דגלים ויום העצמאות

יום העצמאות הוא חג מצויין אבל קצת בעייתי. גם הפעם, התפניתי לכתוב משהו קצת מאוחר מדי – אחרי צאת החג ובסוף סוף השבוע שלאחריו.

אוטו עם דגלים
אני במקומו, מוסיף כמה דגלי ארה"ב בשביל הסטייל

כמו לחג הפסח, גם ליום העצמאות יש שם לא מי יודע כמה. אני אישית הייתי בוחר בשם אחר:

  • חג הזבל – על שם הרי הזבל שמשאיר אחריו עם ישראל בכל החורשות והפארקים הלאומיים, זכר למנגלים שעשו בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצרים (או יותר נכון, כדי להיות בטוחים שפקחי הגנים ושמורות הטבע מקבלים שכר על עבודה מאומצת).
  • חג המנגלים – בגלל שזה הסיבה לזבל.
  • חג הביזבוזים – כי המדינה, וגם הרשויות המקומיות מוציאות טונה כסף במקום לטפל בבעיות האמיתיות.
  • חג הסירוב-המנומס – כי כל שנה אנחנו צריכים להגיד "לא תודה" לחברים ומשפחה על הזמנות לארוחות ומנגלים (כי קבענו כבר מראש).
  • חג הפרטריוטים (או חג הדגלים) – פתאום לכולם יש דגל כחול לבן.
  • חג המחסור-בשינה-בגלל- שאחד-השכנים-בפטנהאוזים-בניינים-הסמוכים- עושה-מסיבה-עד- הבוקר-עם-DJ-וציוד-הגברה – שנה שעברה אפילו התקשרתי להתלונן במשטרה. ידעתם שיש שני ימים בשנה שבהם מותר להרעיש כל הלילה? יום העצמאות ופורים… עוד שיר מזרחי אחד ב-3 בלילה/לפנות בוקר ואני רוצח מישהו.

משנה לשנה אני מעריך פחות ופחות את נושא הדגלים – אלה בכחול לבן שמציפים את הרחובות, הבתים והמכוניות. יש לזה כמה סיבות עיקריות:

  1. את השכונה שלנו מילאו בדגלים בשעה 1 בלילה. הרכב המצ'וקמק עם הסולם משמיע רעש נוראי כשמעלים ומורידים את הסולם. הייתה שעה מרנינה.
  2. 5% מהדגלים מיוצרים "בארץ" כל השאר – בסין. לא ממש פטריוטיות או היגיון, אבל זה מה יש. עד לפני מספר שנים (גם תוך כדי האינתיפדה), את מרבית הדגלים ייצרו ברשות הפלשתינאית – מה שיצר מצב מעניין, שבו אנחנו שילמנו על שני דגלים וקיבלנו אחד – את השני פשוט שרפו בצירוף דגל ארה"ב בהפגנות הרבות ברשות הפלשתינאית. היום, במקום לממן הפגנות אנחנו מממנים את האולימפיאדה.
  3. מה קורה עם הדגלים שבוע אחרי יום העצמאות? כל שנה אני מקבל דגל בעבודה בשביל האוטו. אין לי לב לזרוק אותו בסוף… פטריוטיות… איכשהו, אני בטוח שכל הדגלים מוצאים את הדרך לפח האשפה (או לשריפה בהפגנה). משהו צובט לי בלב על כל הכחול לבן הזה שנזרק. לא מסוגל להינות מהדגלים בחוץ.
  4. אצלנו בגבעה, תולים את הדגלים בין עמודי התאורה (כמו בכל עיר אני מניח). כאן, נזכרים להוריד אותם אחרי חודש/חודשיים – הרבה אחרי שהם נתלשים מהעמודים ומשמשים כ"מחצלת" לגלגלי מכוניות שנוסעות בבוקר לעבודה.

השנה נפל לי האסימון – יום העצמאות הוא לא באמת חג. יש דבר אחד שלא קורה ביום העצמאות: מעלית השבת בבניין שלנו לא עובדת. בכל שאר החגים, המעלית עובדת שעות נוספות ואפילו מתמלאת בזבל אורגני לסוגיו (עיתונים, קליפות פיצוחים, קרם של עוגה שנדבק לרצפה או סתם עטיפה של חטיף או גלידה). יום העצמאות? נקיון מופתי, ושתי מעליות לשימוש כל הדיירים.

בכל אופן, אני מקווה שהחגיגות היו שמחות ושלא השארתם יותר מדי זבל בחורשות ובגנים.

תשמרו על הדגל שלכם לשנה הבאה – כדי שהמצפון שלי יהיה יותר כחול ולבן. חיוך

דלתות מחורבנות

הפוסט הזה עומד להיות קצת מסריח – לא בגלל התוכן שלו, אלא בגלל שהוא סוגר פרוייקט של כמה חודשים שמעלה כבר צחנה ועובש מהזמן שעבר.

חלק לא מבוטל מזמננו בעולם הזה אנחנו מבלים בשירותים. כל עוד זה בבית – הכל סבבה. הבעיה מתחילה כשמדובר במונח הידוע לשמצה "שירותים ציבוריים" – מקום שכזה שגורם להעדיף להתאפק עד כדי נמק רק כדי לא להסתכן. כבר נתתי מעוף לנושא הזה בעבר.
אני לא רוצה להתייחס כרגע לטיב האסלה, הניקיון או שאר הדברים המגעילים במקומות האלה – במקום זה, אני רוצה לברבר קצת על העיצוב המתוחכם של הדלתות של שירותים ציבוריים. עיצוב שברוב המקרים מפספס את המטרה:

בסוף השבוע האחרון, אשתי שתחיה, בתפקידה כוועדת תרבות, החליטה שהגיע הזמן לקפוץ לזכרון לארוחת בוקר (שעה הלוך, שעה חזור, רבע שעה נשנוש, חצי שעה טיול, עשר דקות גלידה). כמובן, שככל אשה ממוצעת, אחרי 10 דקות בלי, היא פשוט הייתה חייבת שירותים. במדרחוב הארוך ועוצר הנשימה של זכרון (100 מטר כולל מעברי חציה), יש שירותים ציבוריים. אפילו דלת יש שם. אבל אין מנעול… מוניתי לשומר הסף והתרעתי בפני העוברים והשבים שהשירותים תפוסים.

אם יש מצב בעייתי בשירותים ציבוריים זה חוסר היכולת לנעול. אם כבר אפשר לנעול – רצוי שהמנגנון של הנעילה יהיה נוח. אם היו מבקשים ממני לתכנן אותו, בתפקידי בעבודה כמנהל מוצר, אני מניח שהייתי דורש את הדברים הבאים:

  • שהמנעול יהיה פשוט לשימוש ולא ידרוש הרבה מאמץ.
  • שהמנעול יהיה פיזי, כי אנשים אוהבים להרגיש שהם נעלו.
  • שהפתיחה של הדלת והפתיחה של המנעול יהיו מופרדים.
  • שיהיה סימון ברור מחוץ לדלת שהיא נעולה (שלא יתחילו לנער אותה בכח בדיוק כשאני מתרכז חזק חזק).

אז במהלך החודשים האחרונים, אספתי מרחבי העולם משירותים ציבוריים בקניונים, שדות תעופה, בתי מלון ומסעדות, צילומים של ידיות הדלת. התמונות באיכות ירודה, כי ככה זה בחדר קטן, עם תאורה עמומה, מצלמת טלפון סלולרי וסירחון.

המסובכים

אלה המנעולים שלא ממש היה ברור לי איך סוגרים (ולפעמים איך פותחים אח"כ). הם התחכמות שלא במקומה.

מנעול שירותים מסובך   מנעול שירותים מסובך

 האוטומטי

זה המנעול הכי מעיק שיש בשירותים ציבוריים. זה המנעול שיושב בתוך הידית עצמה – נועלים אותו (כנראה) עם לחיצה, והוא אוטומטית משתחרר כשבאים לפתוח את הדלת. הבעיה היא, שלא ממש ניתן לדעת אם הנעילה עובדת – איך שמנסים לפתוח את הדלת מבפנים – המנעול משתחרר והדלת נפתחת. שיקום מי שלא התעצבן מזה בעבר. צריך להתאגד ולהוציא אותו מחוץ לחוק!

המנעול האוטומטי - להוציא מחוץ לחוק

 הפרה-היסטורי

זה נמצא בקצה השני של הסקלה. התחלנו מהמשוכללים, ועברנו היישר לתקופת האבן (או הברונזה).

הפרה-היסטורי     הפרה-היסטורי

הביתיים

אלה המנעולים שהייתם מוכנים גם לשים על דלת הכניסה של הבית – במידה והיה גם מקום למפתח, הדלת הייתה פלדלת, ולא היו חריצים בצידי הדלת.

כמו שצריך
במקרה הזה, שימו לב שלדלת למטה יש את מנגנון הנעילה על הידית עצמה – רעיון מפגר כשלעצמו, אבל בבדיקה שערכתי – היא לא נפתחת אוטומטית אם מורידים את הידית.

למה על הידית למה?

הפיזיים

אלה המנעולים הכי שווים. אתה סוגר אותם – ואתה מיד יודע איך הם עובדים. משום מה, רוב המעצבים התעקשו לשים אותם על דלתות שיש בהם חורים לאיוורור מסביב לדלת – סתם כדי לחרבן על האווירה הטובה ולהוציא אותך מריכוז (אנשים מסתכלים דרך החריצים כדי לראות אותי ערום בשירותים!)

השתדלתי להביא מגוון של סוגים כאלה…

                       

המשולבים

אלה נראים כאילו התחילו אותם במנגנון מצ'וקמק, וכשהבינו את זה, החליטו להחליף (בדומה למעליות בעבודה שיורדות לחניה – הן כל כך איטיות, עד שאפילו הדלת שלהן נפתחת לאט. אחרי 8 שנים, החליטו סוף סוף שהן לא עובדות טוב, והם בהליכי תיקון. התוצאה לא מעודדת – הן עדיין איטיות, אבל הדלתות נפתחות חצי שניה מהר יותר).

מנעול משולב   מנעול משולב

כן… נושא די מחורבן.

יש עוד די הרבה דברים בעייתיים בדרך שבה מתכננים שירותים ציבוריים, אבל זה כבר לפעם אחרת (אם יהיה לי את הכח להמשיך ולצלם בשירותים).

דרוש: ספר גברים

בעשור האחרון שלי בגבעת שמואל, היה לי ספר קבוע. הוא "הכיר" את הראש שלי. ידע איך לספר אותי. לא שאל שאלות מעיקות על איך אני רוצה להסתפר. הוא אפילו זיהה אותי בטלפון כשאמרתי "הלו" ופשוט אמר "תגיע בשבע. תביא את הספר" (אני מגיע להסתפר עם ספר כדי לקרוא עד שיגיע התור שלי). לא עוד. הוא כבר לא עובד בגבעה.

אם יש משהו שאני שונא זה כששואלים אותי "איך לספר אותך?". כאילו שזה אני שמחליט או שיש לזה השפעה. לא אני צריך לחיות איתי ולראות אותי כל יום. מבחינתי, קרחת – רק כדי לא להגיע לספר לתקופה הכי ארוכה שאפשר. אשתי לפני כמה שנים באה לביקור אצל הספר כשהייתי אצלו כדי להנחות אותו בדיוק איך לספר אותי – פשוט כדי לא להתעצבן עלי אחרי שאני חוזר.

איך אני אחיה עכשיו?

מה אני אעשה?

והמצב רק מדרדר…

עודפי שיער

עד עכשיו הייתי ב"מספרת המגדל".  האופציות האחרות כאן בגבעה לפי דפי זהב:

  • סלון ענת – לא מתאים לי. מספיק לי ענת אחת בבית שמחליטה בשבילי.
  • בני & אתי עיצוב שיער וקוסמטיקה – אמריקאי מידי עם ה-& באמצע.
  • בר שרון – זה בן או בת? נשמע יותר כמו מזנון לאוכל אורגני טיבעוני של מחבקי עצים.
  • המספריים של ברוך – מזכיר את "מאיר השתגע בגהה", ושם אני לא מוכן לאכול.
  • מספרת המגדל – הייתי. לא אותו הספר כבר. לא מתאים לי בלעדיו.
  • מספרת סמי – בורקס מישהו?
  • סלון דוד – אני רוצה להסתפר. לא ללכת לחתונה. מה זה סלון דוד? למה לא מטבח רוחמה או שירותים חיים?
  • עיצוב שיער הרצל שמש – משהו בשם לא מסתדר לי. ואצל שמש אני לא רוצה להסתפר. הוא עוד יחליט לצבוע לי לבלונד.
  • רונית- עיצוב שיער לנשים – אני הגבר בבית, גם אם אני לא מחליט…
  • רחמנינוב אלעד מופתע

כנראה שאני אאלץ לגדל שיער.

עוד פעם השם הזה…

זה לא שאני מתלונן או משהו, אבל גם בחודש האחרון היו כמה פדיחות עם השם המוצלח שלי.

בעבודה

מי היה מאמין? אני כבר ממש טאפט בקיר, עם אותותו 10 שנים באותו מקום עבודה. הייתי מצפה שידעו איך מאייתים את השם שלי. אבל לא. עשו (סוף סוף, אחרי שנתיים של הבטחות בסגנון "חודש הבא") כרטיסי עובד חדשים, וכמובן שהשם שלי רשום לא נכון.

מצטער על הצילום המצויין – הוא נעשה בדיוק לפני שהחליפו לי את הכרטיס באחד נורמלי. רשום בו- Levi-Levant Tzachi וזה במקום Levent-Levi Tsahi.

בזמני החופשי

בחופשה האחרונה, היינו במלון הבית שלנו, רויאל ביץ' באילת.

כשהגיע החשבון, חשכו עיני. כאן התעלו ורשמו את השם בעיוות מוזר באמת.

שוב טעויות באיות

Lonet Levi Tzachi מצויין!

הגבעה

אני גר בגבעת שמואל כבר כמעט 10 שנים. זה מקום קטן ונחמד, על כביש גהה עם היסטוריה מפוארת של משפחת פשע ידועה.

כל כמה חודשים, עולה וצץ לו הרעיון להפוך את גבעת שמואל ממועצה מקומית לעיר.

לי יש קצת בעיה עם זה. אני לא מכיר הרבה ערים עם טווסים, סוסים, חמורים וכבשים שמטיילים באופן עצמאי ברחובות העיר.

כבשים רועות בפארק בגבעת שמואל

ערב פסח

את הפסח האחרון אנחנו ארחנו אצלנו בבית. המסורת החדשה הזו התחילה כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו שהיא גדולה מספיק למטרה הזו. שנה שעברה "דילגנו" על המסורת, כי אשתי שתחיה החליטה שבהריון צריך בחילות 9 חודשים שלמים…

ערב החג היה נחמד ואפילו הביא הזדמנות לצילום תמונות משפחתיות.

הבננות

עוד תמונות אפשר למצוא כאן.

דברים שלמדתי בפסח הזה:

  • עוד שנה, אולי כבר תהיה מישהי שתשיר "מה נשתנה"…
  • אין שתי הגדות של פסח שהתוכן שלהן זהה. תמיד למישהו בשולחן יהיה חסר משפט או שיהיה לו קטע שלאחרים אין.
  • כל שנה, "שולחן עורך" מגיע יותר מוקדם.
  • לכל אחד יש את הנעימה שלו לכל אחד מהשירים בהגדה. זאת סיבה מצויינת כדי להעלות חיכוחים במשפחה המורחבת.
  • לעולם יהיה יותר מדי אוכל על השולחן בפסח.

השאריות (חלק לא נכנס בכלל למקרר):
שאריות במקרר מפסח

פסח שמח

פסח הוא אחד משני החגים של המטרידנים. אני לא מתכוון למטרידנים כמילה רעה, אלא כמילה טובה – הלוואי והייתי כזה…

הגעלת כלים לקראת הפסח בגבעת שמואל
הגעלת כלים לקראת הפסח אצלנו בצ'כונה
יריית הפתיחה לחג הפסח החלה: עד לרגע זה, קיבלתי הודעת SMS אחת (תודה רבה למשפחת אביב) ו-5 אימיילים. ככל שנתקרב לשבת בערב, אני בטוח שהמספרים האלה יעלו משמעותית. במקום להתעסק עם לחיצות מעיקות על הסלולרי או לחפש תמונה מתאימה כדי לשלוח באימייל, החלטתי לנצל את הבמה הזאת שלי, אבל לפני הברכות, תנו לי קצת לקשקש:

השנה, פסח נחגג אצלנו בבית. הצפי הוא לכ-15 אנשים, שזה לא מי יודע כמה, אבל זה כל מה שהצלחנו לגרד (אם את/ה קורא/ת קבוע/ה של הבלוג כאן ואין לך איפה לעשות את החג – את/ה מוזמן/נת). היום היה היום של תחילת הבישולים וצפוי עוד סוף שבוע ארוך. הבישולים תמיד מוציאים ממני מחשבות, והפעם זה לגבי פסח חיוך

פסח זה חג עם הרבה שמות: חג הפסח, חג האביב, חג יציאת מצרים, חג מתן תורה; וללא ספק פספסתי כמה. אף אחד מהשמות האלה לא ממש מצליח למצות את המשמעות האמיתית של החג. הנה כמה רעיונות לשמות אלטרנטיבים, יותר מתאימים לטעמי:

  • חג העצירות – פסח זה החג שבו קוראים הכי הרבה מגזינים. פשוט בגלל הזמן שמבלים בשרותים. זה נובע מכמות הארוחות האינסופית, ובייחוד השנה, כשהחג בא אחרי סוף שבוע שלם – מקבלים במתנה עוד אחד כזה. אבל בעיקר בגלל העובדה המדעית שבלי שמרים באוכל (וכנראה קצת חיטה) היציאות הן לא אותו הדבר.
  • חג הביצים – באותו האופן, כשאין שמרים, ואי אפשר להדביק דברים עם קצת קמח ומים, הפתרון המיידי הוא ביצים. מכל המאכלים של הפסח, נראה לי שהמתכון היחיד שאין בו ביצה זה סלט פירות. קניתי 3 חבילות של ביצים ונראה לי שזה לא יספיק לערב החג…
  • חג המשפחה – אני אוהב לבשל (ולארח) ובגלל זה אנחנו כבר בפעם הרביעית עושים אצלנו בבית את הסדר ומזמינים את כל המשפחה. היתרון הנוסף זה העובדה שבפעם אחת  מסיימים עם המחוייבויות. יש בפסח בין 4 ל-8 ארוחות חג, תלוי בשנה (השנה 8). בעבר היינו רצים מארוחה לארוחה ומתנדנדים בין הורים, לסבתות לדודים ולחברים. מגיעים לעודף משפחתיות בחג הזה.

אלה השמות שלי. אני אישית בעד חג העצירות…

כל מה שנותר לאחל למשפחה ,לחברים ובעיקר לקוראי הבלוג כאן זה חג עצירות שמח, עם יציאות טובות וחלקות. מי יתן ותסיימו את החג הזה במשקל שבו התחלתם אותו (או פחות אם אתן נשים) ובלי עודפי כולסטרול מיותרים.

מדד מלונות: ישרוטל רויאל ביץ’

רציתי לכתוב איך שהיה מדהים. הכל תקתק. הכל היה מושלם. הכל היה אמריקה (או אירופה). אבל הגיע הזמן לחזור למציאות.

בסוף השבוע האחרון, קפצנו לאילת. זה התחיל באמא שלי, שהציעה שנשתמש בנקודות שלה של חוג השמש (מועדון של רשת מלונות ישרוטל בארץ) ונלך לנפוש לנו ביערות הכרמל. אני מאמין שזאת הייתה רק קונספירציה כדי להשאר עם הנכדה לכמה ימים לבד…

בכל אופן, ביערות הכרמל היה מלא, למעט חדרים שהיו יקרים באופן שערורייתי, והיה כבר מאוחר מדי למצוא מקום אחר בצפון (4 מלונות אחרים היו מלאים כשבדקתי), אז נותרנו עם אילת, ועם מלון הבית שלנו שאותו אנחנו מבקרים פעם בשנתיים שלוש – מלון רויאל ביץ'. לזכותינו יאמר שניסינו למצוא מקום במלון האגמים, אבל גם הוא לרוע המזל היה מלא.

בכל הפעמים הקודמות שלנו במלון הזה הכל היה יותר ממושלם. הפעם משהו פשוט לא עבד כמו שצריך. אולי זה היה הטרום-פסח, או זה שהמלון היה מלא, או פשוט שהציפיות היו כ"כ גבוהות שהיה רק אפשרות לרדת.

את סוף השבוע בילינו במלון עם גיחות קצרות לעיר שמסביבו (2 מטר של טיילת עם חנויות ואנשים שמחלקים פליירים למסעדת הבשרים שמה מאחורה ב"200 מטר מרחק"). אפילו ארוחות ערב אכלנו במלון.

לתכלס

  1. דלת כניסה – 5. עובדת. אין משחקים עם החשמל והכרטיס כניסה לחדר, והמזגן פתוח 24 שעות (לא חסכוני, אבל די מתבקש באילת).
  2. נייר טואלט – 5. עלילי תלת-שכבתי עם הלברדורים החמודים מהפרסומת. דואגים אפילו לסדר את החדר פעמיים ביום ולוודא שיש מספיק גלילים.
  3. תאורה – 4. כמו ברוב המלונות, אין כלום מהתקרה. המלון קצת ישן (15 שנה בערך), אז אין שליטה מרכזית וצריך להסתובב בחדר בין כל המנורות ולכבות/להדליק אחת אחת.
  4. אינטרנט – 4. יש. בתשלום. לא השתמשתי כי זה היה סוף שבוע של חופש ורציתי לבדוק אם אני מסוגל להתנתק. היה קשה. אני מכור…
  5. מגהץ – 4. לא היה, אבל שירות החדרים שלהם הוא כזה שהם בטוח היו מביאים.
  6. מתאם חשמל – 4. לא צריך צוחק זה מתאים בול לתקע שיש לי במחשב.
  7. ערוצי טלויזיה – 3. טלויזיה דקה, אבל בגודל של המסך לפטופ שלי. המלון דאג ל-HOT, אבל השאיר מתוכו מעט מדי ערוצים. היה משעמם.
  8. מיני בר – 3. יש. ביקשנו שירוקנו. אמרו שאי אפשר כי לא רוצים שנשתמש במקרר לדברים שלנו (!). אז ביקשנו שינעלו. הסכימו ושמו אזיקון. חייבו אותנו על שני בקבוקי מים שהיו בחוץ והם לקחו איתם. היה צריך וויכוח קצרצר כדי להוריד מהחשבון הסופי (כמעט ולא שמתי לב לזה שהוסיפו אותם).
  9. כספת – 5. יש. עם אפשרות לנעול עם כרטיסי אשראי.
  10. ארוחת בוקר – 5. אם היה אפשר לתת 6 הייתי נותן 8. מגוון מטורף ועוגות גבינה קטנות וטובות.
  11. חדר כושר – 4. יש. יחסית קטן ורחוק מהבריכה. מצד שני, מאד מואר.
  12. אחרים – 3. אכזבה בדברים הקטנים. ארוחת יום שישי בערב אשתי שתחיה ביקשה 4 פעמים קנקן מים עד שהביאו (בפעם הרביעית זה כבר היה עם בקשה לדבר עם אחראי). היו תורים ארוכים מדי לחדר האוכל, לקבלה, לכל דבר. לא מתאים לכזה מלון. היו יותר מדי ילדים קטנים לטעמי – היו צריכים לזרוק אותם למלון המלך שלמה, או ספורט או סתם החוצה.

לסיכום: 4.15 במדד המלונות של צחי.
שלא תבינו לא נכון – המלון עדיין שווה ברמות, אבל פשוט ציפינו ליותר… קצת התקלקלנו בשנים האחרונות.

עסק משפחתי

במסגרת פרוייקט "הזמן את הסבא והסבתא וברח עם אשתך לסרט ומסעדה", הלכנו לפני מספר שבועות לקולנוע Yes planet (לא זוכר איזה סרט), ומשם למסעדה ליד העבודה שלי (לא אוהב להיות ליד העבודה בסוף שבוע, אבל האישה התעקשה).

לאמא שלי קוראים ויקטוריה ולסבתא שלי ג'ויה.

המסעדה (ג'ויה) נמצאת בדיוק מול בית ויקטוריה…

אמא – לא סיפרת לי שהתחלת להשקיע באיזור עתידים בתל-אביב. כל הכבוד!

מסעדת ג'ויה בית ויקטוריה
דרך אגב – המסעדה מצויינת, אם כי לא משתווה למוסקה והממולאים של סבתא חיוך

אני זהב

ככה זה. משקיעים בקשר. שומרים על נאמנות. לא מוותרים – גם בשעות הקטנות של הלילה. ואז מגיע הרגע. מודיעים לי שאני שווה זהב.

ולא – לא אשתי הודיעה לי את זה, אלא אל על. אחרי סבב טיסות לא קצת בכלל מסתבר, החליטו באל על להפניק אותי במעבר מאזרח כסף ואזרח זהב. לא עוד תורים ארוכים לבידוק בטחוני. לא עוד עמידה בדרך לצ'ק-אין. עכשיו מגיע תורו של השטיח האדום – גם אם הטיסות עדיין במחלקת תיירים צפופה.

כנראה שאני באמת צריך להפחית בטיסות.