זאת תהיה הפעם היחידה שאני (כמעט) כותב על התופעה הזו.
בשבילנו, האח הגדול זה לא תכנית טלויזיה. זה בחור נחמד שגר בארה"ב. והוא בעיקר האח הגדול של אשתי.
היא מאד אוהבת ומעריכה אותו, ובמיוחד גם מתגעגעת. אם הוא היה מחליט להציב מצלמות וידאו בבית שלו, אני בטוח שהיינו מציצים מדי פעם לראות מה קורה.
אני מקווה שאחותי הקטנה מסתכלת עלי באותה הצורה. ולא – לא נציב מצלמות אצלנו בבית.
בקשר לתכנית הטלויזיה? את מי זה בכלל מעניין?
זה לא שנהייתי עצלן (תמיד הייתי).
זה גם לא שלא היה לי זמן (היה גם היה).
זה אפילו לא בגלל שלא היה על מה לכתוב (דווקא היו שני נושאים שדילגתי עליהם).
זה רק בגלל מפלס הנזלת.
בסוף השבוע האחרון, קצת לפניו ועד לרגעים אלה ממש, אני טובע לי ל"הנאתי" באוקינוס של נזלת.
זה החל כמו כל דבר טוב באוצר הקטן שלנו – הילדה החמודה חטפה וירוס. היא נזלה. אנחנו דאגנו. ואז, כשהיא כבר כמעט בסוף, המזימה שלה להדביק אותי עבדה.
הוירוס הזה, או מה שזה לא יהיה, צחק אפילו על התרופות שהבאתי לו במתנה. לא ממש הולך לי לישון בימים האחרונים, ואני באמת לא מנסה להיות פולניה פה. הייתי צריך לוותר על אינטרנט כדי לנסות ולנוח מפטישי הנזלת שדפקו לי במוח מכיוון האף.
עכשיו, לקראת הסוף, נשאר להתמודד עם השאריות – נזלת מגעילה וסמיכה בכל צבעי הקשת, אף מתקלף, שפה עליונה עם אודם טבעי וצבע סיד לבן בפנים. מזל שאני כבר נשוי.
לא מאחל לאף אחד.
צפוף. מאד צפוף. מזכיר מלונות ביפן. רק יותר צפוף.
הטיסה מהארץ התעכבה. היינו במטוס שעתיים, עד שעשו הרצה למנוע והמריאו. הגעתי למלון בחצות, רק כדי לשמוע שהסוכנת הזמינה לי את היום הלא נכון (מסתבר שהגעתי מוקדם מדי) – לא שזאת בעיה רצינית – היא נפתרה עם הפרצוף המסכן שלי – האיש בדלפק פשוט שינה את ההזמנה ומצא לי מיטה לישון בה.
הבעיה היא שלא היה שם מקום לשום דבר אחר. באמת. בכל החדר כולו מצאתי רק שקע חשמל אחד. הייתי צריך לשתף אותו בין הטלפון למחשב (מה יותר חשוב? להיות מחובר לאינטרנט או שיהיה אפשר לקבל שיחות?). השקע חשמל הזה, דרך אגב, היה מרוחק מה"שולחן המשרדי" שהיה בחדר. מגניב.
בכל אופן, המלון היה מטופח ומתוחזק כהלכה. עד שהייתי צריך לגהץ. אז יש מגהץ במלון. אחד כזה. ואי אפשר להביא אותו לחדר. צריך לרדת למרתף. מקום כזה מאחור דלת שכתוב עליה "prive". הממ…
כן, אז פותחים את הדלת ויורדים אל בטן האדמה. הדבר הראשון שניתן לראות זה השינוי בנוף וברמת התחזוקה. הדבר השני היא המיקום של הפח זבל של המלון. למי שתוהה – אין דלת אחורית. יש כניסה אחת למלון – הכניסה הראשית. הפח יוצא ברוב כבוד והדר לרחוב כמו כל האורחים, וחוזר פנימה בזמן ארוחת הבוקר. אשת התחזוקה המסכנה צריכה גם להעלות ולהוריד אותו במדרגות.
יורדים עוד קצת
ומגיעים לחדר הכביסה. שם, בין מכונות רועשות למדפים מלאים בכלי תחזוקה, עומד לו קרש הגיהוץ המיוחל. התמודדתי לבד מול החולצה העקשנית.
פעם ראשונה שיצא לי להגיע לאיזור שכזה במלון. ברור לי שיש אותו בכל מלון, אבל ממש לבקר בו כתור אורח… נו טוב, כל יום לומדים משהו חדש.
לסיכום: 2.62 במדד המלונות של צחי. היו גרועים יותר בפריז כבר.
חדר עם נוף…
טסים לחו”ל? סובלים מג’ט לג? מחפשים לשבח או לקטר על מלון שהייתם בו בגלל העבודה? זה המקום! תשאירו הודעה בכל דרך שתמצאו לנכון ותקבלו במה במדד המלונות שלי 
שוב טיסה. שוב קצרה. שוב אירופה. הפעם לפריז.
מסתמן בחודשים האחרונים, שכל פעם שאני צריך לטוס שני הילדים שלנו מתחילים לעשות בעיות.
ביום חמישי שעבר, הכלבלב החליט להקיא גרב, שכנראה הוא בלע במשך היום (לא הצלחנו לבצע זיהוי וודאי למקור הגרב. התיק נסגר מחוסר ראיות). מנסיון העבר, זה סימן לפתיחת בטן במידה והוא בלע עוד אחת, או סתם לכמה ימי הקאות.
"אחותו" בחליטה לבשל לנו איזה וירוס. היא מסתובבת כבר יום שלישי ברציפות כשהיא נוזלת מהאף ומהפה ומתלוננת בכל רגע אפשרי.
לא כיף לעזוב ככה את אשתי לבד, אבל לא ממש הייתה לי ברירה.
דאגתי מבעוד מועד ושדרגתי את הכרטיסים כדי שאני אוכל לישון כמו בנאדם בדרך חזרה.
עכשיו בשדה, יש דבר אחד ברור. יש צרפתים בארץ, והם חוזרים הביתה. הם גם משתדלים לעשות את זה במחלקת עסקים. ואם אפשר אז עם צרפתיה. רצוי צעירה מהם בעשור או שניים ובסקלה אחרת של מדד יופי מאיך שהם נראים.
נו טוב… בטח ככה זה גם נראה כשאני טס עם אשתי באקונומי 
מי שמכיר, יודע כבר שמתישהו מחר או קצת אחרי, יבוא לו מדד המלונות הנכסף מעיר האורות. תחזיקו אצבעות כדי שיצא ציון גבוה. ההנאה שלי תלויה בזה.
אם לפני שנה זה היה נראה הרבה זמן, אז השנה זה אפילו יותר.
זה כבר עשר שנים (בדיוק) שאני מגיע בבוקר לאותו מקום העבודה. זה נשמע די מטורף, אבל החלק העצוב באמת היא שאני נהנה ממה שאני עושה (בגדול – כמו בכל מקום, 90% מהעבודה היא סתם עבודה שחורה, אבל יש לי את ה-10% של תענוג ואתגר).
מה השתנה בזמן הזה?
כנראה שהמפרצים העמיקו.
ונוספה לה שיערה לבנה אחת (או שתיים).
אבל הדבר היחיד שלא השתנה זה כנראה היכולת להרדם בישיבות – גם כאלה שלא משעממות.
כן יירבו. או שלא.
האמא של הילדה שבתמונה תמיד מתלוננת שאני לא יודע להתלבש.
העצוב הוא, שהיא לא ממש יודעת להלביש.
אחרת, לא ממש ברור לי למה הילדה שלנו צריכה להסתובב בבית כאילו היא ברחה עכשיו מבית משוגעים לאמנים מתוסכלים. הנעליים מוסיפות לזה טאץ'.
לא ממש על הבית. יותר על הדלת.
זה כבר מספר שנים שניטש קרב דמים אכזר בגבעת שמואל החדשה. לא כזה שרואים או שומעים עליו בקלות, אבל אחד שיצא לי לשים לב עליו מדי פעם. מדובר בדלתות השכונה.
תדמיינו לכם: שבת בערב. מאוחר. אתם חוזרים הביתה מבילוי ומגלים שאי אפשר לפתוח את הדלת – שחכתם מפתח או סתם נתקע המנעול. מה עושים? מתקשרים למנעולן.
אבל איך תשיגו אותו? לאיזה מספר תתקשרו? ל-144???
אה – הנה התשובה נמצאת בדיוק מול עיניכם אם תורידו אותם מעט אל מתחת לידית הדלת. יש שם מספר טלפון של מנעולן.
המשעשע הוא שהמספר הזה מתחלף מדי מספר ימים/שבועות – מנעולנים מכינים מדבקות קטנות ופשוט עוברים בין הדירות ומדביקים אותם האחד על השני, מתוך תקווה שכאשר תתקעו בחוץ – המדבקה שלהם תהיה הכי למעלה.
הדלת שלנו נכון לאתמול
מעניין אם מותר להם לעשות את זה באופן חוקי.
הבת שלנו אוהבת סדר.
בכל הזדמנות שיש, היא מוצאת קופסה ומתעסקת בלהכניס ולהוציא חפצים.
שבוע שעבר, היא הלכה לכיוון חדשני יחסית – הכנסת החתול שלה (חתולי) לתוך קופסה…
ובתמונות:
הנה חתולי
הנה קופסה
נשים את חתולי בקופסה
איפה חתולי?
הנה חתולי!
אמרו לי שהגיע הזמן לסרט בלי אקשן. אמרו לי שאפילו בביקורות לסרט הגברים לא השתעממו. אמרו ולא האמנתי. ובצדק.
הלכנו היום לראות את הסרט הדוכסית.
עוד בכניסה לאולם היה ברור שמדובר בלהיט היסטרי. האולם היה מפוצץ והיינו צריכים להתכרבל לנו בפינה בשורה האחרונה. היה ריח עדין של נפתלין באוויר – שילוב של כמות גדולה מדי של גימלאים עם חוסר מיזוג אוויר (כנראה כדי שהם לא יתקררו). הגענו לסרט זקנים במקום לסרט נשים. לא יודע מה יותר אכזרי.
כל הסרט, זמזמו לאשתי באוזן בני גיל הזהב שליידה – מסבירים האחד לשנייה מה קורה על המסך הגדול. הנאה צרופה.
אז נכון שיש שם את "ההיא משודדי הקאריביים" ונכון שהיא בלבוש של התקופה. אבל מה זה כובעים האלה? והבעל הצנון והמאהב האיטרייה?
הסרט טוב. קצת מאד כבד. ובעיקר נטול אלימות מספקת לסוף שבוע. אולי עכשיו, כשאשתי ראתה איך בעלים יכולים להיות, היא תבין איזה אוצר אני 
.
מזל שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא, ושחופש הוא מצרך שהוא מנת חלקנו במדיקה המטורפת הזאת (באופן יחסי כמובן).
אשתי – פעם הבאה אני בוחר סרט. תתכונני.
טוב, לא ממש שלי, אבל בכל זאת.
והדרך לא הייתה קצרה.
לפני כמה שבועות, כשהילדה התחילה ללכת, אמא שלה שתחייה החליטה שהגיע הזמן לנעליים.
היא פתחה את המחשב, קראה כאן קצת בבלוג, הגיבה, עברה לגוגל וחיפשה מאמרים על נעליים לתינוקות. קראה, ואז החליטה לקחת אותי ואת הקטנה לחנות בהרצליה – "זאת שכוווולם הולכים אליה לקנות נעליים כי זול שם" (זול זה 200 ש"ח לזוג).
הגענו, הילדה צרחה את הנשמה שלה כשהבינה שמנסים לגנוב לה את הרגליים, והמוכרת ניסתה לעזור עם עצות. ואז היא חטפה מבט מלווה בנזיפה מאשתי – כי היא ניסתה להגיד לאשתי מה לעשות…
יצאנו בלי נעליים. אז אשתי קנתה זוג במקום אחר, ואז החליטה שזה לא הולך, אז היא החזירה אותו בשביל זיכוי. ואז היא קנתה במקום אחר, רק שלא היה להם את המידה, אז היא הזמינה והשאירה את התשלום. ואז היא קנתה את הנעליים במקום אחר בכלל. אז יש לנו זיכוי לעוד שני זוגות נעליים.
בקצב הזה, אני צריך ללכת לחפש עבודה נוספת להשלמת הכנסה.