ההבטחות נופצו. הגזים נותרו גם אחרי העיסוי המיוחל.

השבוע הארוך והקשה שהיה עבר (יש שם יותר תמונות ממה שהיה שם לפני כמה ימים). זה היה ארוך ומתיש (כן, אפילו נרדמתי בסלון עם האהבה החדשה שלי), אבל אני אשמח לשוב ולארח קבוצות מחו"ל – אולי אני פשוט במקצוע הלא נכון. בסוף השבוע, היו לי כמה שעות חן עם הבת הקטנה והמקסימה שלנו. היא התחילה להיות קצת יותר מודעת לסביבה שלה. אמא – אם את רוצה להתמוגג, תסתכלי על הוידאו הקצר שלה עם המובייל.

בכל אופן, היום, שוב היינו בסדנא לעיסוי התינוקות, והפעם, מצויידים בהרבה יותר חכמה לגבי העובדה שאסור לחזור דרך רחוב ז'בוטינסקי (קיצרנו את החזרה בשעה וחגגנו על פיצה לרגל המאורע). השבוע, למדנו על עיסוי סודי שכזה שאמור להקל את החיים על כל הורה ולמגר את הגזים הפוגעניים מהנשמות הרכות שבין נפיחה אחת לאחרת צורחות את הנשמה שלהם בכל ערב. חזרנו הביתה מעודדים ומחוזקים בידע שנשק יום הדין הזה מצוי בידינו.

בשעה שבע וחצי לערך הגיע רגע האמת: חן התחילה לבכות, או יותר נכון לצרוח בזעקות שבר לבורא עולם. החלטנו באופן טבעי שמדובר בגזים החמקמקים והתחלנו בעיסוי הסודי נגד גזים: 6 תנועות יד רודפת יד, אח"כ מעיכת הברכיים בבטן לכמה שניות, מאוחר יותר 6 תנועות שמש וירח (כן – ככה קוראים לזה) ומקנחים שוב במעיכת הברכיים לבטן. בשלב הזה, הובטח לנו ע"י הפיזיותרפיסטית, התינוק שקט ורגוע. מה אני אגיד? לא דובים ולא יער, או יותר נכון – לא שמש, לא ירח ולא כוכבים. אפילו לא נצנוץ. היא המשיכה לצרוח עלינו כאילו אין מחר.

את הסיבה גילינו אחרי רבע שעה, עוד כמה שערות לבנות ומפגע רעש חמור – היא פשוט הייתה רעבה (כאילו זה חדש). מה למדנו הפעם?

• לא כל מה שבוכה מוגז – ייתכן שהוא פשוט רעב
• לא כל דבר שלומדים צריך ליישם תוך שעה – אולי כדאי לחכות ולדבוק במה שמכירים

לא בדיוק, אבל מספיק מדיוק. היום, לא ראיתי את הבת שלי ערה. יצאתי מהבית בשעה 6 וחזרתי בשעה 9 בערב. זה לא ממש כיף…

כל זה קורה פשוט בגלל שהשבוע, אנחנו מארחים בחברה די הרבה חברות לאירוע בדיקות, והיום לקחנו אותם לטיול. שנה שעברה כשהם באו, הם היו בירושלים, אז השנה החלטנו לגוון ולהסובב בקיסריה. היה כיף – והמסעדה הייתה מצויינת (פונדק הצלבנים – אני ממליץ בחום).

את התמונות מהאירוע, אפשר למצוא כאן.

והבת שלנו? אמא שלה החליטה שהיום היא לא תישן בעגלה – זה נראה שהיא כבר פיזית קצת גדולה מדי בשביל זה (מישהו יודע אם יש כזה דבר "סימילק דיאט"? אני חושב שבקרוב נצטרך בקצב שהיא טוחנת). בכל אופן – חן ישנה היום בפעם הראשונה במיטה שלה בחדר. נראה איך זה יהיה. זה יום של פעמים ראשונות מסתבר…

היום הלכנו לשיעור הראשון בסדנא של עיסוי תינוקות. הכל התחיל אחרי שצחקתי על רן בארוחת צהריים בעבודה שהוא הלך לסדנא שכזאת לפני למעלה משנה, כשעוד הייתי רק נשוי+כלב ובלי הרבה דאגות. מסתבר שכל ההורים עושים את אותה הדרך פחות או יותר.

אז אשתי שתחיה החליטה שצריך לעשות משהו עם הקטנה (או יותר נכון שצריך שאבא יצא מוקדם מהעבודה), אז היא סדרה לנו סדנא של 4 פגישות לעיסוי תינוקות.

ומה למדתי היום מהשיעור הראשון?

1. שהבת שלנו כבר התחילה להסתכל על בנים (בעיקר עם עיניים כחולות ואח תאום).
2. שהבת שלנו כמוני (היא לא אוהבת שמן לעיסוי)
3. תינוקות אוהבים שנוגעים בהם (איזה חידוש! טוב שלקחנו סדנא… אחרת מה היינו עושים?)
4. יש עיסוי מיוחד כדי להקל על גזים (כנראה שגם מצאו תרופה לאיידס – זה נשמע הזוי באותה המידה, אבל נראה בשיעור הבא לגבי הפלא)
5. בפתח תקוה כל החניות הם בכחול לבן (כדי שאם מישהו כבר מגיע לעיר הזאת שישלם)
6. מי שבוחר סדנא בפתח תקוה – מגיע לו (שעה וחצי בפקקים של ז'בוטינסקי – מחיר יקר)
7. אפשר להאכיל תינוק באוטו תוך כדי נסיעה בתוך סל-קל (אבל אי אפשר לעשות לו גרעפס)

היום באמת לא היה היום שלי. כבר בבוקר חטפתי כוויה נחמדה ביד.

החיים שלנו היום נעים סביב סטריליזציה ומים מורתחים. דבר שלמדתי בחודשיים האחרונים זה שכשמחממים מים פעמיים שלוש ביום באותו הסיר, הוא הופך להיות לבן – זה האבנית – ובשביל זה יש סילית, שמסירה אבנית ללא מאמץ (אולי כדאי שאני אפסיק לראות פרסומות).

אז היום, כשאשתי שתחיה התלוננה על הסיר שלנו שהפך שוב ללבן, הלכתי לשטוף אותו, ורק פרט אחד קטן לא היה במקום – הוא היה מלא במים חמים שמצאו את דרכם ליד שלי. לא כיף במיוחד, אבל גם לא נורא מדי – כתור בשלן חובב, אני צריך לפתח קצת סיבולת לחום, ואיזה דרך טובה יותר יש מאשר לשפוך על עצמי מים חמים???

הטיפול לאחר המקרה התחיל מקוביות קרח, המשיך למשחת אלוורה, ואח"כ עוד איזה משחה מוזרה. אמא שלי המליצה גם על משחת שיניים ואני בטוח שיהיו כאלה שיגידו שיוגורט ביו 0% זה הדבר הכי טוב לכוויות.

די הופתעתי מהכמות של המשחות שיש לנו בבית. אולי כדאי לחשוב על לפתוח בית מרקחת…

בכל אופן, מצאתי כמה יתרונות במצב:

• אני יכול לא ללכת לחדר כושר כמה ימים (אני לא מסוגל לסגור את היד – יש לי כוויות בדיוק בחיבור של העצמות)
• אני יכול לבחור שלא לנקות את הקקי של חן ביומיים הקרובים
• אני יכול לעשות פרצוף סובל ואפילו יאמינו לי (לפחות היום זה עבד קצת)

לכל מי שרוצה לדעת מה המצב – אני יכול להרגיע אתכם – לא יצטרכו לכרות לי את היד.

אז יש לנו מוצר חדש קצת למעלה מחודש. לפני בערך 10 חודשים הזמנו אותו, והבטיחו הזמנה תוך תשעה חודשים. הסחורה מעט הקדימה את התאריך והמובילים די עיצבנו בכמות הזמן שהם דרשו. התוצאה? די מספקת, אבל יש כמה פשלות.

למי שלא הבין, מדובר בחן – הבת החדשה שלנו. בשבוע הראשון לשימוש הכל היה סבבה. הפונקציות עבדו פחות או יותר כמו שצריך. כשהתקרבנו לסיומו של החודש הראשון, דברים התחילו טיפה לגהק. יש לי חששות שזה בגלל שמדיניות ההחזרה של אלוהים אומרת משהו כמו "אם אתם לא מרוצים, תוכלו להחזיר תוך חודש" או משהו דומה – לא ממש בדקתי.

מה הבעיה?

גזים. בחוזה הקניה לא זכורות לי אותיות קטנות שמדברים על גזים במוצר שנגרמים בשימוש יום יומי. רק אחרי הקניה, בספרי ההדרכה שלה, היה רשום על הגזים עד החודש השלישי. זה יותר נראה לי כמו טעות בהגדרות הייצור שמנסים להפיל עלינו הלקוחות. מה זה הקטע הזה של לבכות חצי יום עם פרצוף עגבניה ולהפליץ על כל מי שבא במגע?

גם לא ממש ברור לי מה תקופת האחריות ומה היא כוללת.

כשהתחתנתי זה היה הרגשה דומה – הרבה נצנצים, אבל מיד אחרי, מגלים שהאחריות לא כוללת נסיון של המוצר (אשתי שתחיה) להשתלט לבעל (אני) על החיים ולנסות לשנות אותו כדי שיתאים לצרכים שלה. לזה כבר התרגלתי…
בכל אופן, עכשיו, המלאך הקטן והורוד שלנו ישן. נקווה שהוא יתעורר קרוב יותר לבוקר מאשר לחצות הלילה היום. ושוב, באופן מסורתי בשבועות האחרונים, אני אאחל לכולם חג שמח. מי יתן והחגים האלה ייגמרו כבר ונוכל לחזור לעבודה מסודרת לכמה שבועות רצופים (אבל לא יותר מדי).

לתינוקות יש גזים בחודשים הראשונים לחייהם. הם כנראה סובלים מזה מאד, אבל ההורים סובלים יותר.

זה נכון. גם לתינוקת שלנו יש גזים. היא כנראה סובלת מזה כי היא בוכה כל הזמן, אבל כשחושבים על זה – גם בלי כאבי הבטן מהגזים היא בוכה כל הזמן, ככה שלא ברור עד כמה היא סובלת מזה.

בכל אופן, הגענו לשלב המעיק הזה שהופך את הזמן היקר שבין האכלות למלחמת התשה. חן מנסה להתיש אותנו בעוד שאנחנו מנסים להתיש אותה ולהרדים אותה. בינתיים? אנחנו די מפסידים.  כתור שני מבוגרים, אנחנו ללא ספק ישנים פחות ממנה ועייפים יותר ממנה במאזן האימה הכולל.

החלק הכי מטריד זה המפעל לייצור נשק כימי שגדל אצלנו בבית. לא ברור ממי זה בדיוק הגיע, אבל כנראה היא ירשה במקרה הזה קצת מכולם (כולל מהכלב). היא מסוגלת להביא אותם בבודדת או בצרורות, בשקט או ברעש שניתן לשמוע מהצד השני של הבית, חסרי ריח או מסריחים כמו אלה של הכלב… הכי מעליב זה אלה שהיא משחררת ישר לתוך הפרצוף או תוך כדי אכילה – היא עוד לא למדה שלא מפליצים על היד שמאכילה. כנראה שהכלב שלנו ידע מה הוא עושה כשהוא התרחק ממנה קצת כשהיא הגיעה.

במצבים האלה של כאבי הבטן, באמת שאין לי מושג מה עושים. ניסינו להקפיץ אותה על כדור פילטיס, תנוחת ערסול, על הבטן, על הגב, במאוזן ובמאונך, עם הרגלים צמודות לבטן, כמו שק קמח. מה לא? הדבר היחיד שעוזר זה המעברים ביניהם או פשוט בקבוק עם אוכל שמשתיק אותה לרבע שעה.

אחרי כל הקיטורים, אני צריך להגיד דבר אחד חשוב – היא לפחות לא מעיקה בלילה יותר מידי. קמה, אוכלת וחוזרת לישון לרוב. בלי בלאגנים, בלי בכי ובלי קיטורים על כאבי בטן. זאת התחלה טובה – יותר טובה מהרבה סיפורי זוועות ששמעתי מחברים.

דרך אגב – חברים… זה רשמי: אנחנו לא עומדים לעשות שום אירוע. הרבה כבר קפצו לבקר, ולכן לא ראינו טעם להתחיל להתארגן ולחפש מקום ולהחליט מי כן ומי לא. אז המצב הוא פשוט. אם אתם חברים, או משפחה, או סתם כאלה שקוראים כאן ורוצים לראות את הנסיכה, תרימו טלפון כמה שעות קודם או יום יומיים קודם ותקפצו לבקר. יש לנו תמיד מים. ולפעמים אפילו חלב לאלה שצריכים לשתות קפה (רק נס – מי שרוצה קפה אמיתי, שיביא קצת בשקית ניילון מהבית).

את זה כתבתי ביום שאחרי הלידה. טוב, לא בדיוק – אבל היו לי כוונות לכתוב משהו דומה באותו היום, אז זה נחשב

הפעם אני רוצה לקטר. ואם כבר לקטר – אז למה לא על הבירוקרטיה המפגרת במדינה הקטנה שלנו?

מיד אחרי הלידה, צריכים בני הזוג הטריים לגשת לדלפק משרד הפנים בבית החולים כדי לרשום את הרך הנולד. בדלפק משעמם, יושבת לרוב פקידה משמימה, שעובדת בקצב צב אחרי ארוחה דשנה ורושמת את פרטי ההורים ושם היילוד. היא גם לוקחת את הספחים בתעודות הזהות של ההורים ומספרת על המענק הנדיב של המדינה בשל הלידה (כמה מאות שקלים עבור ילד ראשון – אין מה להתלונן).

אז מה הבעיה?

נתחיל בספסלים. המשרד שלהם פתוח רק בבוקר, ובאופן מפתיע, כמו לכל משרד ממשלתי, יש שם את החיה מוזרה הזאת שקוראים לה תור. והפעם של נשים אחרי לידה – כאלה עם תוספות שומן ועור מקדימה והרבה פעמים כמה תפרים למטה – בדיוק במקום עליו יושבים. אז מה יותר הגיוני מאשר להניח ספסלי עץ מושקעים באותו תור? אם כבר הנשים האלה סובלות ובקושי מסוגלות לזוז, אז גם שלא ישבו בנוח.

אמרנו גם מענק לידה? יד אחת נותנת והשניה לוקחת. מקבלים מענק לידה בבית החולים (או יותר נכון בתשלום לחשבון הבנק של האמא), ואז, בביקור הראשון בטיפת חלב מתבקשים באופן מנומס לשלם כסף (182 ש"ח). למה??? לא יותר פשוט להקטין ממענק הלידה ולתת ה טובה יותר להורים? לא כזאת שהמדינה מחפשת אותם בכל פינה כדי לקחת להם כמה שקלים?

אז היום היינו בטיפת חלב לחיסון צהבת או משהו כזה. זה חיסון שצריך לבצע חודש אחרי הלידה. מה הבעיה? הילדה נולדה ב-24 באוגוסט, והיום רק ה-23 בספטמבר. לא עבר חודש. אז החזירו אותנו הביתה…  לתשומת לב האחיות בטיפת חלב:

1. אתן קבעתן לנו את התור. קצת יותר תשומת לב ללקוחות ואפילו תוכלו לתת שירות!
2. בחודש יש 28 ימים, 29 ימים, 30 ימים או 31 ימים. למה כל הילדים שנולדים באוגוסט צריכים לחכות 31 יום לחיסון ואילו אלה של ספטמבר צריכים לחכות 30 יום לחיסון? אולי לא בדיוק צריכים להיות דיקטטורים באשר לתאריך החיסון?

הזהירו אותי מהאחיות בטיפת חלב, אבל לא האמנתי…

למי שרוצה לדעת, הילדה היום 4,400 גרם (גדלה יפה שואבת הסימילק הקטנה שלו).

אמרתי כבר שכובעים לתינוקות זה אופנתי? אז יש גם בגדים. והרבה.

במקרה שלנו, קנינו רק 6 סטים של בגדים – דבר שהתברר כיותר מדי מראש. במהלך שלוש השבועות הראשונים לחייה, קיבלה חן בוכטה בגדים. סטים על גבי סטים של בגדים (ואפילו 4 חיתולי בד עם רקמה עליהם – אני לא צוחק!).  וכמו שאמרו לי, צריך לכבס אותם פעם ראשונה כביסה ביד ובנפרד. פעם פעמיים בשבוע אני מוצא את עצמי מכבס חתיכות בד קטנות ותולה לייבוש, רק כדי שכמה ימים אחר כך הם יהיו מלאים בפליטות של הקטנה שלנו במקרה הטוב וביציאות שתן לא צפויות במקרה הפחות טוב.

למטה, אפשר לראות את הבגדים שהיא קיבלה ב-3 הימים הראשונים לחייה – ולא. לא קנינו אף אחד מהם…

אז עכשיו, יש לילדה שלנו מגירה מלאת בגדים בשידה החדשה. כל הבגדים האלה יהיו חסרי שימוש בעוד חודש חודשיים (ואפילו פחות אם היא תמשיך לטחון כמו היום). אז צריך מהר מהר להספיק להשתמש בכולם.

לכן, אני מבקש רחמנות – נא לא להביא יותר בגדים. זה קשה לי לכבס ביד (או יותר נכון לא כיף ואפילו משעמם).

במדינתינו הקטנה כובעים זה לא משהו מקובל, אלא אם כן אתה ילד זב חוטם בטיול בית-ספר. משום מה, הטרנד הזה גם הגיע לתינוקות (לא כזה מסובך – יש הורים היסטריים. הם לא יודעים מה טוב להם. מכרנו להם כבר הכל – כולל גרבי תינוקות, גרביונים וביריות. נשאר רק כובעים).

איך זה קורה? חוק די טפשי כביכול מחייב להוציא ילדים מבית החולים כשהם לבושים, כולל כובע וגרביים, ורק בתוך סל-קל. למה? ככה.
אז כמו הורים הלכנו וקנינו גם כובעים – הם כמובן לא באים בבודדים אלא אם כן הם יקרים יותר – אחרת זה רק בזוגות. החלטנו גם שלא להיות אכזריים, ולכן כל מה שאנחנו מעבירים את חן הבת שלנו – אנחנו מנסים גם בעצמנו. וכן – עשינו את הטעות ואפילו השקענו בכובעים יקרים של שילב (לא הכי יקרים, אבל ביחס לכמות השימוש זה כמו לקנות חבילת טיטולים ולשים אותה בצד)…

מאז, כמובן, כבר קיבלנו טונה מתנות לילדה וביניהם – איך לא? עוד כובעים. עכשיו יש לילדה שלנו בערך עשרה כובעים אופנתיים ורובם, באופן לא מפתיע, בכל צבעי קשת הורוד – מורוד בהיר ועד ורוד כהה (יש גם אחד סגול ואחד בצבע קרם).

אז אולי, כשהחורף ירים את הראש החצוף שלו ליום יומיים בעוד כמה חודשים, אולי אז, קצת, טיפ טיפה, למספר דקות, נוכל לבחור כובע מיוחד, אופנתי וורוד מהאוסף העשיר של הכובעים, לשים לבת שלנו עד שהיא תבכה (10 שניות בערך) ולצלם מהר מהר כדי שיהיה לו שימוש. עד אז – הם יאלצו להסתפק בצבירת אבק במגירה.

ועצה לקוני מתנות – אם כבר בגדים, אז תוותרו על הסט המקסים עם הכובע. קחו את זה בלי הכובע – חבל על הבד.

אנחנו כבר הרוסים… כמה בקבוקים אפשר לסטרל? אפילו הכלב כבר סחוט

אנחנו עובדים בשיטת הסרט הנע: עם 6 בקבוקים, 3 כפיות, שני הורים ואחד אלוהינו שבשמים ובארץ. לפחות פעם בלילה מישהו מאיתנו צריך לשטוף בקבוקים, לעשות סטריליזציה ו/או להרתיח מים.

הגענו אפילו למצב שנשכח בקבוק מים במקפיא. התוצאות לפניכם:

פעם הבאה, נוסיף לזה את הסימילאק ונעשה ארטיק סימילאק לבת שלנו – לימים החמים של סוף הקיץ.

חוץ מזה? הבת שלנו עדיין מקסימה. הכלב עדיין קשיש ואשתי עדיין יפה. בשבת הלכנו שנינו בצהריים ליציאה ראשונה בלי הצעצוע החדש שלנו (השארנו אותו לסבא ולסבתא). המסעדה הייתה טובה, הסרט הרבה פחות טוב.