שבוע שעבר הלכתי לאכול עם כמה חברים לעבודה באחת מהמסעדות  – המקומות שהפכו את העסקית צהריים לסטנדרט.

שלא כבעבר, לא הזמנו מקום וזה למרות שיצאנו מאוחר וידענו שנגיע אחרי 12:00 (הסתדרות אצלנו) – כבר לא ממש היה צריך. המקום היה די ריק, ואפילו היה לנו מקום ליד החסות (=צמוד לחלון שמשקיף לעדניות הצמחים שבחוץ).

המלצרים ישבו בחוץ ועישנו – לא הייתה להם יותר מדי עבודה. ואלה שעבדו? זזו לאט. לאן יש למהר? זה לא שאם הם יתייעלו יבואו יותר אנשים. אף אחד גם ככה לא בא, אז למה להתאמץ? אכלנו לנו בעצלתיים ארוחה די איטית (אם הבוס שלי קורא – זה לא היה בגללנו – האוכל התעקב – אנחנו אפילו התלוננו – באמת שרציתי לחזור לעבוד כמה שיות מהר).
ככה זה היום. מאז שהחלו הפיטורים בהייטק, כבר לא ממש מלא בחניה בבניין והמסעדות עומדות חצי שוממות. קצת עצוב, אבל גם די עדיף לסוציומטים כמוני שרק רוצים לצאת, לנשנש משהו ולחזור לעבודה.

דיברנו על זה בינינו, וצחקנו שתכניות הריאליטי הגיעו להייטק. אחרי גל פיטורים די צנוע אצלנו, ישבנו ארבעה בשולחן. היה אפשר לשמוע את הקריין הדימיוני ברקע, עם החזה המסוקס והקול הרדיופוני מנסה לשדל את הצופים בבית לשלוח אס.אם.אס כדי שיבחרו במי מאיתנו לשמור לרבעון הבא ואת מי לשלוח הביתה מההייטק.

די בזבל המצב היום.

עם קצת מזל, שנה הבאה שוב יהיו תורים במסעדות.