ארכיון הקטגוריה: כללי

פתחו את הקניון בפרובינציה!

כשעברנו לשכונה החדשה שלנו לפני בערך 5-6 שנים, הקימה המועצה שלט שהודיע בגאווה: "כאן ייבנה קניון". עברו רק 5 שנים, והגענו לרגע המיוחל.

אז אחרי הרצה של חודשיים, החליטו שהגיע הזמן לפתיחה חגיגית.

לפני התמונות, נעבור על מה יש לנו בקניון?

  • פיצריה (יש עוד 2 בכל גבעת שמואל)
  • פלאפל (יש עוד 1 בכל גבעת שמואל)
  • מסעדה בשרית (אין ממש עוד מסעדה אצלנו)
  • 2 בתי קפה (מצטרפים ל-2 נוספים בכל הגבעה)
  • סופר (בגודל של כל ה-2 הנוספים שיש בגבעה, עם מקום לעוד 2-3 מכולות בפנים, והוא עדיין די קטן)
  • בערך 6 חנויות בגדי תינוקות וילדים
  • מספרה (לא – עוד לא ניסיתי אותה)
  • חנות ספרים (היחידה בגבעה)
  • 2 חנויות סבונים (אין עוד בגבעה)
  • מתפרה (? עם דמי השכירות כאן ?)
  • ועוד כמה חנויות לא מעניינות

ממש אמריקה.


אירוע פרטי בתוך החגיגות הרשמיות – לא ברור למי ולמה

 
זה לא ממש קניון. זאת שדרה של חנויות (ללא תקרה או מזגן בשדרה עצמה)

 
היו גם נגנים

 
חילקו בלונים

כמעט שכחתי: את הערב חתמה הופעה של ריטה. ופתאום נזכרתי – השנה יש בחירות למועצות המקומיות. לא פלא שפתאום משקיעים בנו.

הסוף לפטפטת בחדשות

הגמרה הסאגה. בחרו מנהיגה לקדימה.

לא אכפת לי אם זה 431 או 43.7%.

השבוע האחרון היה בלתי נסבל. הדבר היחיד שהיה בחדשות זה המועמדים, החברים שלהם, המקורבים שלהם, רכזי הקולות שלהם, החבר'ה בוועדים, הפרשנים, הסוקרים, וכל מי שמשעמם לו.

הדבר המשמח היחיד הוא שלא עומד להיות סיבוב שני, ככה שלא נצטרך לסבול מזה עוד.

בבוקר, עוד היה נראה שיהיה המשך בצורת בתי משפט, אבל במקום זה, הלך מופז הביתה. בחדשות בערב, עוד ניסו לשנות את הפרישה ה"זמנית" של מופז כעוד דרמה – רק במזל ניצלנו מהמשך  השטויות האלה.

עצוב שכל מה שמעניין כרגע, זה מתי נגיע למשבר הבא – הפעם של ליבני. זה מה שקפץ לי למחשבה בדרך לעבודה, בפקק לרמזור, כשלצידי המחזה המעודד הבא.

 

לפחות עכשיו נחזור לחדשות קצת יותר מגוונות, עם מעט פחות פוליטיקה משעממת.

המון הצלחה לציפי – בלי זה, נראה שאי אפשר להצליח פה בתפקיד הזה (וגם זה לא ממש עוזר לאחרונה). כבר עכשיו, העכברים שהתחרו נוטשים את הספינה.

מדינת תל-אביב

ביום שישי היינו בחתונה בחו"ל. או יותר נכון ס"מ מטבריה, שזה כמו חו"ל – לוקח אותו זמן להגיע.

החתונה הייתה נחמדה. המוזיקה טובה (מספר השירים במזרחית היה נמוך מ-1). ואפילו נשארנו את סוף השבוע בכנרת כדי לא לחזור בלילה. אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו.

לפני כמה שנים, אחד מהמיילים המיותרים שקיבלתי הציג איך אנשים שונים בארץ מציירים את המפה של ישראל. היה את התל-אביבי, שעבורו יש את תל-אביב ואת חו"ל. לא מצאתי, אז ציירתי משהו דומה:

ישראל לפי תל-אביבי

בעשור האחרון, אני גר במרכז – גבעת שמואל. אני בטוח שהתל-אביבים והרמת-גנים שבטעות מגיעים לכאן, פרבר שכוח אל של תל-אביב לא ממש מקטלגים את גבעת שמואל כמרכז, אבל אני אתעלם מזה בינתיים. לפני זה, גרתי באשדוד, עם אפיזודה חולפת של 3 שנים במעונות בירושלים – מקומות שנחשבים ישראל, אבל לא ממש – לפחות לא עכשיו, כשמסלול הנסיעה שלי הוא גבעת שמואל תל אביב על בסיס יומי. משהו באמת משתנה בתפיסה של המרחב כשעוברים למרכז.

למה נזכרתי בכל זה פתאום? כדי להגיע לחתונה, הייתה מפה, היו הוראות, עקבנו אחרי כל פניה וצומת בדרך. כדי לחזור – יצאנו מהמלון, והופ – בצומת הראשונה היה את השלט הנכסף שהראה את הכיוון לת"א. בכל צומת חשובה הוא הופיע מחדש כדי להראות לנו את הדרך הביתה – עמוד האש הפרטי שלנו. נראה שגם אגף התחבורה הבין שיש את מדינת ת"א ויש את חו"ל.

זה לא כ”כ נעים לראות חדר כושר סגור

זה לא כ"כ נעים לראות גן חדר כושר  סגור.

לפני מספר חודשים עזבתי את גו אקטיב לטובת גרייט שייפ. או יותר נכון – עברתי מחדר כושר בקריית אונו לחדר כושר בתל-אביב.

למה? כי אשתי הפסיקה לעבוד בגו אקטיב, אז המחיר למנוי עלה, ובגלל שהנסיעה מגבעת שמואל לקריית אונו בבוקר זה שחייה נגד כיוון הזרם. זה הוסיף לי עוד חצי שעה-שעה לפקקים בבוקר – לא ממש משהו שנהנתי ממנו (לא שאני נהנה מללכת לחדר כושר כשהשמש לא חושבת עוד לקום, אבל זה סיפור אחר). העובדה שהיו פחות פקקים גרמו לי גם להתמיד יותר – אני מצליח כמעט בכל שבוע להגיע 3 פעמים לחדר הכושר.

היתרון השני הגדול ביותר של גרייט שייפ, הוא שלפחות בסניף שאני הולך אליו, אין ז'לובים בשעה 6:00 בבוקר – יש רק זקנים. כל התסכול של לראות ז'לובים שמרימים יותר מהמשקל שלי על יד אחת כבר לא קיים צוחק  את מקומו תופסת ההרגשה שבעוד כמה שנים גם אני אראה כמו אלטיזחן. הרבה יותר מעודד.

מה הביא אותי לקשקש על חדר הכושר הבוקר? הסיבה שהגעתי לשם, והיה סגור. פעם שלישית שזה קורה.

אני מגיע בשעות האלה שהעולם עוד ישן. השמש רק חושבת על להתעורר. והזקנים ערים כבר שעתיים ומחכים בכניסות לחדרי הכושר, ליד עוד כמה מופרעים כמוני. במהלך התקופה שלי בגרייט שייפ היו 3 פספוסים של המקום, בהם הוא פשוט לא נפתח בבוקר – עם תירוצים די משעשעים.

1. מי סגר את השער?

זה היה התירוץ הכי ביזארי שאפשר. יש שער במקום, שהוא סגור אבל לא נעול (???). בוקר אחד, הוא היה נעול. לא ברור איך. לאף אחד אין באמת את המפתח. לא למזכירה. לא למדריך כושר. אפילו המנהל שהעירו שעתיים לפני שהוא רגיל לא ידע איפה יש מפתח.

מה עושים? מזמינים מנעולן שיפרוץ. שעה הלכה.

2. השעון לא צלצל

זה קרה לפני שבועיים. המדריך פשוט לא התעורר בבוקר. למה? ככה. אחרי שהמזכירה שכחה את הסלולרי בבית ונסעה להביא אותו, היא ארגנה לו שיחת יקיצה שהביאה אותו לחדר כושר באיחור אופנתי של 50 דקות.

צ'ופר – לא צריך להתאמץ באותו יום, אפשר פשוט ללכת ישר למקלחת.

3. מה? צריך לפתוח את הדלת בבוקר?

זה היה הבוקר. הגיעה מדריכה חדשה. שכחו לספר לה שזה התפקיד שלה לפתוח את הבסטה בבוקר. שכחו גם לדאוג שיהיה לה מפתח. והמנהל מהפעם הקודמת? כנראה הוציא את הטלפון מהקיר, כי הוא פשוט לא ענה כשניסו להשיג אותו.

עוד יום נטול זיעה מיותר.

זה נכון שאני לא אוהב להתאמץ. לפחות לא פיזית. אבל צריך – האשה מורה לפילאטיס וסדיסטית עם תעודות, אז עדיף לי לברוח לחדר כושר ולהזיע שם מאשר לתת לה את ההנאה שבלפרק לי את הצורה בבית בשיעור פילאטיס פרטי. אבל כבר קילפתי את עצמי מהמיטה לפנות בוקר. יצאתי בשקט בשקט מהבית כדי שהילדה לא תתעורר. גררתי את עצמו לחדר כושר. אולי תתנו לי לסבול עד הסוף ותפתחו אותו גם?

(חוסר) מזל

אחותי החליטה שלאמא שלי אין מספיק ריגושים בחיים עם הנכדה החדשה יחסית שלה. אז מה עושים? תאונות.

לפני בערך חודש, אחותי הייתה מעורבת בתאונה – לא משהו קשה. נכנסו באוטו שהיא ישבה בו במושב האחורי. חדר מיון, קצת רופאים, פיזיותרפיה וימי מחלה.

אתמול בלילה, כנראה מגעגועים לאותה תקופה בחודש הקודם, היא החליטה לגוון ולהדרס. כדי להפוך את זה ליותר מעניין, זה היה בלילה בדרך חזרה מהעבודה. היא בסדר. חבולה וכואבת, אבל בסדר.

הודיעו לי הבוקר כשהייתי כבר בעבודה, אז נסעתי להיות איתה קצת. בזמן שהייתי שם, האחיות כבר התנפלו עליה בשאלות על המוצרים של חברת הקוסמטיקה שהיא עובדת בה (כמה שאני שמח שאני לא אשה! זה פשוט לא יאומן כמות השטויות שנשים צריכות להתעסק איתם).

לכבוד המאורע, הנה הילדה. שימו לב שהאיפור החזיק את התאונה והלילה מופתע

 

משהו מוזר בקשר לבית חולים איכילוב – הייתי מצפה שלתרגם ולאיית באנגלית הם יהיו מסוגלים, אבל כנראה שאני נותן יותר מדי קרדיט.

יום הולדת משותף ראשון

הילדה (כמעט) בת שנה.

היום, בדיוק לפני שנה ובעוד שעה – כשיום ההולדת שלי מסתיים רשמית, ירדו לענת המים ואנחנו רצנו לבית החולים. עברו "רק" 19 שעות, והצעצוע החדש שלנו בא לעולם. מאז, הרבה דברים השתנו, ומעט מאד השתנה.

היום, אחרי התלבטויות קשות לאור המחלה של הילדה, החלטנו בכל זאת לערוך את מסיבת יום ההולדת המשותפת – הראשונה שאני צריך לחלוק עם מישהו. ההחלטה הייתה נכונה.

את כל התמונות של יום ההולדת, ניתן למצוא כאן.
קצת ממאורעות היום:

 
מנפחים בלונים

 

האורחים

 
הדודות


כיבוי הנרות


החפלה

 
אוכל ולישון

טיב טעם – אכזבה

ברעש וצלצולים נפתח החודש סניף טיב טעם בעתידים – שני מטר מהעבודה, מרחק יריקה ממגה (כנראה כדי לבצע בדיוק את הפעולה הזו).

היום, לקראת ארוחה בסוף השבוע (ימי הולדת בלאגנים), הלכתי לסניף החדש בפעם הראשונה. אנחנו חסידים של חצי חינם בחולון, אבל השבוע לא בטוח שיצא.

אחרי שחיזרו אחרינו במהלך ארוחות הצהריים בעבודה, עם בנות טריות שאך יצאו לחופשת הקיץ מהלימודים, רכובות על סגוואי, עם פליירים בכרומו של טיב טעם, ועם ריקשות חשמליות שנסעו מתחילת הרחוב עעעעעעד לטיב טעם ובחזרה – הכל כדי שנתפנק ונתרגל.

טיב טעם

אז הם הבטיחו שלא ראינו דבר כזה. הם הבטיחו שאפילו התל אביבים ישארו פעורי פה. אפילו הבטיחו שנופתע מהמחיר.

לא דובים ולא יער.

לא זוקיני ולא פלפלי שושקה. לא גדול ולא נעליים. קטן יותר ממגה, קצת מרווח יותר, איטי משהו במשך היום.
היה יקר ממה שאני רגיל (אולי כי אני לא תל אביבי), והיה חסר את המבחר של המוצרים שאמא שלי אוהב לקרוא להם "פלצניים" שכ"כ התרגלתי אליהם. נראה שהדבר היחיד שהיה הרבה זה שרימפסים וחזירים. לא מספק לצמחוני כמוני שרוצה יותר גיוון בקישואים ובפלפלים שהוא ממלא בבית בבורגול.

עדיף לסגור עניינים ביום שישי בחצי חינם – יותר מבחר, יותר זול ויותר מהיר.

מזל טוב לאשתי

מזל טוב!

אשתי שתחיהאשתי שתחיה גדלה היום בעוד שנה. בגלל שלא נהוג לגלות את גילן של נשים, רק אומר שזאת חזקה שלמה של 2 (רואים שהייתי מתכנת).

אם יש לכם את הטלפון שלה, ואתם רואים את זה היום (הגדרה קצת בעייתי, אבל תזרמו איתי), אז תתקשרו להטריד אותה קצת צוחק

מי שרוצה להטריד אותה ואין לו את הטלפון – אני תמיד אהיה מוכן לספק את המספר.

אז מזל טוב!

צחי זה שם של ערסים

כן. ככה אשתי היקרה חושבת. בסוף היא קיבלה די חננה במקום. לא נורא – בעיה שלה.

באזכרה האחרונה לאבא שלי, זאת שהלכנו בה לבית הכנסת (עם קצת מזל בפעם האחרונה), ראיתי את הגרפיטי הזה על קיר בבניין ממול.

הייתי פה

כשענת הכירה אותי, היה לה די קשה עם השם שלי. היא אמרה לי אחרי חצי שנה או שנה שהיינו יחד שכל הצחים שהיא הכירה עד אז היו ערסים ושהשם פשוט לא מתאים לי (אני כבר הבעתי את דעתי לגבי השם שלי). אני מכיר עוד כמה צחים גם כן. אחד מהם היה אחד מהערסים היותר כבדים בבית הספר והשאר די בסדר.

אבל עם עובדותנשים לא מתווכחים: צחי זה שם של ערסים.

אני מתמלא גאווה כשאני רואה את השם שלי מתנוסס על גב בניין במלוא הדרו.  לא יכלתי לרשום את זה טוב יותר בעצמי.

תחתונים מארצות הברית של סין

תחתונים אני תמיד קונה במזרח – פשוט כי זה יותר זול.

מגיעים לסין, או לתאילנד, בוחרים חנות, מורידים את המחיר ל-5 שקל וקונים חמישיה.

באחת הטיסות הקודמות, שכחתי להביא רק דבר אחד – תחתונים (כבר קיטרתי על זה בעבר).

בטיסה האחרונה כבר  לא שכחתי את התחתונים,  ואפילו זכרתי שצריך עוד כמה. אז מתוךמגוון התחתונים הרחב שהיה (Boss, Polo, Armani ושאר מותגים), בחרתי ב-Calvin Clein. בארץ גיליתי שבמיוחד בשבילי הם מיובאות מארה"ב (בכיתוב הקטן בתמונה: Made in USA).

תחתונים מארצות הברית של סין

נשאלת השאלה: האם הם באמת עשויים מ-95% כותנה או שעדיף גם לזה לא להאמין?