זה היום.
גיל מוזר כזה. אני בן 36. כנראה.
זה גיל לא עגול. לא מסמל מעבר. אבל בעצם כן.
זה הגיל שבו בשאלוני אינטרנט, אתה עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת הגיל הבאה. לרוב, זה מ-24-35 ל-36-50. לפחות בשאלון למטה היו נחמדים מספיק כדי לסדר לי שכבות גיל מצומצמות יותר.
כבר אמרתי כאן דבר או שניים על זה שאני מזדקן (לרוב בתאריכים משמעותיים). עכשיו גם האינטרנט חושב ככה.
האמת? אני כבר חצי שנה מחכה ליום הזה. יש בו משהו מיוחד עבורי. לפני פלוס-מינוס 18 שנים, אבא שלי נפטר. חצי חיים בלעדיו.
השבוע היו אצל אמא שלי אלבומים בסלון. ישבנו שם להתבונן בהם על התמונות הישנות. אחיות שלי. דודים. סבים וסבתות. אמא שלי. וגם אבא שלי. אומרים שאני דומה לו. אני מקווה מאד שכן – פחות במראה ויותר בשאר הדברים. לא יצא לי הרבה לדבר איתו – או לפחות לא מספיק. כנראה השיחות שלנו היו דומות לאלה שיש לי עם הבן שלי כרגע… מעט הברות, בלי מילים – האדם הקדמון. הייתי רוצה להכיר אותו יותר. בגיל הזה. לא מוקדם יותר. לוותר על ההתבגרות עם אבא בבית אבל לקבל אותו עכשיו. לא מצורך ספציפי. סתם.
אם יש בי קנאה, זה באנשים בגילי שיש להם את אבא שלהם בסביבה. מישהו שאפשר להמשיך ולקשקש איתו את אותן שיחות חסרות משמעות שיש בין גברים. אני מקווה להיות שם לילדים שלי באותו הגיל.
–
השנה לפחות אני חוגג את יום ההולדת שלי עם אתניקס ולא עם רינת ויויו כמו שנה שעברה. אלוהים – אפשר לבקש את מירי מסיקה או רמי קליינשטיין לשנה הבאה?
