ביום שישי היינו בחתונה בחו"ל. או יותר נכון ס"מ מטבריה, שזה כמו חו"ל – לוקח אותו זמן להגיע.

החתונה הייתה נחמדה. המוזיקה טובה (מספר השירים במזרחית היה נמוך מ-1). ואפילו נשארנו את סוף השבוע בכנרת כדי לא לחזור בלילה. אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו.

לפני כמה שנים, אחד מהמיילים המיותרים שקיבלתי הציג איך אנשים שונים בארץ מציירים את המפה של ישראל. היה את התל-אביבי, שעבורו יש את תל-אביב ואת חו"ל. לא מצאתי, אז ציירתי משהו דומה:

בעשור האחרון, אני גר במרכז – גבעת שמואל. אני בטוח שהתל-אביבים והרמת-גנים שבטעות מגיעים לכאן, פרבר שכוח אל של תל-אביב לא ממש מקטלגים את גבעת שמואל כמרכז, אבל אני אתעלם מזה בינתיים. לפני זה, גרתי באשדוד, עם אפיזודה חולפת של 3 שנים במעונות בירושלים – מקומות שנחשבים ישראל, אבל לא ממש – לפחות לא עכשיו, כשמסלול הנסיעה שלי הוא גבעת שמואל תל אביב על בסיס יומי. משהו באמת משתנה בתפיסה של המרחב כשעוברים למרכז.

למה נזכרתי בכל זה פתאום? כדי להגיע לחתונה, הייתה מפה, היו הוראות, עקבנו אחרי כל פניה וצומת בדרך. כדי לחזור – יצאנו מהמלון, והופ – בצומת הראשונה היה את השלט הנכסף שהראה את הכיוון לת"א. בכל צומת חשובה הוא הופיע מחדש כדי להראות לנו את הדרך הביתה – עמוד האש הפרטי שלנו. נראה שגם אגף התחבורה הבין שיש את מדינת ת"א ויש את חו"ל.