לתינוקות יש גזים בחודשים הראשונים לחייהם. הם כנראה סובלים מזה מאד, אבל ההורים סובלים יותר.

זה נכון. גם לתינוקת שלנו יש גזים. היא כנראה סובלת מזה כי היא בוכה כל הזמן, אבל כשחושבים על זה – גם בלי כאבי הבטן מהגזים היא בוכה כל הזמן, ככה שלא ברור עד כמה היא סובלת מזה.

בכל אופן, הגענו לשלב המעיק הזה שהופך את הזמן היקר שבין האכלות למלחמת התשה. חן מנסה להתיש אותנו בעוד שאנחנו מנסים להתיש אותה ולהרדים אותה. בינתיים? אנחנו די מפסידים.  כתור שני מבוגרים, אנחנו ללא ספק ישנים פחות ממנה ועייפים יותר ממנה במאזן האימה הכולל.

החלק הכי מטריד זה המפעל לייצור נשק כימי שגדל אצלנו בבית. לא ברור ממי זה בדיוק הגיע, אבל כנראה היא ירשה במקרה הזה קצת מכולם (כולל מהכלב). היא מסוגלת להביא אותם בבודדת או בצרורות, בשקט או ברעש שניתן לשמוע מהצד השני של הבית, חסרי ריח או מסריחים כמו אלה של הכלב… הכי מעליב זה אלה שהיא משחררת ישר לתוך הפרצוף או תוך כדי אכילה – היא עוד לא למדה שלא מפליצים על היד שמאכילה. כנראה שהכלב שלנו ידע מה הוא עושה כשהוא התרחק ממנה קצת כשהיא הגיעה.

במצבים האלה של כאבי הבטן, באמת שאין לי מושג מה עושים. ניסינו להקפיץ אותה על כדור פילטיס, תנוחת ערסול, על הבטן, על הגב, במאוזן ובמאונך, עם הרגלים צמודות לבטן, כמו שק קמח. מה לא? הדבר היחיד שעוזר זה המעברים ביניהם או פשוט בקבוק עם אוכל שמשתיק אותה לרבע שעה.

אחרי כל הקיטורים, אני צריך להגיד דבר אחד חשוב – היא לפחות לא מעיקה בלילה יותר מידי. קמה, אוכלת וחוזרת לישון לרוב. בלי בלאגנים, בלי בכי ובלי קיטורים על כאבי בטן. זאת התחלה טובה – יותר טובה מהרבה סיפורי זוועות ששמעתי מחברים.

דרך אגב – חברים… זה רשמי: אנחנו לא עומדים לעשות שום אירוע. הרבה כבר קפצו לבקר, ולכן לא ראינו טעם להתחיל להתארגן ולחפש מקום ולהחליט מי כן ומי לא. אז המצב הוא פשוט. אם אתם חברים, או משפחה, או סתם כאלה שקוראים כאן ורוצים לראות את הנסיכה, תרימו טלפון כמה שעות קודם או יום יומיים קודם ותקפצו לבקר. יש לנו תמיד מים. ולפעמים אפילו חלב לאלה שצריכים לשתות קפה (רק נס – מי שרוצה קפה אמיתי, שיביא קצת בשקית ניילון מהבית).