טוב, לא ממש שלי, אבל בכל זאת.

והדרך לא הייתה קצרה.

לפני כמה שבועות, כשהילדה התחילה ללכת, אמא שלה שתחייה החליטה שהגיע הזמן לנעליים.

היא פתחה את המחשב, קראה כאן קצת בבלוג, הגיבה, עברה לגוגל וחיפשה מאמרים על נעליים לתינוקות. קראה, ואז החליטה לקחת אותי ואת הקטנה לחנות בהרצליה – "זאת שכוווולם הולכים אליה לקנות נעליים כי זול שם" (זול זה 200 ש"ח לזוג).

הגענו, הילדה צרחה את הנשמה שלה כשהבינה שמנסים לגנוב לה את הרגליים, והמוכרת ניסתה לעזור עם עצות. ואז היא חטפה מבט מלווה בנזיפה מאשתי – כי היא ניסתה להגיד לאשתי מה לעשות…

יצאנו בלי נעליים. אז אשתי קנתה זוג במקום אחר, ואז החליטה שזה לא הולך, אז היא החזירה אותו בשביל זיכוי. ואז היא קנתה במקום אחר, רק שלא היה להם את המידה, אז היא הזמינה והשאירה את התשלום. ואז היא קנתה את הנעליים במקום אחר בכלל. אז יש לנו זיכוי לעוד שני זוגות נעליים.

בקצב הזה, אני צריך ללכת לחפש עבודה נוספת להשלמת הכנסה.