אמרו לי שהגיע הזמן לסרט בלי אקשן. אמרו לי שאפילו בביקורות לסרט הגברים לא השתעממו. אמרו ולא האמנתי. ובצדק.

הלכנו היום לראות את הסרט הדוכסית.

עוד בכניסה לאולם היה ברור שמדובר בלהיט היסטרי. האולם היה מפוצץ והיינו צריכים להתכרבל לנו בפינה בשורה האחרונה. היה ריח עדין של נפתלין באוויר – שילוב של כמות גדולה מדי של גימלאים עם חוסר מיזוג אוויר (כנראה כדי שהם לא יתקררו). הגענו לסרט זקנים במקום לסרט נשים. לא יודע מה יותר אכזרי.

כל הסרט, זמזמו לאשתי באוזן בני גיל הזהב שליידה – מסבירים האחד לשנייה מה קורה על המסך הגדול. הנאה צרופה.

אז נכון שיש שם את "ההיא משודדי הקאריביים" ונכון שהיא בלבוש של התקופה. אבל מה זה כובעים האלה? והבעל הצנון והמאהב האיטרייה?
הסרט טוב. קצת מאד כבד. ובעיקר נטול אלימות מספקת לסוף שבוע. אולי עכשיו, כשאשתי ראתה איך בעלים יכולים להיות, היא תבין איזה אוצר אני .

מזל שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא, ושחופש הוא מצרך שהוא מנת חלקנו במדיקה המטורפת הזאת (באופן יחסי כמובן).

אשתי – פעם הבאה אני בוחר סרט. תתכונני.

טוב, לא ממש שלי, אבל בכל זאת.

והדרך לא הייתה קצרה.

לפני כמה שבועות, כשהילדה התחילה ללכת, אמא שלה שתחייה החליטה שהגיע הזמן לנעליים.

היא פתחה את המחשב, קראה כאן קצת בבלוג, הגיבה, עברה לגוגל וחיפשה מאמרים על נעליים לתינוקות. קראה, ואז החליטה לקחת אותי ואת הקטנה לחנות בהרצליה – "זאת שכוווולם הולכים אליה לקנות נעליים כי זול שם" (זול זה 200 ש"ח לזוג).

הגענו, הילדה צרחה את הנשמה שלה כשהבינה שמנסים לגנוב לה את הרגליים, והמוכרת ניסתה לעזור עם עצות. ואז היא חטפה מבט מלווה בנזיפה מאשתי – כי היא ניסתה להגיד לאשתי מה לעשות…

יצאנו בלי נעליים. אז אשתי קנתה זוג במקום אחר, ואז החליטה שזה לא הולך, אז היא החזירה אותו בשביל זיכוי. ואז היא קנתה במקום אחר, רק שלא היה להם את המידה, אז היא הזמינה והשאירה את התשלום. ואז היא קנתה את הנעליים במקום אחר בכלל. אז יש לנו זיכוי לעוד שני זוגות נעליים.

בקצב הזה, אני צריך ללכת לחפש עבודה נוספת להשלמת הכנסה.

אמא שלי לרוב לא מסננת מספיק את מה שהיא שולחת לי באימייל.

יותר מדי פעמים ישבתי לי בעבודה, והייתי צריך לעבור את העינוי הסיני של התבוננות במסגת של תמונות נוף פסטורליות כשברקע מוסיקה קלאסית מרגיעה. או לחילופין, לקבל מצגת מלאה באימרות שפר של פסיכולוגים בחצי שנקל. אי אפשר היה להתחמק, כי בטלפון נעשתה לי בחינה אח"כ לגבי דעתי בנושא.

משם, היא עברה לתחום מעניין הרבה יותר – אגדות אורבאניות. היא נהגה לשלוח לי כל מיני אזהרות איזוטריות: שתיית מים מהברז, שימוש בסלולרי בתחנות דלק, לענות לטלפון בשעה 14:21 וכו'. לא עכזרו הפצרות ותחנונים לחפש קודם את השטות היומית באתר המצויין של חנן כהן – לא רלוונטי.

אבל הבוקר, יש סימן לשיפור. קיבלתי ממנה את הקטע הבא, שפשוט הייתי חייב להעביר ליותר מתפוצת מיילים רגילה:

המומחים מזהירים : אם יימשך המשבר העולמי, הרי שבסופו יישארו
בעולם רק שני בנקים מתפקדים : בנק הדם ובנק הזרע.
ועוד בסוף הם ייתאחדו וייקראו :

The Bloody Fucking Bank….

תודה על החיוך הבוקר אמא! תשלחי יותר כאלה כשאת נתקלת בהם

זאת ההרגשה.

אתמול, חסיד אומות העולם, נרצח באכזריות בת"א. זה קרה באמצע היום, לעיני כל.

מאז, כל ערוצי הטלויזיה והחדשות עסוקים כל הזמן באלפרון. ראש ארגון פשע, שהפך ברגע אחד לקדוש מעונה – לגיבור לאומי.

את הבוקר, פצחו בגלי צה"ל עם ראיון עם אשתו. עם כל הצער והכבוד, היא הייתה עסוקה בנסיון להשיג אהדת צופים כדי לשחרר את הבנים שלה מהכלא וממעצר עד תום ההליכים בשביל להגיע לא רק ללוויה אלא גם לשבעה. מי יודע? אולי גם עד לאזכרה ב-30 או בשנה היא תרצה. כמובן שהמדינה הייתה אשמה בתוצאה, שכן "החוק" שהעבירו לא אפשר למר בחור אלפרון להסתובב עם מלווים חמושים והוא נותר לו לבדו, בחוץ, בקור, בגשם.

אותו חוק, דרך אגב, אינו מתיר לשומרי ראש חמושים או לרכבים משוריינים להסתובב בחוץ ללא אישורים. וזה כדי שמתנקשים פוטנציאליים לא ישתמשו באמצעים הרסניים עוד יותר בנסיונות שלהם ויתחילו להחריב רחובות שלמים. אבל זה לא חשוב. הילדים שלה, שנותרו לבד. הפשע הנתעב שהתבצע.

ומה בקשר לכל הפשעים (לכאורה יש לציין) שבצעה המשפחה הזו כלפי שאר אזרחי המדינה? למה הקרנבל התקשורתי הזה היום? למה שיהיה אכפת לי כמה ומי הגיע להלוויה ומה היו דברי ההספד? מדובר בפושע, שמסוגו עדיף שלא יסתובבו בקירבנו.

התקשורת לא אשמה. אנחנו הצרכנים שלה אשמים. שאנחנו נשארים ומספקים את האחוזים הנדרשים כדי לדרבן את התקשורת להמשיך.

אני ויתרתי על החגיגה היום. או האבל. או מה שזה לא יהיה.

ככה זה הבלוגוספירה. מקום מוזר, שבו אנשים שאני בכלל לא מכיר יודעים עלי הרבה יותר מחברים קרובים שלי ואני עליהם. הבוקר, מישהי (cupid) שכל מה שאני יודע עליה נמצא בבלוג שלה, השאירה תגובה בפוסט האחרון (הקודם לזה). זה כמובן חייב בדיקה קצרה בבלוג שלה לראות במי מדובר, ולהבין שהמצב קשה – יש לה רגליים שמאליות. היא חדשה כאן בצ'כונה (לא שלי יש רקורד מי יודע מה ארוך), אז תקפצו לבקר אותה ולהגיד שלום אם בא לכם.

בכל אופן, זה הביא אותי לנושא הבא: יש לי רגליים שמאליות. באמת. אלה שראו אותי רוקד עם אשתי (הרקדנית) בטח לא יאמינו אבל זאת המציאות.

הסיפור הטראגי הזה מתחיל כמו כל סיפור טראגי בחטיבת הביניים. אי שם, בשלהי הילדות העשוקה שלי, הגיע התקופה שבה נפרדתי מהחברה הראשונה שלי (או יותר נכון נזרקתי לכלבים ע"י החברה הראשונה שלי עם הסיבה המצויינת מכולן: "זה לא אתה, זאת אני). אחרי דכדוך מתקדם שהמשיך לו למעלה מחודש, ידידה שלי פשוט נמאס לה אז היא אמרה: "די. נגמר. תעבור הלאה. למה לא תבוא לריקודי עם?"

אז הלכתי. עם חבר. הוא עזב אחרי כמה שבועות, ואני כמו דביל נשארתי. מה זה נשארתי? היו לי רגליים שמאליות שחבל על הזמן. אף אחת לא רצתה לרקוד איתי זוגות. גם לא הידידה שהביאה אותי לשם. היה לי המזל שמישהי מבוגרת (תחשבו אמא שלי, אבל לא היא, אלא בשכבת גיל שלה – ובגובה שלה, שזה טיפל'ה נמוך לי) החליטה לאמץ אותי, כנראה מתוך רחמים, ולרקוד איתי בריקודי הזוגות. בערך שנה. פעמיים בשבוע. לפחות. אבל זה לא עזר. הידידות שלי פשוט לא היו מוכנות לרקוד איתי. לא הובלתי כמו שצריך. הרגליים לא זזו נכון. הצעד התימני לא עבד (אני תורכי). נזק.

בשלב הזה, מצאתי לי חברה חדשה, נדבקתי אליה לכמה שנים, ככה שבת זוג קבועה כבר הייתה והמשכתי ללכת לריקודי עם די הרבה. שנים שם נסיון, אבל אפס יכולת ריקוד והובלה.

משם לאוניברסיטה, ואז לריקודי שנות השישים אצל ירון מידן בירושלים (ובת"א בסופי שבוע). שעות על גבי שעות של אימון וריקוד. ועדיין אפס. קצת יותר טוב כבר, אבל לא משהו. ההובלה השתפרה בשלב הזה, והבטחון העצמי עדיין בקרשים, מחפש איך לקבור את עצמו באדמה.

אם ללכת לחוויה הכי מתקנת שהיתה לי היא ללא ספק ערב אחד בירון מידן באוניברסיטת ת"א, שוק הבשר של אותה התקופה. ירון מידן החליט ללמד צעד חדש בריקוד זוגות, ואני שבאתי לבדי באותו הערב, החלטתי שאני לומד ויהי מה: כל מה שחסר זה רק בת זוג. אז יש הרבה שמחכות בצד, והחלטתי שאני בולע את הגאווה האבודה ושוכח מחוסר הבטחון ומנסה להזמין מישהי כדי לבוא ללמוד איתי לרקוד עד שמישהי תואיל בטובה להגיד כן ולבוא. לא רוצה קשר. לא רוצה לצאת. רק ללמוד לרקוד חצי שעה. אחרי שהבחורה השמינית אמרה לי לא (ספרתי – זה היה 8), החלטתי לשבת בצד.

מה לעשות – רגליים שמאליות מחוברות לחתיכת חנון.

לקח לי שנים להשתפר. ובעיקר שנים להיות מסוגל לזוז בחופשיות ולהוביל. ועדיין, אשתי זזה ומובילה יותר טוב ממני ברמות.

אני די בטוח שאם אני הצלחתי, אז כל אחד יכול – כל מה שצריך זה מספיק זמן והתמדה.

cupid – אם את רוצה באמת לרקוד, תלבשי משהו מינימלי ו/או צמוד, ותקפצי לאחד משווקי הבשר בת"א שמציעים שיעורי ריקוד כחלק מערב ריקודים. זה יכול להיות סלסה או סתם ריקודים. יש ימבה כאלה – אם תרצי אני אשיג לך שמות, ימים ואווירה בכל אחד מהמקומות האפשריים בת"א מאשתי. אני בטוח שהבנים שמגיעים לשם ויודעים לרקוד יהיו מוכנים להזיל קצת ריר וללמד אותך תוך כדי. הלוואי ואני הייתי יכול ללמוד ככה…

* כשכבר ידעתי לרקוד טוב, פגשתי את אשתי שתחיה, ומשם הכל היסטוריה. התמונה בפוסט הזה היא מריקוד החתן-כלה שלנו בחתונה. ולא – לא עשינו הכנה או כוריאוגרפיה לריקוד. יש עוד כמה תמונות כאן.

אתן רוצות מישהו רגיש, אבל מחוספס.

אתן צריכות שיהיו לו זיפים קצרים כי זה נראה גברי, אבל שיהיה חלק כי זה יותר נעים.

שיהיה עדין, אבל חזק.

שיהיו לו הרבה שרירים, אבל שלא יהיה חזק מדי.

שיהיה אסרטיבי, אבל שיציית.

שיהיו לו דיעות משלו, אבל שהן יהיו תואמות לשלכן.

שהוא יהיה פמיניסט במה שמעצים את הזכויות שלכן, אבל שידאג לחזר כמו שוביניסט משנות השישים.

שיהיו לו חברים, אבל שיעדיף לבלות את הזמן אתכן.

שיגשים את עצמו, אבל יהיה בבית מוקדם.

שיראה טוב, אבל שאחרות לא יעשו לו עיניים.

בקיצור, אתן צריכות שניים, או סכיזופרן עם תעודות.

כולנו יודעים שבסופר, הרוסיות שולטות. לפחות בקופות.

בחצי חינם יש גם כמה אתיופיות.

זה לא מתוך גזענות – זה פשוט המציאות במדינה הזאת. העולים החדשים מהשנים האחרונות מבססים את מעמדם בתחתית כח העבודה. עצוב, אבל זה ככה בכל מקום.

את התוצאות לכך אפשר למצוא על השלטים.

חתיחת אננס…

יש לה את השיער של אמא שלה ואת המבט של אבא שלה.

התחלף.

ולא דקה מוקדם מדי.

במהלך כל תקופת המגורי ם שלי בגבעת שמואל, היה לנו שריף אחד (אם לא מחשיבים את אלפרון). הבוקר, כמו עוד מספר שריפים ברחבי הארץ, גם הוא צריך להחזיר את התג והמפתחות ולהעביר אותם לשריף הבא.

מר ברודני היקר. מזל טוב לרגל הזכיה. עכשיו תתחיל לעבוד. יש הרבה מה לשפר, ואני מקווה שאתה השריף הנכון כדי לבצע את השינויים הנדרשים. אני הייתי מתחיל מהפסקת השקיית הגינות בשעות המוקדמות של הבוקר, ואולי גם בטיפול בחווה המוזרה שצמודה לנו לשכונה.

בכל הערים בהם יצא לי לגור בחיי הוחלף השריף: אשדוד, ירושלים וגבעת שמואל. בכל המקרים, אני מרוצה על השינוי – הגיע הזמן לרענן.

חבל שבתל-אביב זה לא קרה.

אני מחבק עצים שיצא מהארון. לרוב אני תורם עבור בעלי חיים או הסביבה. במקרה אחד, החלטתי לתרום כסף למטרות אחרות – עסקים קטנים במדינות לא מפותחות. ארגון בשם Kiva, דואג לארגן הלוואות כספים לבעלי עסקים קטנים – כסף שמוחזר לתורמים לאורך תקופה.

יש לי שם בערך 100$ שמתגלגלים בין עסקים שונים. כשאני מקבל אותו חזרה, אני תורם אותו לעסקים נוספים.

Kiva מאפשרים לי לבחור בדיוק למי לתרום, ואני משתדל לתרום לנשים שעובדות כדי לפרנס את המשפחות שלהם. למה? כי אני יכול. או יותר נכון כי אלה לא באמת נזקקים – אלה אנשים שרוצים לשנות את מצבם ואפילו מתאמצים בשביל זה. אז קצת עידוד ודחיפה מאנשים ממדינות יותר שבעות לא ממש מזיק -הוא אפילו עוזר.
סטודיו לעיצוב (שאין לי מושג מי הוא או למה), החליט להעלות מודעות לנושא ולתרום דולר אחד למי שיוסיף לעצמו זקן ויפרסם אותו.

אז הנה:

המלצה? תצטרפו ל-Kiva, תתחילו להלוות (זה סכומים קטנים), ותגדלו זקן.