ככה זה הבלוגוספירה. מקום מוזר, שבו אנשים שאני בכלל לא מכיר יודעים עלי הרבה יותר מחברים קרובים שלי ואני עליהם. הבוקר, מישהי (cupid) שכל מה שאני יודע עליה נמצא בבלוג שלה, השאירה תגובה בפוסט האחרון (הקודם לזה). זה כמובן חייב בדיקה קצרה בבלוג שלה לראות במי מדובר, ולהבין שהמצב קשה – יש לה רגליים שמאליות. היא חדשה כאן בצ'כונה (לא שלי יש רקורד מי יודע מה ארוך), אז תקפצו לבקר אותה ולהגיד שלום אם בא לכם.
בכל אופן, זה הביא אותי לנושא הבא: יש לי רגליים שמאליות. באמת. אלה שראו אותי רוקד עם אשתי (הרקדנית) בטח לא יאמינו אבל זאת המציאות.
הסיפור הטראגי הזה מתחיל כמו כל סיפור טראגי בחטיבת הביניים. אי שם, בשלהי הילדות העשוקה שלי, הגיע התקופה שבה נפרדתי מהחברה הראשונה שלי (או יותר נכון נזרקתי לכלבים ע"י החברה הראשונה שלי עם הסיבה המצויינת מכולן: "זה לא אתה, זאת אני). אחרי דכדוך מתקדם שהמשיך לו למעלה מחודש, ידידה שלי פשוט נמאס לה אז היא אמרה: "די. נגמר. תעבור הלאה. למה לא תבוא לריקודי עם?"
אז הלכתי. עם חבר. הוא עזב אחרי כמה שבועות, ואני כמו דביל נשארתי. מה זה נשארתי? היו לי רגליים שמאליות שחבל על הזמן. אף אחת לא רצתה לרקוד איתי זוגות. גם לא הידידה שהביאה אותי לשם. היה לי המזל שמישהי מבוגרת (תחשבו אמא שלי, אבל לא היא, אלא בשכבת גיל שלה – ובגובה שלה, שזה טיפל'ה נמוך לי) החליטה לאמץ אותי, כנראה מתוך רחמים, ולרקוד איתי בריקודי הזוגות. בערך שנה. פעמיים בשבוע. לפחות. אבל זה לא עזר. הידידות שלי פשוט לא היו מוכנות לרקוד איתי. לא הובלתי כמו שצריך. הרגליים לא זזו נכון. הצעד התימני לא עבד (אני תורכי). נזק.
בשלב הזה, מצאתי לי חברה חדשה, נדבקתי אליה לכמה שנים, ככה שבת זוג קבועה כבר הייתה והמשכתי ללכת לריקודי עם די הרבה. שנים שם נסיון, אבל אפס יכולת ריקוד והובלה.
משם לאוניברסיטה, ואז לריקודי שנות השישים אצל ירון מידן בירושלים (ובת"א בסופי שבוע). שעות על גבי שעות של אימון וריקוד. ועדיין אפס. קצת יותר טוב כבר, אבל לא משהו. ההובלה השתפרה בשלב הזה, והבטחון העצמי עדיין בקרשים, מחפש איך לקבור את עצמו באדמה.
אם ללכת לחוויה הכי מתקנת שהיתה לי היא ללא ספק ערב אחד בירון מידן באוניברסיטת ת"א, שוק הבשר של אותה התקופה. ירון מידן החליט ללמד צעד חדש בריקוד זוגות, ואני שבאתי לבדי באותו הערב, החלטתי שאני לומד ויהי מה: כל מה שחסר זה רק בת זוג. אז יש הרבה שמחכות בצד, והחלטתי שאני בולע את הגאווה האבודה ושוכח מחוסר הבטחון ומנסה להזמין מישהי כדי לבוא ללמוד איתי לרקוד עד שמישהי תואיל בטובה להגיד כן ולבוא. לא רוצה קשר. לא רוצה לצאת. רק ללמוד לרקוד חצי שעה. אחרי שהבחורה השמינית אמרה לי לא (ספרתי – זה היה 8), החלטתי לשבת בצד.
מה לעשות – רגליים שמאליות מחוברות לחתיכת חנון.
לקח לי שנים להשתפר. ובעיקר שנים להיות מסוגל לזוז בחופשיות ולהוביל. ועדיין, אשתי זזה ומובילה יותר טוב ממני ברמות.
אני די בטוח שאם אני הצלחתי, אז כל אחד יכול – כל מה שצריך זה מספיק זמן והתמדה.
cupid – אם את רוצה באמת לרקוד, תלבשי משהו מינימלי ו/או צמוד, ותקפצי לאחד משווקי הבשר בת"א שמציעים שיעורי ריקוד כחלק מערב ריקודים. זה יכול להיות סלסה או סתם ריקודים. יש ימבה כאלה – אם תרצי אני אשיג לך שמות, ימים ואווירה בכל אחד מהמקומות האפשריים בת"א מאשתי. אני בטוח שהבנים שמגיעים לשם ויודעים לרקוד יהיו מוכנים להזיל קצת ריר וללמד אותך תוך כדי. הלוואי ואני הייתי יכול ללמוד ככה…
* כשכבר ידעתי לרקוד טוב, פגשתי את אשתי שתחיה, ומשם הכל היסטוריה. התמונה בפוסט הזה היא מריקוד החתן-כלה שלנו בחתונה. ולא – לא עשינו הכנה או כוריאוגרפיה לריקוד. יש עוד כמה תמונות כאן.
בעלי האהוב,
כל שמונה הבנות המסרבות היו מטומטמות (סליחה על חוסר הנימוס) אחת- אחת אבל מה שבטוח זה שאני צריכה לומר להם תודה על שהשאירו אותך פנוי בשבילי.
אוהבת,
אישתך
נ.ב. אני מנצלת במה זו להפעיל עליך לחץ חברתי לחזור לרקוד!
צחי, תודה על הפוסט המעודד 🙂 וסחתיין על הסבלנות… אני אוותר על לבישת בגדים צמודים והליכה ל"שווקי הבשר" של הריקודים כי לא נראה לי שבן זוגי יאהב את העניין… 😆 (ולא, הוא לא ירצה לבוא איתי להרקדות אלא אם אתן לו שוחד רציני ביותר…)
אני חושבת שאתחיל עם האירובי… מקסימום שוב אזוז מצד לצד עם מחיאות כפיים כמו בפעם שעברה… 😕
אשתי – לא מספיק לחץ בינתיים. תנסי יותר חזק.
cupid – לכי על זה. אם יש בן זוג והוא לא רוצה לרקוד, אז אני לא רואה איך את יכוללה להשקיע בזה כמו שצריך… תשארי באירובי.