אני חושב שתמיד רציתי ילדים. אני לא זוכר את עצמי במצב ספיגה אחר. ולמרות זאת, יש תהליך שכנראה צריך לעבור עם ההריון של הילד הראשון. שלי היה כנראה כזה:
ההודעה
כשהגיע הרגע הגדול: ענת התקשרה להודיע שהבדיקה חיובית והיא בהריון – כבר לא הייתי בטוח. אחרי שנים של זוגיות ללא הפרעות (חוץ מכלב חולני משהו), עם מסלול חיים מאד מסויים, לימודים באוניברסטיה במקביל לעבודה במשרה מלאה, לא ידעתי איך לעכל את העובדה שאולי זה עומד להשתנות.

בן או בת?
לקח קצת זמן, וכשעיכלתי את ההחלטה גם שמחתי. ואז הגיע השאלה – בן או בת? מה אני מעדיף?

זה התחיל מלרצות הכי הרבה בן. בנים זה כיף. אפשר לשחק איתם, הם גדלים ולא צריך לדאוג יותר מדי כשהם יוצאים עם בנות, אפשר לקחת אותם למוזיאונים ולבסיסים של צה"ל ביום העצמאות – בקיצור סבבה. מה עושים עם בנות??? אז רציתי בן.

ואז החלטתי שאפשר גם בת ובעצם זה לא משנה.

כשהלכנו לסקירת מערכות ואמרו שזאת בת – כבר גיבשתי דיעה שבת בכורה דווקא יכול להיות מגניב.

החששות
הבעיה היחידה שנשארה זה חששות ודאגות: איזה אבא אני אהיה? איך מחנכים ילדים? (שלא יצאו לא ממושמעים כמו הכלב). ובעיקר – איך מתקשרים איתם? בקושי עם מבוגרים אני מסתדר אז עם ילדים?
השינוי המשמעותי ביותר קרה לפני כחודש. הלכנו לבקר חברים – כאלה שיש להם כבר ילדה בת שלוש. מסיבות באמת לא מובנות, למרות קיומם של אנשים הרבה יותר מעניינים שמתקשרים יותר טוב עם ילדים, הבת שלהם החליטה להדבק דווקא אלי. באנו לשבת ואכול, ואז היא תפסה לי את היד ואמרה "אתה יושב פה". את הארוחה עצמה אני לא זוכר – יכלתי לאכול רק עם יד אחת וגם זה בקושי. במשך כל שלוש השעות הבאות, הייתי מרותק לילדה קטנה. זה כלל לעשות פזלים, לתפקד כסוס, להסתכל על ציורים ומדבקות ועוד כמה תפקידים תמוהים.

המצב נכון להיום
גיליתי שני דברים חשובים באותו הערב:

1. לילדים לא ממש אכפת אם אני מעניין או אם יש לי גישה לילדים. כנראה שהילדה שלי לעתיד תציק לי גם.
2. פזל של 9 חלקים יכול להיות דבר מרתק – בייחוד עם ילד בגיל המתאים.

אז אני כבר לא חושש. אני רק מחכה בציפיה רבה להגיע לסטטוס המיוחל של אבא ולהיות מסוגל לבלות זמן איכות עם ילדה קטנה.

ובאותה ההזדמנות – לחברים שהזמינו אותנו לארוחת הערב – תודה רבה! אני עכשיו עדיין לא ישן בלילה אבל מציפיה ולא מחששות…