זאת משוואה שהיא כנראה נכונה, והיא מסתמנת ככזו מאז שהתחלנו להתארגן ללידה.

לפני מספר שבועות, עשינו רשימת קניות אחרי צלצולים לכמה חברים ושמנו פעמנו לסופר פארם הקרוב לביתינו (לא כ"כ קרוב, אבל הרעיון מובן).

במשך הקניות הגיע אחת הדילמות הראשונות: בייבי סנס – לקנות או לא לקנות? על המדף בסופר פראם היה המכשיר  המצויין הזה במחיר מציאה סמלי של 600 ש"ח בלבד. כשהבעתי את דעתי בפני אשתי היקרה לגבי גודל ההוצאה וחוסר הצורך שבה, קיבלתי את המבט. זה לא היה מבט של "איזה קמצן". זה היה מבט של "איך אתה יכול ככה להרוג בדם קר את הבת שלך? אני לא מאמינה שהתחתני אתך".

נראה שהורים טריים יקנו כל דבר שזז. צריך. לא צריך. שיהיה.

באותו השבוע, גם קיבלנו מאמר לגבי דם טבורי. זה שמפיקים ממנו תאי גזע, מקפיאים אותו, ואולי, מתישהו, בעתיד הרחוק, באופן תיאורתי, אפשר יהיה לעשות איתו משהו. רק תחתמו פה, פה ופה – ותביאו צ'ק של 10,000 ש"ח. ושוב חזרנו לוויכוח, כשאני בתפקיד המן הרשע (או המן הקמצן) וענת בתפקיד האם הרחמניה.

אני חושב שאלה היו שתי הפעמים היחידות שהטלתי וטו על קניות. מכל השאר קנינו במחיר הגבוה ביותר, במקום היקר ביותר וכנראה גם באיכות המפוקפקת ביותר. בכל זאת – לבת שלנו, רק הטוב ביותר!

להיות אבא טרי (לפחות כמעט אבא טרי) זאת לא משימה קלה. היא אפילו די מסובכת. אני מקווה שזה משתפר עם הזמן כי להיות המן הרשע פעם בשבוע לא יעזור לחיי הנישואין שלנו.

גיליתי משהו מאד מעניין בחודש האחרון, שכנראה תמיד ידעתי אותו, אבל עכשיו הוא פשוט התחוור לי. הורים טריים מאבדים כל פרופוציה.

עד עכשיו, קנינו כמעט כל דבר אפשרי – כמובן חדש, וכמובן את הטוב ביותר, וכמובן במחיר הכי גבוה, וכמובן בחנות שמתמחה בזה, וכמובן שחשבון הבנק שלנו זועק הצילו.

כשהיינו בשילב, היינו צריכים סל-קל. למוצי שלנו היינו צריכים את הטוב ביותר, במקרה הזה מקסיקוזי. היו שני דגמים, ה"ישן" (500 ש"ח) והחדש (700 ש"ח). ההבדל? מצאו שבתאונות רכב, התינוק חוטף את המכה מהצדדים ולא בגב, והחליטו כולם שצריך להוסיף מיגון עודף בצידי הראש. הדגמים נראים אותו הדבר, עם אותו מיגון, אולי הוסיפו איזה מילימטר. אבל לבת שלנו – רק הטוב ביותר. לפחות עד שאבא יתרושש.

מה שבאמת מטריד בקניה שעשינו בשילב, היה הדבר הבא:

כזאת שקית לא ראיתי אפילו בהום סנטר (למי שמתעניין, הריצוף בסלון שלנו הוא 40×40). וזה כולה בשביל יצור קטן בגודל 3 ק"ג בערך… השאלה היחידה שנשארה היא מה אפשר עוד לעשות עם שקית בכזה גודל???

שוב היום הולדת מתקרב ואיתו פלאשבקים מהעבר… הפעם זה היה נסיעה ברכב בכביש בינעירוני.

זה התחיל בערך בגיל 27 או 28. לא זוכר בדיוק. בערך חודש לפני היום הולדת שלי, אני מתחיל להיות בדיכאון שכזה (זה היה ממש מטורף שנה שעברה – במעבר מ-29 ל-30), ועם הדיכאון עולים לפעמים זכרונות של דברים בנאליים.

נסענו אתמול בערב להמשיך את סבב הקניות לקראת הלידה. הפעם לסופרפארם (עם רצון להספיק להגיע לשילב – דבר שלא התאפשר בשל הצורך לתדלק בקפנטו). יצאנו בשמונה בערב, כשהתחיל להחשיך. ענת נהגה. ישבתי ליד ומצאתי את עצמי בוהה בוהה בתוך האוטו במהלך הנסיעה על כביש גהה. ואז נזכרתי…

סבתא שלי הייתה גרה עד לא מזמן בבת-ים. היינו נוסעים אליה כל שבוע או שבועיים מאשדוד ביום שישי בערב (אולי בשבת – הזכרון שלי אולי השתבש). בנסיעה, אני הייתי אוהב לשבת ולבהות במשחקי האור והצל שפנסי הרחוב בכבישים הבין עירוניים היו עושים בתוך האותו – על הדלת, המושבים, הרגליים והידיים שלי. מסיבה לא ממש מוסברת, נזכרתי בזה שוב – באמצע הנסיעה. פעם, כשהייתי ילד, והחיים היו פשוטים ונטולי דאגות. מעניין מה תעשה הילדה שלנו? מה לה יגרום לסקרנות? איך היא תגיב לעולם שמסביבה?

יש חבר חדש לכלב שלנו בז' וקוראים לו מוצי. זה לא חתול וזה לא כלב – זאת עגלה…

כמו בכל דבר אחר בתא המשפחתי המצומצם (ענת, בז' ואני), הכל נעשה ברגע האחרון (או קצת אחריו). אז הלכנו היום בפעם הראשונה לעשות את הקניות האלה לתינוקת החדשה. לא היה לנו מושג מה, אבל שאלנו פה ושם חברים (לא תאמינו כמה הורה יכול לדבר על הנושאים האלה כשנותנים לו את הפתח). בסוף, אחרי שמונה שעות ובערך 10,000 ש"ח פחות חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

אני תמיד צחקתי על ההורים שקונים את העגלות הכי הייטקיות שיש לילדים שלהם. בלית ברירה, הפכתי לאחד כזה. התחלנו את הבוקר באחת מהחנויות הרגילות, ומהר מאד הבנו שכדי למצוא עגלה טובה, צריך לשאול חברים. אז רן (כן – מאתמול) המליץ ללכת לקנות עגלות עם שם (כאלה שעולות כמו מסך שטוח 42" מהדור החדש). הפנה לחנות והלכנו לשם. יצאנו עם עגלה הייטקית עם שם קצת מביך (מוצי) – וזה עוד אחרי שצחקתי בדיוק על זה על רן לפני כמה חודשים.

גילינו שלקנות עדיף לא בערים הגדולות אלא בחורים קטנים – זה יוצא יותר יקר, אבל השירות שווה – האנשים נחמדים ואדיבים (אולי זה בגלל התשלום שהם מקבלים בקצה). הגענו כמעט עד לחיפה בשביל דברים שאפשר למצוא ליד הבית (טוב, זה לא יהיה בדיוק זה, והעומק של השידה יהיה רק 60 ס"מ הסטנדרטי ולא 62 ס"מ, ולא נוכל גם לבקש עליה ציורי יד…). איך נתנהג כשהיא תיוולד? נהפוך להיות יותר טרחניים והיסטריים כמו כל ההורים הצעירים מסביבנו (סליחה לכל החברים הרלוונטיים)? כנראה שלא יהיה מנוס.

אז מה היה לנו בתפריט היום?

• שני סנדביצ'ים בארומה ושני בקבוקי מים
• עגלת מוצי מ-Mother Care
• מיטת תינוק ושידת החתלה מלול
• שתי גלידות (לקינוח)

ולסיום, קצת ייבשו אותנו בלול (בגלל זוג שהיה חייב לבחור צבע שונה למעקה של המיטה), אז ענת בדקה כמה מוצרים במכה אחת.

מכירים את ההרגשה הזאת שבה אתם תופסים את עצמכם חושבים: "יו, פעם זה היה מגניב!" על משהו מהילדות הרחוקה והעשוקה? לי זה קרה פעמיים שאני זוכר. הפעם השניה היתה היום.

נתחיל מהפעם הראשונה. אחותי, עדי, החליטה שהגיע הזמן לעשות הפסקה. איזה דרך טובה יותר יש לזה מאשר להתאשפז במחלקת ילדים אי שם בדרום הארץ? אז כתור ילדה עם התקפי קוצר נשימה היא מצאה את עצמה כמה ימים בבית חולים. באתי לבקר, ואז בטלויזיה היה הדרדסים! אני שגדלתי עליהם הייתי מרותק למסך. כשהסתכלתי מהצד, גיליתי שאף אחד מהילדים במחלקה לא התעניין בזה, אבל האחים המבוגרים שלהם היו דבוקים למסך…

הפעם השניה התחילה אתמול או שלשום. רן – חבר מהילדות שעובד איתי, נכנס לחדר שלי בבוקר בעבודה ושאל: "מי רוצה לבוא איתי לראות את הסרט הרובוטריקים". כמובן שאף אחד לא הסכים לבוא איתו (במיוחד לא אשתו כדי לא יזהו אותה איתו). אני, שכבר מצאתי לי סידור לראות את הסרט הזה בבית, הייתי חייב להגיד כן וללכת איתו – לא משאירים חבר בשעת צרה שכזו. קבענו להיום בצהריים ויצאנו מהעבודה במיוחד כדי לראות את הסרט. מה אני אגיד? היה כיף. הסרט בינוני ומטה, אבל ההרגשה היתה של בית ספר יסודי – נהניתי מכל רגע. לא הייתי ממליץ לסרט למי שלא גדל על הסדרה המצויינת בשנים הנכונות. ולמי שכן צפה בה ואסף את הקלפים בציפיה לזכות ברובה לייזר (אני דווקא הגעתי לזה עם עוד שותפים. רן – אני חושב שגם אתה…) – שילך – רק בשביל לחזור לילדות.

זאת אולי הסיבה היחידה שנותרה שבשבילה היה עדיף בן ולא בת – ככה הייתי יכול להינות מהסדרות שהילד שלי היה נהנה מהם בגיל מאוחר יותר (או שלא).

הקיץ הגיע, ואיתו הקיטנות.

בכל יום כשאני יורד עם בז' לטיול בסביבות 7 בבוקר, יש בחוץ 5-6 אוטובוסים ליד הבית שלנו. כשאני בדרך חזרה מהטיול, הילדים של השכנים יורדים ב"תלבושת אחידה" (חולצה ירוקה של הקייטנה – הם בטח בקייטנת עלה ירוק או מפלגת הירוקים) לעבר האוטוביסים – מי היה מאמין שיש בשכונה שלנו מספיק ילדים לכזאת כמות של אוטובוסים?

אני סוטה מהנושא… בכל אופן, פעמיים בשבוע, אנחנו שולחים את הכלב שלנו בהסעה לקייטנה שלו. הוא נוסע ברכב ממוזג, עם בת זוג קובעה (כלבת וימרנר נחמדה). מחזירים אותו בערב כ"כ עייף, שכשהוא נשכב על הרצפה ונרדם, העיינים שלו סגורות וקמוצות – כאילו הוא לא רוצה שיעירו אותו כשעוברים לידו.

אז הבוקר, כיוונתי את השעות לשעה 6:30 בבוקר, כדי להספיק ולהתארגן לקראת הקייטנה – שינו לנו את הימים בשבוע כדי שהכלב שלנו יהיה עם הצפונים (רעננה, הרצליה, כפר סבא ורמת השרון) במקום עם הדרומים (ראשון לציון, חולון והסביבה) – זה כנראה כי הוא ילד בלונדיני, בן להורים פולנים מטבעם. בכל אופן – קיבלתי שיחת יקיצה בשעה 5:45 – ההסעה הגיע!

כל היום קצת נמעך מזה – בעיקר בגלל המחסור בעוד שלושת-רבעי שעת שינה, והנהג עוד הודיע שהבוקר הוא איחר…

מה אני אגיד? הקייטנות האלה בקיץ זה לא דבר קל.

יש לנו כבר ילד. הוא בן שמונה וחצי, עצלן והיפוכונדר, אבל הוא הילד הכי יפה בעולם…

קוראים לנו משפחת בז' ולא במקרה. לכלב שלנו קורים בז' והוא לברדור.

כמו כל כלב גזעי, לא חסרות לו בעיות רפואיות ושלנו הוא במיוחד חולני (או אולי היפוכונדר). הסאגה האחרונה החלה כשהצליעה שלו התגברה, והחלטנו שצריך טיפול 10,000 לפני הלידה. בז' התחיל ללכת להידרותרפיה (יותר נכון לקרוא לזה קייטנה – אוספים אותו בבוקר, מחזירים אותו בערב ונותנים לו בריכה). בגלל הפעילות החדשה,הוטרינרית המצויינת שלו (ד"ר קלייר ברקאי למי שמחפש) הציעה לקחת אותו לאורטופד. כמו כל הורים – לילד שלנו רק הטוב ביותר… ומי שמחפש את האורטופד הכי טוב בארץ (אני מרגיש פולני משהו) לבעלי חיים תמיד הולך לד"ר יונתן שני מחוות דעת שבבית ברל.

אז היום הלכנו אנחנו הגברים (או בעברית אני והכלב) לקבל חוות דעת בחוות דעת. פגשנו את ד"ר יונתן שני, שתוך 2 דקות הודיע חגיגית שהכלב לא כירורגי (זה אומר שלא ינתחו אותו שוב), אבל שיש לו המון בעיות. הוא הציע לצלם אותו קצת. מכאן לשם, ישבתי במרפאה 3 שעות בעוד הרופאים המצויינים עושים בוק לכלב. 12 זויות צילום + צילום אגן כבונוס… המסקנה? הילד צריך מגה גלופלקס ומשככי כאבים. התענוג היה יקר ואיחרתי לפגישה עם לקוח, אבל פגשתי אנשים מקסימים.

לדעתי, הכלב שלנו עושה את זה בכוונה פשוט כי הוא אוהב את הסוטול מזריקת ההרדמה שעושים לו בכל בדיקה שנייה שכזאת.

אני חושב שתמיד רציתי ילדים. אני לא זוכר את עצמי במצב ספיגה אחר. ולמרות זאת, יש תהליך שכנראה צריך לעבור עם ההריון של הילד הראשון. שלי היה כנראה כזה:
ההודעה
כשהגיע הרגע הגדול: ענת התקשרה להודיע שהבדיקה חיובית והיא בהריון – כבר לא הייתי בטוח. אחרי שנים של זוגיות ללא הפרעות (חוץ מכלב חולני משהו), עם מסלול חיים מאד מסויים, לימודים באוניברסטיה במקביל לעבודה במשרה מלאה, לא ידעתי איך לעכל את העובדה שאולי זה עומד להשתנות.

בן או בת?
לקח קצת זמן, וכשעיכלתי את ההחלטה גם שמחתי. ואז הגיע השאלה – בן או בת? מה אני מעדיף?

זה התחיל מלרצות הכי הרבה בן. בנים זה כיף. אפשר לשחק איתם, הם גדלים ולא צריך לדאוג יותר מדי כשהם יוצאים עם בנות, אפשר לקחת אותם למוזיאונים ולבסיסים של צה"ל ביום העצמאות – בקיצור סבבה. מה עושים עם בנות??? אז רציתי בן.

ואז החלטתי שאפשר גם בת ובעצם זה לא משנה.

כשהלכנו לסקירת מערכות ואמרו שזאת בת – כבר גיבשתי דיעה שבת בכורה דווקא יכול להיות מגניב.

החששות
הבעיה היחידה שנשארה זה חששות ודאגות: איזה אבא אני אהיה? איך מחנכים ילדים? (שלא יצאו לא ממושמעים כמו הכלב). ובעיקר – איך מתקשרים איתם? בקושי עם מבוגרים אני מסתדר אז עם ילדים?
השינוי המשמעותי ביותר קרה לפני כחודש. הלכנו לבקר חברים – כאלה שיש להם כבר ילדה בת שלוש. מסיבות באמת לא מובנות, למרות קיומם של אנשים הרבה יותר מעניינים שמתקשרים יותר טוב עם ילדים, הבת שלהם החליטה להדבק דווקא אלי. באנו לשבת ואכול, ואז היא תפסה לי את היד ואמרה "אתה יושב פה". את הארוחה עצמה אני לא זוכר – יכלתי לאכול רק עם יד אחת וגם זה בקושי. במשך כל שלוש השעות הבאות, הייתי מרותק לילדה קטנה. זה כלל לעשות פזלים, לתפקד כסוס, להסתכל על ציורים ומדבקות ועוד כמה תפקידים תמוהים.

המצב נכון להיום
גיליתי שני דברים חשובים באותו הערב:

1. לילדים לא ממש אכפת אם אני מעניין או אם יש לי גישה לילדים. כנראה שהילדה שלי לעתיד תציק לי גם.
2. פזל של 9 חלקים יכול להיות דבר מרתק – בייחוד עם ילד בגיל המתאים.

אז אני כבר לא חושש. אני רק מחכה בציפיה רבה להגיע לסטטוס המיוחל של אבא ולהיות מסוגל לבלות זמן איכות עם ילדה קטנה.

ובאותה ההזדמנות – לחברים שהזמינו אותנו לארוחת הערב – תודה רבה! אני עכשיו עדיין לא ישן בלילה אבל מציפיה ולא מחששות…