אז הספקתי להיות שבוע בחו"ל, לחזור בשישי על הבוקר, ולהתפנק לי בחזרה בשדרוג לביזנס עם נקודות של הנוסע המתמיד שלי. אפילו לא הייתי צריך לכתוב מדד מלונות, כי כבר רשמתי על המלון בקוריאה וגם על זה בטיוואן.

אבל למה? למה דווקא כשאני נוחת, הילדה נזכרה להיות חולה?

זה היה ללא ספק סוף השבוע הקשה ביותר בשנים האחרונות. קצת מהשמחה של היומיים האחרונים:

• נורופן, שתמיד עוזר לילדה לא עבד הפעם. היא די צחקה עליו ודילגה לה ל-40.2 מעלות. פעם ראשונה שלנו עם חום כזה. לא סבבה.
• בשעה 19:30, לפני השינה, אחרי שעתיים שהיא הייתה נחמדה, עלה לה החום שוב והיא לא נראתה משהו. אספנו אותה למר"מ בת"א, ככה כדי לא לסוע אליהם 3 שעות מאוחר יותר.

• האחות מדדה רק 39.4 בבית השחי.
• הרופא רצה ספירת דם ואקמולי.
• האחות חלבה לילדה את האצבע לתוך מבחנה. היו יותר מדי ליקוציטים.
• שכנענו את הילדה לקחת את האקמולי. לא היה קל.
• הרופא החליט שצריך משטח גרון – אם התוצאה חיובית (לא ברור לי מה הכוונה – ואתם מוזמנים לא להסביר בתגובות, יש מצבים שבהם הבורות היא דבר חיובי), הוא אמר שיהיה צורך באנטיביוטיקה.
• האחות לקחה משטח גרון.
• הרופא הודיע שהתוצאה שלילית, אבל בגלל הליקוציטים, כדאי לקחת אנטיביוטיקה.
• ???
• ראבק – ידעת שבכל תוצאה שהיא אתה תתן לה אנטיביוטיקה, אז למה לתת לה לסבול עם עוד בדיקה?

• חזרנו הביתה. נתנו לילדה אנטיביוטיקה.מוקסיפן פורטה. גדלתי על התרופה הזאת. מכיר אותה בכל הצורות: סירופ, כדורים מעוכים עם דבש ולחם, כדורים שלמים. היא לא ממש רצתה לקחת את הסירופ, אז היינו צריכים להכריח אותה. בתהליך, חטפתי סמארק של מוקסיפן לחולצה ולפנים – טעים החרא הזה. לא מבין למה היא מתנגדת…
• התעוררה כל שעה-שעתיים. פעם זה מוצץ. פעם סימילק. פעם סתם. פעם עוד נורופן. התעוררה סופית ב-6:30 בבוקר.
• צהריים הסכימה לישון רק בשעה 14:30 (זה בערך 3-4 שעות אחרי השינה הרגילה שלה). ישנה אולי שעה והמשיכה בנידנודים.
• היה גשם בסופ"ש. לא היה כל החורף, אבל עכשיו נזכרו השמים. כל פעם שהורדתי את הכלב לסיבוב – גשם. פעם ראשונה שהוצאתי אותו – החלפתי נעליים, גרביים, מכנסיים וחולצה אחרי – הכל עבר לייבוש מסיבי. פעם אחרת – סתם חטפנו ביחד ברד. כשאשתי שתחיה ירדה עם הכלב – הפתעה – לא ירד גשם. מישהו לא רצה שיהיה לי טוב.
• כל היום היתה התנגדות לתרופות. הילדה למדה לירוק. הגופיה הלבנה שלי ורודה.

פעם הבאה, סוף שבוע בבנקוק במקום.

אבל אני לא.

השנה הייתה עמוסה בחתונות. לא ממש ברור למה, אבל חברים רבים מדי שלנו החליטו שזה הזמן למסד את הזוגיות שלהם ולהתעלל לנו בכיס. כמו בכל סוג של אירוע, היו חתונות טובות יותר וטובות פחות. אם הייתי יכול, אולי הייתי כותב מדד חתונות כמו שיש כאן מדד מלונות. אבל אני לא יכול. שלא כמו במלונות, מדובר כאן בחברים – אנשים שקרובים אלי, או פשוט כאלה שיקראו כאן את מה שאני באמת חושב על אחד האירועים היותר מרגשים בחייהם – דבר שלא נראה לי שהם רוצים באמת לדעת.

אז במקום מדד חתונות, החלטתי לתת כאן את המרכיבים שלדעתי מייצרים חתונה שווה. לא עבור הזוג הטרי והמאושר, אלא עבור המוזמנים שלו – לפחות אלה שהם לא "החברים של ההורים מהעבודה".

חברים. חברים זה בעיני הדבר שעליו תקום או תיפול חתונה. אני לאמדבר על הזוג הנשוי, כי אותם לא באמת רואים בחתונה. רואים אותם – אבל מרחוק, בקטן, כשהיא עם הינומה שמסתירה את החיוך המבויש, והוא עם המבט הבוהה בעיניים, כאילו היא הדבר המושלם היחיד שהוא ראה בחייו. איפה הייתי? חברים. כן. אז ככה: אם יש בשולחן שבו החליטו להושיב אתכם חברים טובים, או לפחות אנשים מעניינים מספיק – אתם מסודרים. יש עם מי לדבר, לרקוד וסתם לבכות על החתונה המשמימה. אם אתם לבד, בשולחן עם פנים לא מוכרות, של אנשים שיוצאים כל הזמן לעשן – אין הרבה סיכוי שתיהנו מהחתונה.

מוזיקה. מוזיקה היא דבר שאפילו החתן והכלה יודעים שצריך שיהיה טוב, אבל לא תמיד הם מפנימים את המשמעות. עבורי, מדובר בכמות קטנה יחסית של מזרחית (5 שירים לחתונה שלמה זה עדיין בגדר טעם טוב. יותר מזה זה הגזמה פראית) ובכמה שירים איטיים וריקודי זוגות לזקנים (יש מתחתנים שאיכשהו מדלגים על הקטע הזה, מסתפקים בחצי סלואו ועוברים לטראנס – לא טוב). ואם אתם כבר מתחתנים – תדאגו שהשירים שבאמת שווה לרקוד לא יהיו בזמן שכולם יושבים לאכול – תגידו לדי ג'יי שישים את המוזיקה הזאת כשאנשים ממש ברחבה ולא עם הפילו כבד ופטריות בפה.

קולטורה. חתונה זה מסיבה. תפנימו.אנחנו, ששילמנו בכניסה, מצפים לקבל מסיבה. לא הופעה. אם היינו רוצים קולטורה, היינו הולכים למוזיאון (שעולה פחות) או להבימה (שעדיין עולה פחות). החלטנו בכל זאת להשיג בייביסיטר, לישון פחות ולבוא לחתונה. אז תנו ארוחה טובה ומוזיקה טובה. לא צריך שהאחות תגיד מילים על איך היא התעללה בכלה בילדותה, שהדוד השתוי יסביר איך הזוג נפגש לראשונה (כאילו שהוא היה שם) או אפילו שהחברים מהצבא של החתן יעבירו דחקות עם תמונות מזעזעות של הזוג ברקע. גם לא רוצה את השיר הקדשה מהאחות השניה, או קטע הריקוד שהכינו החברות. קפיש? מ-ס-י-ב-ה. לא סתם מחפשים די ג'יי ששותק – זה בשביל שההפרעה היחידה לאוכל תהיה ריקודים ולא הופעות.

אוכל. אוכל זה החלק הכי פחות חשוב בחתונה. רוב המוזמנים מכינים את עצמם לארוחה בינונית ומטה, ולא מתאכזבים. הם לרוב גם לא מופתעים לטובה. כמו שאני אומר לאשתי שתחיה: "תאכלי בבופה בקבלת פנים את מה שטעים לך – כשטעים בחוץ, בפנים זה לרוב ג'יפה".

אז זהו. אלה הם המרכיבים שלי לחתונה שווה. עכשיו, כשאני הרבה אחרי, ולא מתכוון בקרוב (או ברחוק) לערוך עוד חתונה, אני מקווה שהרווקים מביניכם שחושבים להזמין אותנו יתכננו נכון את החתונה שגם אנחנו, ולא רק אתם, נהנה.

* האמור לעיל, לא מביע בשום צורה שהיא את האכזבה (או אי האכזבה) שלי מחתונה זו או אחרת בה השתתפתי בשנה האחרונה.

שבוע שעבר הלכתי לאכול עם כמה חברים לעבודה באחת מהמסעדות  – המקומות שהפכו את העסקית צהריים לסטנדרט.

שלא כבעבר, לא הזמנו מקום וזה למרות שיצאנו מאוחר וידענו שנגיע אחרי 12:00 (הסתדרות אצלנו) – כבר לא ממש היה צריך. המקום היה די ריק, ואפילו היה לנו מקום ליד החסות (=צמוד לחלון שמשקיף לעדניות הצמחים שבחוץ).

המלצרים ישבו בחוץ ועישנו – לא הייתה להם יותר מדי עבודה. ואלה שעבדו? זזו לאט. לאן יש למהר? זה לא שאם הם יתייעלו יבואו יותר אנשים. אף אחד גם ככה לא בא, אז למה להתאמץ? אכלנו לנו בעצלתיים ארוחה די איטית (אם הבוס שלי קורא – זה לא היה בגללנו – האוכל התעקב – אנחנו אפילו התלוננו – באמת שרציתי לחזור לעבוד כמה שיות מהר).
ככה זה היום. מאז שהחלו הפיטורים בהייטק, כבר לא ממש מלא בחניה בבניין והמסעדות עומדות חצי שוממות. קצת עצוב, אבל גם די עדיף לסוציומטים כמוני שרק רוצים לצאת, לנשנש משהו ולחזור לעבודה.

דיברנו על זה בינינו, וצחקנו שתכניות הריאליטי הגיעו להייטק. אחרי גל פיטורים די צנוע אצלנו, ישבנו ארבעה בשולחן. היה אפשר לשמוע את הקריין הדימיוני ברקע, עם החזה המסוקס והקול הרדיופוני מנסה לשדל את הצופים בבית לשלוח אס.אם.אס כדי שיבחרו במי מאיתנו לשמור לרבעון הבא ואת מי לשלוח הביתה מההייטק.

די בזבל המצב היום.

עם קצת מזל, שנה הבאה שוב יהיו תורים במסעדות.

קיבלתי את הספאם הזה הבוקר:

Yes, We Can !

http://hayeruka-meimad.org.il/node/277?utm_source=m&utm_medium=e&utm_campaign=T

http://www.youtube.com/watch?v=a9U_ri_7PZM

—

this message contains political information and is legally sent.

to remove your address from our list, please send an email to reply.to.tym@gmail.com

with the word REMOVE in the subject.

 כמה תובנות:

• מרוב מפלגות ירוקות לא רואים את היער. או שזה בגלל זיהום האוויר החמור או כריתת העצים באמזונס. בכל אופן – לא ממש יעבוד ה-yes we can של הירוקים. מצטער.
• אני מחבק עצים ואני לא חושב שאני אבחר בהם. אולי בגלל השלטים המוזרים שלהם בתל אביב עם 5 ראשים בפוטושופ מזעזע.
• למה בדיוק קיבלתי את המייל הזה? לא זכור לי שנרשמתי בשום מקום. גם לא אמרתי שאני מסכים לשום סוג של התכתבות שהיא עם אף אחת מהמפלגות. הייתכן שמפלגה בישראל עוברת על החוק? ועוד רושמת ברוב חוצפתה שההודעה נשלחה על פי חוק?

מכירים את שלטי החוצות האלה שמתחלפים להם בצמתים? כדי שתוכלו להשתעמם בתוך האוטו יותר זמן?

אז למי שלא ספר עדיין, יש שם 3 פרסומות מתחלפות.

היום בבוקר, מחוץ לחדר הכושר, יש כזה שלט אחד. מסתבר שכולם היו לחוצים לנסות ולשכנע את הקול הצף שלי לבחור בו. אני חייב לומר, שהשלט המשולש הזהדי ממצה את  הבחירות הפעם.

•  ביבי חסר. זה כנראה בגלל שהוא ראש הממשלה, אז אין לו הרבה על מה להתחרות. אני גם לא ממש רוצה עוד סיבוב שלו על המדינה. פעם אחת הספיקה.
• גם ברק לא פה. העבודה בכלל קיימת? זה נראה שכל מה שיש היום מהעבודה זה את ברק, וגם זה רק אם הוא יסכים להיות ראש ממשלה.
• למרץ אין את מי להציג בפרונט? רק כיתוב? המממממ.
• ליברמן. הוא גם מופיע במרץ. נראה שעושים לו פרסומת חינם. זה רק אני או שמבחירות לבחירות הוא נהיה יותר מפחיד?
• יכלו לפחות לחלק את השלטים ביניהם ולא להופיע בדיוק באותו המקום.

טוב, אז ככה.

זה לא שאני טס לתורכיה כל שנה. אני שם רק כשהעבודה מחליטה שיש שם נופש שנתי (פעמיים עד כה בעשור האחרון). אבל ההתנהגות הדי תמוהה של ראש ממשלת תורכיה ארדואן, לא יכולה שלא להעלות בי תהיות.

אז לפחות בניגוד למקטרגים האחרים הוא החליט להודיע בפומבי שהוא קצת אנטישמי כלפינו. כל מה שיש להגיד לו זה תודה רבה.

באמת.

עכשיו, בפעם כמעט הראשונה, מסתמן הסיכוי, שאולי, לרגע קט, למספר ימים, לא הרבה, יהיה פה (או יותר נכון שם) חרם צרכנים כחול לבן. כזה שיחזיק לפחות עד הבחירות. חבל שלא יותר מזה. נראה שהאנטישמיות שם עובדת שעות נוספות.
במצב הדי ג'יפה של הכלכלה היום, זה מה שהייתה זקוקה לו התיירות בתורכיה – עד כדי כך שבעלי מלונות התחילו להתחנן שנבוא. האמת? לא הבנתי למה. כמה כבר ישראלים מגיעים לשם כשכל האירופאים גילו את תורכיה?

מסתבר, שבשנה, מטיסה אל על (או נתב"ג – אל תתפסו אותי במילה) 700,000 ישראלים לתורכיה. 700,000. זה בערך 10% אחוז מהאוכלוסיה כאן. 1 ל-10. זה כמעט כמו סרטן השד בנשים (1 ל-9). מגפה.

אז עכשיו, יון תהפוך לתורכיה החדשה. זה אפילו יוסיף עוד קצת מרמור בין שתי המדינות האלה. המשעשע הוא שארגוני העובדים החליטו "להחרים" את הנופשים של העובדים בתורכיה. כן בטח. זה לא שכבר ביטלתם את הנופשים, יחד עם הקפה, טלפונים, שעת הנקה, קורסים ושאר ירקות.

אפשר רק להודות לארדואן. עכשיו אולי נלמד שחרם צרכנים אפשרי ואפילו יעיל.

לא בדיוק, אבל יש צורך להסביר…

אני קורא בחודשים האחרונים בלוג באנגלית בשם WifeAdvice. זה בלוג של זוג נשוי, היא – the wife והוא – the donkey. השבוע, העמיד החמור בבלוג את "רצף תגובות הטלפון של בן הזוג".

תוכלו לראות בבלוג שלהם את הרצף הרלוונטי. פניתי אליהם, וקיבלתי את האישור לתרגם את הרצף לעברית. בפוסט הנדון, החמור מנסה להציב בעלים שונים על קו ובו התגובות שלהם לשיחה מהנשים בחייהם: מהמתעלים ועד למתחנחנים.

מה אני יכול להגיד? אני נמצא איפשהו בין חסר ההתלהבות למרגיע, כנראה עם נטייה לעבר המרגיע.

גברים – מצאתם איפה אתם?

נשים – מצאתם את הבעל שלכם או שהוא פשוט לא עונה?

היום בחדר הכושר (כן, אני עדיין מתמיד), התפתחה שיחה עם אחד מהז'לובים המקומיים. ספציפית, אחד שהוא גם מדריך כושר פרטי ומורה לפילאטיס. בגלל שאני נשוי למורה לפילאטיס, היה לי אפילו שפה משותפת איתו.

מסתבר שהוא הוצי "קצת" כסף על האוטו השבוע, והייתה לו אפילו יציאה טובה בנושא.

מוסכניקים זה כמו רופאי שיניים. אתה מגיע לביקור ואתה לא יודע כמה זה עומד לעלות לך בסוף – בטוח ימצאו משהו שזקוק לשיפוץ.

כמה נכון…

החודש יש לי טיפול לאוטו. מזל שאת השיננית הזזתי בחודשיים.

מצטער, אבל נגמרו לי הדמעות.

תמיד חשבתי שאני נוטה לעבר השמאל, אבל סבב הלחימה האחרון הפך אותי לימני יותר. אין בי שום צער או כאב על הסבל של הפלשתינאים בעזה. מצטער. באמת.

לא רואה מה אכפת ליהודים טובים כאן ממה שקורה להם שם בבור שהם חפרו לעצמם לבד.

היום דיברתי עם מישהו שחזר משם מהמילואים. מסתבר שאחרי שצה"ל הודיע להם שהוא בא עם כרוזים מהאויר,עזבו כל התושבים את הבתים, אבל לא לפני שסגרו את כל החלונות והדלתות והשאירו את הגז פתוח – רק כדי שהחיילים שיכנסו יסתכנו בפיצוץ. וזה מבלי לדבר על כך שכל בית היה ממולכד.

איזה אזרחים יש שם? איזה חפים מפשע בדיוק?

לא כיף להרגיש את חוסר החמלה הזה, אבל זה מה יש.

משפחה זה מושג פלואידי ודינאמי.

בעבר, היינו משפחה של 5 נפשות: 3 ילדים, אבא ואמא.

ואז אבא נפטר, והמשפחה קטנה.

התחתנתי, ופתאום היא גדלה קצת יותר – ולא רק באדם אחד.

נולדה לי בת, ושוב המשפחה גדלה וקטנה בו זמנית.

אז השבוע, לפני שהגעתי לוגאס, הייתה לי עצירה של יום בלוס אנג'לס. הלכתי לבקר משפחה. לא שלי – של אשתי.

דודים שלה גרים שם, וגם בת דוד שלה שהייתה בהריון די באותה תקופה עם תינוק שנולד 6 שבועות אחרי הצעצוע שלנו.

אם יש משהו שיצא לי ללמוד ביום הזה, היא שאני מחשיב אותם כמשפחה ישירה שלי כבר – לא של אשתי.

מוזר שהמושג הזה "משפחה" הוא לא הדבר הכי קבוע בעולם.

התמונה, דרך אגב, היא מהחד-יומי בלוס אנג'לס (עוד תמונות כאן).