ביום שישי היינו בחתונה בחו"ל. או יותר נכון ס"מ מטבריה, שזה כמו חו"ל – לוקח אותו זמן להגיע.

החתונה הייתה נחמדה. המוזיקה טובה (מספר השירים במזרחית היה נמוך מ-1). ואפילו נשארנו את סוף השבוע בכנרת כדי לא לחזור בלילה. אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו.

לפני כמה שנים, אחד מהמיילים המיותרים שקיבלתי הציג איך אנשים שונים בארץ מציירים את המפה של ישראל. היה את התל-אביבי, שעבורו יש את תל-אביב ואת חו"ל. לא מצאתי, אז ציירתי משהו דומה:

בעשור האחרון, אני גר במרכז – גבעת שמואל. אני בטוח שהתל-אביבים והרמת-גנים שבטעות מגיעים לכאן, פרבר שכוח אל של תל-אביב לא ממש מקטלגים את גבעת שמואל כמרכז, אבל אני אתעלם מזה בינתיים. לפני זה, גרתי באשדוד, עם אפיזודה חולפת של 3 שנים במעונות בירושלים – מקומות שנחשבים ישראל, אבל לא ממש – לפחות לא עכשיו, כשמסלול הנסיעה שלי הוא גבעת שמואל תל אביב על בסיס יומי. משהו באמת משתנה בתפיסה של המרחב כשעוברים למרכז.

למה נזכרתי בכל זה פתאום? כדי להגיע לחתונה, הייתה מפה, היו הוראות, עקבנו אחרי כל פניה וצומת בדרך. כדי לחזור – יצאנו מהמלון, והופ – בצומת הראשונה היה את השלט הנכסף שהראה את הכיוון לת"א. בכל צומת חשובה הוא הופיע מחדש כדי להראות לנו את הדרך הביתה – עמוד האש הפרטי שלנו. נראה שגם אגף התחבורה הבין שיש את מדינת ת"א ויש את חו"ל.

זה לא כ"כ נעים לראות גן חדר כושר  סגור.

לפני מספר חודשים עזבתי את גו אקטיב לטובת גרייט שייפ. או יותר נכון – עברתי מחדר כושר בקריית אונו לחדר כושר בתל-אביב.

למה? כי אשתי הפסיקה לעבוד בגו אקטיב, אז המחיר למנוי עלה, ובגלל שהנסיעה מגבעת שמואל לקריית אונו בבוקר זה שחייה נגד כיוון הזרם. זה הוסיף לי עוד חצי שעה-שעה לפקקים בבוקר – לא ממש משהו שנהנתי ממנו (לא שאני נהנה מללכת לחדר כושר כשהשמש לא חושבת עוד לקום, אבל זה סיפור אחר). העובדה שהיו פחות פקקים גרמו לי גם להתמיד יותר – אני מצליח כמעט בכל שבוע להגיע 3 פעמים לחדר הכושר.

היתרון השני הגדול ביותר של גרייט שייפ, הוא שלפחות בסניף שאני הולך אליו, אין ז'לובים בשעה 6:00 בבוקר – יש רק זקנים. כל התסכול של לראות ז'לובים שמרימים יותר מהמשקל שלי על יד אחת כבר לא קיים   את מקומו תופסת ההרגשה שבעוד כמה שנים גם אני אראה כמו אלטיזחן. הרבה יותר מעודד.

מה הביא אותי לקשקש על חדר הכושר הבוקר? הסיבה שהגעתי לשם, והיה סגור. פעם שלישית שזה קורה.

אני מגיע בשעות האלה שהעולם עוד ישן. השמש רק חושבת על להתעורר. והזקנים ערים כבר שעתיים ומחכים בכניסות לחדרי הכושר, ליד עוד כמה מופרעים כמוני. במהלך התקופה שלי בגרייט שייפ היו 3 פספוסים של המקום, בהם הוא פשוט לא נפתח בבוקר – עם תירוצים די משעשעים.

1. מי סגר את השער?

זה היה התירוץ הכי ביזארי שאפשר. יש שער במקום, שהוא סגור אבל לא נעול (???). בוקר אחד, הוא היה נעול. לא ברור איך. לאף אחד אין באמת את המפתח. לא למזכירה. לא למדריך כושר. אפילו המנהל שהעירו שעתיים לפני שהוא רגיל לא ידע איפה יש מפתח.

מה עושים? מזמינים מנעולן שיפרוץ. שעה הלכה.

2. השעון לא צלצל

זה קרה לפני שבועיים. המדריך פשוט לא התעורר בבוקר. למה? ככה. אחרי שהמזכירה שכחה את הסלולרי בבית ונסעה להביא אותו, היא ארגנה לו שיחת יקיצה שהביאה אותו לחדר כושר באיחור אופנתי של 50 דקות.

צ'ופר – לא צריך להתאמץ באותו יום, אפשר פשוט ללכת ישר למקלחת.

3. מה? צריך לפתוח את הדלת בבוקר?

זה היה הבוקר. הגיעה מדריכה חדשה. שכחו לספר לה שזה התפקיד שלה לפתוח את הבסטה בבוקר. שכחו גם לדאוג שיהיה לה מפתח. והמנהל מהפעם הקודמת? כנראה הוציא את הטלפון מהקיר, כי הוא פשוט לא ענה כשניסו להשיג אותו.

עוד יום נטול זיעה מיותר.

זה נכון שאני לא אוהב להתאמץ. לפחות לא פיזית. אבל צריך – האשה מורה לפילאטיס וסדיסטית עם תעודות, אז עדיף לי לברוח לחדר כושר ולהזיע שם מאשר לתת לה את ההנאה שבלפרק לי את הצורה בבית בשיעור פילאטיס פרטי. אבל כבר קילפתי את עצמי מהמיטה לפנות בוקר. יצאתי בשקט בשקט מהבית כדי שהילדה לא תתעורר. גררתי את עצמו לחדר כושר. אולי תתנו לי לסבול עד הסוף ותפתחו אותו גם?

מזמן לא נתתי כאן מתכונים. אתמול היו לנו כמה חברים שבאו לבקר (תמונות אפשר לראות כאן).

בגלל שיצא לי לאכול השבוע באחת מהמסעדות בעבודה מרק מנגולד וריקוטה, החלטתי לנסות. לא מצאתי מתכון הולם באינטרנט (מסתבר שיש דברים שגוגל לא מכיר – לפחות לא בעברית), אז המצאתי אחד.

יצא די טוב.

מצרכים

• חבילה גדולה של עלי מנגולד, חתוכים לרצועות
• כרישה קצוצה
• כמה פטריות שיטאקי (או אחרות)
• 25 גרם חמאה
• אבקת מרק, מלח ופלפל
• 200 גרם גבינת ריקוטה

לעבודה

ממיסים בסיר את החמאה. מטגנים את הכרישה בחמאה. מוסיפים את עלי המנגולד והפטריות ומאדים. מביאים לכיסוי עם מים ומוסיפים אבקת מרק, מלח ופלפל. מכסים,מביאים לרתיחה ומבשלים על אש נמוכה 20 דקות. מפוררים פנימה את הגבינה, מבשלים עוד מספר דקות ומרסקים חלק מהמרק בבלנדר.

אחותי החליטה שלאמא שלי אין מספיק ריגושים בחיים עם הנכדה החדשה יחסית שלה. אז מה עושים? תאונות.

לפני בערך חודש, אחותי הייתה מעורבת בתאונה – לא משהו קשה. נכנסו באוטו שהיא ישבה בו במושב האחורי. חדר מיון, קצת רופאים, פיזיותרפיה וימי מחלה.

אתמול בלילה, כנראה מגעגועים לאותה תקופה בחודש הקודם, היא החליטה לגוון ולהדרס. כדי להפוך את זה ליותר מעניין, זה היה בלילה בדרך חזרה מהעבודה. היא בסדר. חבולה וכואבת, אבל בסדר.

הודיעו לי הבוקר כשהייתי כבר בעבודה, אז נסעתי להיות איתה קצת. בזמן שהייתי שם, האחיות כבר התנפלו עליה בשאלות על המוצרים של חברת הקוסמטיקה שהיא עובדת בה (כמה שאני שמח שאני לא אשה! זה פשוט לא יאומן כמות השטויות שנשים צריכות להתעסק איתם).

לכבוד המאורע, הנה הילדה. שימו לב שהאיפור החזיק את התאונה והלילה

משהו מוזר בקשר לבית חולים איכילוב – הייתי מצפה שלתרגם ולאיית באנגלית הם יהיו מסוגלים, אבל כנראה שאני נותן יותר מדי קרדיט.

אני אבא די טרי, ככה שכל הנושא של חזרה ללימודים, בתי-ספר וגנים עדיין לא ממש מעניין אותי.

אלא שהוא כן.

החודשיים האחרונים היו סיוט. לא כהורה, אלא כדייר. כדי לפרט, אני פשוט אסביר מה השתנה היום.

סוף סוף הגיע הקץ.

• הקץ להתקהלויות של בני נוער משועממים בספסלי הפארק באמצע הלילה
• הקץ לספסלים ופחי הזבל השבורים
• הקץ לניידות המשטרה אחרי חצות (שרודפות אחרי המרעישים)
• הקץ למסיבות אין קץ של האלפרונים מעבר לכביש (אני לפחות מקווה ככה)
• הקץ לזוהמה וללכלוך בפארק
• הקץ לפקקים בחזרה הביתה בשעה 18:00, שגדלו ברבע שעה בממוצע
• הקץ לפעילויות ולאירועים בפארק שלנו לרגל החופש הגדול (אין יותר מוסיקה מזרחית, חסידית או אחרת)
• הקץ לאיזוב והאבק במסדרונות העבודה (כל העובדים בחופש חוץ ממני???)

בוקר טוב לכולם. חוזרים ללימודים. קומו כבר. חסל סדר שינה אחרי 4:00 וקימה אחרי 11:00.
רק חבל שהפקקים בבוקר מתחילים עכשיו כבר במעלית.

אז בשבת חגגנו עם המשפחה, אבל ביום ראשון יצאנו לחגוג באופן פרטי עם הילדה.

לצורך העניין, היינו בקופיבר בתל-אביב לארוחת בוקר ולקינוח יצאנו לשוטט בארץ בחנויות.

היה מוצלח.

דרך אגב –  שיניתי את מראה הבלוג פשוט כדי שיהיה בו יותר מקום לרוחב.

הילדה (כמעט) בת שנה.

היום, בדיוק לפני שנה ובעוד שעה – כשיום ההולדת שלי מסתיים רשמית, ירדו לענת המים ואנחנו רצנו לבית החולים. עברו "רק" 19 שעות, והצעצוע החדש שלנו בא לעולם. מאז, הרבה דברים השתנו, ומעט מאד השתנה.

היום, אחרי התלבטויות קשות לאור המחלה של הילדה, החלטנו בכל זאת לערוך את מסיבת יום ההולדת המשותפת – הראשונה שאני צריך לחלוק עם מישהו. ההחלטה הייתה נכונה.

את כל התמונות של יום ההולדת, ניתן למצוא כאן.
קצת ממאורעות היום:

 
מנפחים בלונים

 

האורחים

 
הדודות

כיבוי הנרות

החפלה

 
אוכל ולישון

הורים בטח מכירים את ההרגשה.

לילה. עייפים. חושך.

ואז.

יבבות של בכי.

הילד חולה. הוא לא אכלה משהו בימים האחרונים. יש לו חום גבוה.

יאללה לאמבטיה.

אז התמונות האלה, מהשעה הבלתי הגיונית 3:00 בלילה. זה אפילו לא לפנות בוקר.

הילדה, עם 39.3 מעלות, ואנחנו? מקרקרים סביבה.

מאז היא כבר החלימה, וכל מה שנשאר זאת פריחה יפה.

ברעש וצלצולים נפתח החודש סניף טיב טעם בעתידים – שני מטר מהעבודה, מרחק יריקה ממגה (כנראה כדי לבצע בדיוק את הפעולה הזו).

היום, לקראת ארוחה בסוף השבוע (ימי הולדת בלאגנים), הלכתי לסניף החדש בפעם הראשונה. אנחנו חסידים של חצי חינם בחולון, אבל השבוע לא בטוח שיצא.

אחרי שחיזרו אחרינו במהלך ארוחות הצהריים בעבודה, עם בנות טריות שאך יצאו לחופשת הקיץ מהלימודים, רכובות על סגוואי, עם פליירים בכרומו של טיב טעם, ועם ריקשות חשמליות שנסעו מתחילת הרחוב עעעעעעד לטיב טעם ובחזרה – הכל כדי שנתפנק ונתרגל.

אז הם הבטיחו שלא ראינו דבר כזה. הם הבטיחו שאפילו התל אביבים ישארו פעורי פה. אפילו הבטיחו שנופתע מהמחיר.

לא דובים ולא יער.

לא זוקיני ולא פלפלי שושקה. לא גדול ולא נעליים. קטן יותר ממגה, קצת מרווח יותר, איטי משהו במשך היום.
היה יקר ממה שאני רגיל (אולי כי אני לא תל אביבי), והיה חסר את המבחר של המוצרים שאמא שלי אוהב לקרוא להם "פלצניים" שכ"כ התרגלתי אליהם. נראה שהדבר היחיד שהיה הרבה זה שרימפסים וחזירים. לא מספק לצמחוני כמוני שרוצה יותר גיוון בקישואים ובפלפלים שהוא ממלא בבית בבורגול.

עדיף לסגור עניינים ביום שישי בחצי חינם – יותר מבחר, יותר זול ויותר מהיר.

לא לפחד – התמונות הפעם לא היו צריכות צינזור.