זאת ההרגשה.

אתמול, חסיד אומות העולם, נרצח באכזריות בת"א. זה קרה באמצע היום, לעיני כל.

מאז, כל ערוצי הטלויזיה והחדשות עסוקים כל הזמן באלפרון. ראש ארגון פשע, שהפך ברגע אחד לקדוש מעונה – לגיבור לאומי.

את הבוקר, פצחו בגלי צה"ל עם ראיון עם אשתו. עם כל הצער והכבוד, היא הייתה עסוקה בנסיון להשיג אהדת צופים כדי לשחרר את הבנים שלה מהכלא וממעצר עד תום ההליכים בשביל להגיע לא רק ללוויה אלא גם לשבעה. מי יודע? אולי גם עד לאזכרה ב-30 או בשנה היא תרצה. כמובן שהמדינה הייתה אשמה בתוצאה, שכן "החוק" שהעבירו לא אפשר למר בחור אלפרון להסתובב עם מלווים חמושים והוא נותר לו לבדו, בחוץ, בקור, בגשם.

אותו חוק, דרך אגב, אינו מתיר לשומרי ראש חמושים או לרכבים משוריינים להסתובב בחוץ ללא אישורים. וזה כדי שמתנקשים פוטנציאליים לא ישתמשו באמצעים הרסניים עוד יותר בנסיונות שלהם ויתחילו להחריב רחובות שלמים. אבל זה לא חשוב. הילדים שלה, שנותרו לבד. הפשע הנתעב שהתבצע.

ומה בקשר לכל הפשעים (לכאורה יש לציין) שבצעה המשפחה הזו כלפי שאר אזרחי המדינה? למה הקרנבל התקשורתי הזה היום? למה שיהיה אכפת לי כמה ומי הגיע להלוויה ומה היו דברי ההספד? מדובר בפושע, שמסוגו עדיף שלא יסתובבו בקירבנו.

התקשורת לא אשמה. אנחנו הצרכנים שלה אשמים. שאנחנו נשארים ומספקים את האחוזים הנדרשים כדי לדרבן את התקשורת להמשיך.

אני ויתרתי על החגיגה היום. או האבל. או מה שזה לא יהיה.