חזרנו מטיול בשוויץ לבד, אבל לפני שאני אגיע לנושא הזה (בעוד מספר ימים), אני אתחיל מארוע חשוב מהשבוע שעבר. הילדה שלנו גדלה. בגן שלה, גן חנה, חגגו מסיבת סיום – הראשונה אותה חווינו על הגוזל שלנו.

למסיבה הוזמנו המשפחות – אמהות גאות, סבים וסבתות ואבות מחומשים במצלמות מסוגים שונים. כמו כל אבא גאה, הגעתי גם אני עם המצלמה. האמא הזילה דמעות, הילדה ריגשה אותנו מאד – ילדה כמעט בת 3, עסוקה בקטעי מופע מבויימים ומצוחצים, נהנית לה עם חבריה לגן ולא ממש מבינה את משמעות הרגע עבור ההורים שלה – את הקפיצות העצומות שהיא עושה מדי יום – מתינוקת, לילדה ואפילו לאשה קטנה.

בסוף המסיבה, כל מה שהיה לה לומר זה "אני רוצה עוד פעם מסיבה". כל כך פשוט. כל כך ברור. גם אנחנו רוצים עוד פעם מסיבה. אז נחכה שנה…

הזמן הוא דבר נוזלי – הוא בורח מבין האצבעות. הרגעים האלה לא יחזרו עוד – השנה הראשונה בגן, החיבוק האוהב הראשון שקיבלתי ממנה, המשפט "לילה טוב אבא" אותו היא אמרה לי היום בפעם הראשונה.

היינו בחו"ל. פחות משבוע. חזרנו וקיבלנו ילדה גדולה יותר. שונה. בוגרת.

* אם אתם מחפשים תמונות ממסיבת הסיום בגן, אז ניתן למצוא אותן כאן.