הפוסט הזה הוא פוסט התרברבות על הבת הכשרונית. מי שאין לו סבלנות – שיעבור הלאה.

זה שהבת שלנו טובה בפאזלים כבר רשמתי כאן. אז עכשיו אחרי שאחיה נולד, הבאנו שוב את המטפלת שהייתה לה כדי שתדאג גם לאחיה. אחרי שנה בגלות, שבה המטפלת שלנו טיפלה בילדים של אשה זרה אחרת, היא חזרה והביאה איתה משחק חדש עבור החמודה שלנו – משהו שדורש מחשבה, וכמובן – לא לגילה עדיין.

אז רעות, המטפלת שלנו, ישבה איתה בסבלנות ושחקה קצת – לימדה אותה את הפרנציפ – איך צריך לסדר את הקוביות לפי הספר, להניח את האביר והנסיכה, ולנסות להוסיף את הקוביות המותרות באותו השלב כדי שהאביר יוכל להגיע אל הנסיכה.

אתמול, הבת שלנו ביקשה ממני לשחק איתה את זה. מסתבר שגם כאן היא הפגינה יכולות מרשימות. אחרי 17 שלבים הייתי צריך לעצור אותה כדי שתתארגן לישון – ראש יש לילדה. עכשיו צריך לחשוב איזה עוד משחקים להביא לה כדי שתפעיל אותו.

* למשחק קוראים "נסיך ונסיכה" והוא מוצלח ומומלץ מאד. לחברה שמייבאת אותו לארץ קוראים FoxMind ונראה שיש להם עוד כמה משחקים מבטיחים שכאלה. בטוח שננסה עוד כמה מהסדרה שלהם.

ואני עדיין לא בטוח למה.

לא הסיבות ה"בריאותיות" ולא הדתיות מספקות אותי.

לילד שלום. גם להורים שלו.

הבן שלנו טרח להביע את דעתו בנושא לאחר הברית ולטווח את המוהל (ואשתו) בשפריץ מדוייק. יש כבוד.

עכשיו צריך להתארגן על מסיבת ברית ולחפש לוקיישן מתאים.

תמונות כאן.

לעשות ברית או לא לעשות?

אחרי 8 ימים, או כשזה יוצא נוח?

באולם? במסעדה? בגן ארועים? במרפאה?

מוהל או רופא?

רק ההורים או גם המשפחה המצומצמת? משפחה מורחבת אולי? חברים גם? מכרים? חוג מורחב של אלה שנזמין לחתונה?

יותר מדי שאלות אחרי לידה של בן. רק התחלנו להתרגל לצעצוע החדש וכבר גילינו שוב ששינה לא תהיה לנו בקרוב. ואז מגיע ההתעסקות הזאת עם הברית. זה נראה שלכל אחד יש דעה בנושא ואיזשהו אינטרס. שיעשה כי כולם עושים, כי ככה חייבים. שלא יעשה כי זה ברברי ואנחנו נאורים עכשיו. רק לא באולם כי זה בכל זאת ניתוח. שזה יהיה מוהל שהוא רב – הם יודעים הכי טוב לחתוך. שיבואו הרבה אנשים – שיהיה לנו מניין. מה, לא יהיה סנדק? לא שמעתם על כל מקרי הזוועות של תינוקות שחתכו להם וזה הסתבך?

אז מחר תורנו. היום הגדול של החיתוך הקטן.

נקווה שיעבור. ממילא אני לא מבין את החשיבות של הדבר, מלבד לא להיות שונים. עצוב.

לאורך השנים קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני – אני עדיין קורא אותם. הבעיה היא כל התהליך: אני רוכש אותם דרך Amazon באינטרנט, שולח אותם לארץ בעלות משלוח גבוהה, מוסיף מיסים בארץ; או שולח אותם למשרד החברה בחו"ל ומחכה שמישהו יעברו ויביא לי את הספרים.

לא אחת קרה שנתקעתי בלי ספרים לקרוא בטיסות פשוט כי המשלוח עוד לא הגיע.

והיום, אחרי יותר מעשור של קריאה, הבית שלנו עמוס בספרים.

אחד מ-5 חלקים של 2 ספריות שמפוצצות בספרים, קלסרים מהאוניברסיטה וסתם שטויות.

ביום ההולדת שלי השנה, ביליתי קצת זמן מול Amazon בחיפוש אחרי ספרים – בייחוד אחרי שקיבלתי קופון או שנים… מצאתי את עצמי בוחר כמעט 20 ספרים בעלות של 180 דולר, ובתוספת של 80 דולר נוספים משלוח – לפני מיסים.

ואז ויתרתי.

החלטתי במקום לפנק את עצמי בקינדל:

ולא – לא רציתי אייפד – אין לי שום צורך בצעצוע שמתאים לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז – רק רציתי לקרוא. בבית. בדרך. בטיסות לחו"ל.

ולפני שבוע הוא הגיע. הוא מזכיר קצת גאג'טים של לפני עשור או שניים, אבל הוא עובד מצויין. יצאתי מאד מרוצה. כל שנותר הוא לקנות מספיק ספרים.

בינתיים יש לי עליו ספר אחד, וכל מסמך שאני צריך לקרוא – אני "שולח" אליו במייל וקורא בו במקום להדפיס או לקרוא על המסך – זה נח יותר. הרבה יותר.

היום, וכנראה גם מחר, נהיה עסוקים כאן בפינוי כל הספרים והשטויות שצברנו – חלק ילך לזריקה לפח המחזור והרבה מהשאר כבר מצא את דרכו לספריה העירונית של גבעת שמואל.

את מקומם של כל הספרים האלה ימלאו כנראה הצעצועים של חן, כדי לפנות מקום אצלה לבגדים של עמית.

קידמה.

המשפחה הגרעינית שלנו תמיד כללה לפחות 3 נפשות: אשתי, אני והכלב. אח"כ נוספה הילדה שלנו. ואז הכלב המשיך לו וחזרנו להיות משפחה גרעינית שכזו. כמו שהבת שלנו אמרה לפני כמה שבועות "אנחנו נהיה משפחה גדולה".

אז התינוק החדש יצא לאוויר העולם בין הלילה של ה-25 ל-26. הלידה הייתה רק 7 וחצי שעות, במהלכה הבעל מצא את עצמו שוכב על הרצפה עם הרגליים באוויר ומיילדת מודאגת שמתבוננת עליו יותר מעל אשתו שבעוד שניות אחדות צריכה ללחוץ את הלחיצות האחרונות. למה? מיעוט בשתיית מים, לא אכל מספיק, עייפות – תבחרו.

החיים שוב הולכים להשתנות – הפעם ע"י ילדון קטן, שיצא במשקל 3,760 גרם. שוב בלילה. שוב גדול יחסית. בינתיים, אני קרוע בין ילדה חולה בבית עם חום שמסרב לרדת כבר 4 ימים לאמא ותינוק חדש שצריכים להילחם במערכת הבריאות הביזיונית שיש לנו בארץ.

ועכשיו, להשוואה קלה:

מי מהילדים האלה היא חן ביום הלידה ומי הוא התינוק החדש עמית?

תמונות נוספות של הרך הנולד ימצאו את דרכן לכתובת הבאה בימים הקרובים: תמונות של עמית

עכשיו אנחנו משפחה גדולה 🙂

אם יש משהו שהבת שלנו באמת חזקה בו זה פאזלים.

עד לא מזמן, היה לה ספר של פאזלים "נסיכות". 5 פאזלים של 12 חלקים כל אחד. די מהר היא הגיע למצב שהיא מפזרת את כל החלקים (60 במספר) על השולחן בסלון, ותוך 10-15 דקות, מרכיבה לבד את כולם מחדש.

כשאחותי מצאה פאזל רצפה גדול של נסיכות, הייתה התלבטות אם 72 חלקים לילדה בגיל 3 זה משהו שיהיה סביר, אבל אחרי שביקרנו אצל חברים ו-25 חלקים של פאזל דורה שהיא ראתה בפעם הראשונה לא ממש הרשימו אותה, והיא חיברה אותו לבד תוך כמה דקות, ניתן האישור ואחותי – הדודה היקרה – זאת שאחראית ללק בצפורניים – דאגה לנו לפאזל.

נכון להיום, ללא עזרה בכלל (אבל עם הצורך לשבת לידה תוך כדי שהיא מרכיבה את הפאזל), הילדה שלנו גומרת אותו תוך חצי שעה.

מה עושים עכשיו? לגו הילדה לא אוהבת – בשביל זה אני אצטרך לחכות שהבן שלנו יוולד ויגדל קצת. מעבירים אותה ל-150 חלקים? משנים כיוון לתלת-מימד? חוזרים לשחק בבית ברביות???

לפני כשבועיים, במסגרת "מה נעשה עם חן בחופש הגדול" ותוך כדי טיפול בבעיית "צריך כמה שיותר מהר לעשות את השינויים בחיי הילדה לפני שאחיה יוצא לעולם", הוחלט להחליף לחן את הכסא שלה.

לצרכי תזכורת, אנחנו מדברים על כסא הטייס ששירת אותנו בשנתיים האחרונות:

אז הלכנו עם הילדה אחרי הקניות לבחור כסא חדש. יצאנו עם שלושה – אותו הכסא בצבעים שונים: ירוק, כתום וורוד. חן החליטה בעצמה לאיזה אוטו ילך כל צבע.

את הפרצוף הספציפי הילדה בחרה לבדה…

הכסא החדש נותן לה שטח גדול יותר באוטו ואוטונומיות רבה יותר – רוב הדברים שנופלים לה היא מסוגלת להרים עכשיו לבד.

עכשיו רק נשארת השאלה איפה לעזאזל מאפסנים את הכסאות הישנים בשנה הקרובה, ונזכרים שוב איזה טעות זו הייתה לרכוש בית בלי לקנות יחד איתו גם מחסן.

היום כבר לא משתמשים בעונשים.

היום מציבים גבולות לילדים.

היום מחנכים ילדים אחרת.

אולי בגלל זה, מיד כשהבת שלנו קיבלה את בית הבובות הגדול והחדש שלה ליום ההולדת מהדודה שלה, היא התחילה לארגן את כל הבובות במסדר ושמה אותן לישון. היא דאגה שלכל אחד תהיה מיטה – אלה שלא היה להן – היא מיד ארגנה דפים, מחשבי כיס ועוד מיני משטחים כדי להניח אותם.

אבל במיטה הראשית – המקום בבית הבובות שנפתח למיטה זוגית, היה שמור לשני הבנים שבחבורת הברביות הבלתי נגמרת שלה:

ועכשיו לשאלה קוראים יקרים:

מה בדיום אנחנו אמורים להגיד לילדה? שעדיף לשים את שלגיה לישון עם אלאדין (מה שיעצבן את יסמין – ברבי שעדיין אין לבת שלנו), או שזה טבעי שגברים ישנו ביחד במיטה זוגית?

ילדה שלי, את כבר בת שלוש.

מתי יצא לך (או אם בכלל יצא לך) לקרוא את הפוסט הזה – אין לי מושג.

אומרים שאני לא אומר דברים לאנשים. שאני את מרבית השיחות מבצע בראש שלי ולא מוציא אותן לפועל. צודקים. אולי הפעם, במקום לשמור אני אכתוב כאן קצת. שתדעי, אם יצא לך לעבור פה במקרה עוד איזה עשור או שניים או יותר.

שלוש. כבר גדולה. ענקית. כל יום אני מתמוגג מחדש ומופתע מכמה את מבוגרת. מהמוח החד שלך, מהזכרון ומשמחת החיים. הזמן לא מרחם. הוא לא נותן להשאר ברגע. להינות ממך – כי כל יום שעובר את גדלה – מעניינת יותר – שונה. אם היה אפשר לפחלץ אותך ולאפשר לך לגדול לפי הצורך, הייתי אוצר כל יום לשנה שלמה. נהנה ממך מספיק ואז ממשיך הלאה. אבל אי אפשר.

תגדלי ילדה שלי. תמשיכי להיות מדהימה כמו שאת, ואל תשכחי לפזר חיוכים ושובבות לכל עבר – השאר כבר יסתדר.

המון מזל טוב.

אבא.

במסגרת חודש-יומולדת-3-של-חן, הגיע רגע המסיבה בג'ימבורי. ההפקה.

החלטנו על צעדים – הג'ימבורי שהילדה מבלה בו כבר שנתיים. סגרנו מקום מבעוד מועד. עשינו רשימת מוזמנים. הודענו. חיפשנו מפעילה. וכל מה שנותר זה עוגיות…

מזל שסבתא הגיע כדי להכין עוגיות עם הילדה – איתנו, היא מעדיפה טלויזיה.

לעוגיות הצטרפו יום מאוחר יותר צלחות עם הפתעות לילדים המבקרים: חן דאגה למלא את כל הצלחות מכל טוב:

חן בחרה בעצמה את הצלחות כשעשינו קניות – נסיכות עבור הבנות וספיידרמן עבור הבנים.

התארגנו על עוגת יומולדת. אמא בדקה בקפדנות את מינון הסוכר בקרם והילדה בחרה קישוטים.

ויאלה לג'ימבורי…

היה כיף.

שאר התמונות יחד עם כל שאר תמונות היומולדת.