יצאנו לאכול בערב.

החלטנו שהסטריפ (סטריפ = הרחוב הראשי עם כל המלונות) לא יהיה מקום טוב לאכול בו שוב – קצת יקר לפועלים קשי יום כמונו, וחוץ מזה, רצינו לגוון.

נכנסנו לאוטו, חמושים ב-GPS ותאבון, בחיפוש אחר המסעדה המושלמת.

תקתנו ל-GPS מסעדה אמריקאית. בחרנו את אחת מהקרובות אחרי שהתרחקנו מעט מהמרכז והגענו ל-buca de beppo. מסעדה איטלקית. תמיד אפשר לסמוך על ה-GPS.

היה יקר, והיה תור. החלטנו להמשיך לחפש. עברנו למסעדות מקסיקניות. אחרי השלישית שה-GPS הביא, הבנו שמדובר במקומות שלא ממש בשבילנו ועברנו לחפש מסעדות סיניות. כשמצאנו כבר אחת סבירה, ראינו מסעדה מקסיקנית. אז נכנסנו.

היה קצת רועש, אבל התיישבנו בכל זאת. התברר שעשו שם חתונה. מקסיקנית. בספרדית. עם זמרים. ורקדנים. ולהקה.

האוכל היה שווה ברמות, וגם החתונה הצנועה עם הרקדניות מהמתנ"ס המקומי הייתה כיפית.

מסתבר, שכל סופ"ש יש במסעדה הזאת להקה ושירים ספרדיים.

היה הזוי משהו, אבל סיום ראוי לשבוע המתיש הזה.

זה נראה שלמעט במכונות ההימורים, ה"מטבע" הקטן ביותר בלאס וגאס הוא 20 דולר.

נסיעה מהשדה למלון במונית? 20 דולר (כולל הטיפ, עבור 5 דקות נסיעה שלמות)

ארוחת בוקר? 20 דולר (בופה שיכול להתחרות בכל מלון בארץ, ולהפסיד בכבוד)

חדר כושר במלון? 20 דולר.

יש גם מספרים אחרים, אבל לא ממש שמעו עליהם כאן.

משפחה זה מושג פלואידי ודינאמי.

בעבר, היינו משפחה של 5 נפשות: 3 ילדים, אבא ואמא.

ואז אבא נפטר, והמשפחה קטנה.

התחתנתי, ופתאום היא גדלה קצת יותר – ולא רק באדם אחד.

נולדה לי בת, ושוב המשפחה גדלה וקטנה בו זמנית.

אז השבוע, לפני שהגעתי לוגאס, הייתה לי עצירה של יום בלוס אנג'לס. הלכתי לבקר משפחה. לא שלי – של אשתי.

דודים שלה גרים שם, וגם בת דוד שלה שהייתה בהריון די באותה תקופה עם תינוק שנולד 6 שבועות אחרי הצעצוע שלנו.

אם יש משהו שיצא לי ללמוד ביום הזה, היא שאני מחשיב אותם כמשפחה ישירה שלי כבר – לא של אשתי.

מוזר שהמושג הזה "משפחה" הוא לא הדבר הכי קבוע בעולם.

התמונה, דרך אגב, היא מהחד-יומי בלוס אנג'לס (עוד תמונות כאן).

למי שעדיין לא התעורר, יש פה מלחמה. לא פה – שם. בדרום. תמיד רציתי להיות קרבי. ללכת לקרב. להסתער. להגן על המולדת. הבעיה היחידה היא שאני יותר מדי סטרילי. לא בשבילי להתלכלך בחול ובטח שלא להתפלש בבוץ בפזצתות בין מרגמות לפצמרים וירי צלפים.

כשקצת התבגרתי, נחתה עלי ההבנה שקרבי כבר לא יצא. אפילו נימקתי את זה בכך שהמוח שלי יכול לעזור הרבה יותר מהגוף שלי במלחמה. קצת יומרני. שלא לומר סנובי. ודי מטומטם בדיעבד. לצבא הגעתי למקום שבו חושבים, ותוך חודשיים שלושה מצאתי את עצמי בחוץ עם 21 רפואי בגלל נקודת חן סרטנית שהייתה לי שנה קודם לכן.

אז עכשיו, כשיש מלחמות, ולא חסרות כאן כאלה, אני עושה את הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – עובד. כמו וורקוהוליק (שזה די טבע שני עבורי). אם לא לעזור ללחימה, לפחות אני אעזור לכלכלה (עדיין אידאלים דביליים – כנראה חינכו אותי בסדר).

אז ליבי עם החברים שלי שכרגע בדרום. אם באיסוף מודיעין, התעסקות עם גיוסי מילואים ושינוע ציוד או כאלה שנלחמים בזה הרגע. אני הפעם אמלא את חובתי בקפיצה ללאס וגאס לכנס חשוב בעבודה.

מדובר בכנס הגאג'טים הכי מגניב בעולם: CES. הוא מופיע לביקור בוגאס פעם בשנה. וכדי שהוא יהיה באמת הכי מגניב, סידרו לכל הגיקים שבאים לבקר בו משהו שהם לא ממש נפגשים בו ביום-יום – את כנס הפורנו השנתי.

אז יאללה לוגאס.

הגיע הזמן להביא עוד איזה מדד מלונות כאן.

אני מבטיח לחזור עם תמונות. עם קצת מזל הם יהיו משני הכנסים

אז עכשיו, שעה לתוך הפעילות הקרקעית בעזה,ישבתי לכתוב קצת. עם כל הדאגה שבדבר, אני לא חושב שהיה דבר שניתן היה לעשות מלבד לבצע את הצעד הזה.

בכל אופן, מאז נפל הטיל הראשון על בניין באשדוד, התחילה רשת החברים שלי לעבוד – כאשדודי לשעבר, טלפונים עברו בין החברים לברר מה קורה עם כל אחד. כדי לשים דברים בפרופורציה – הטיל באשדוד באמצע השבוע נפל בערך 50 או 100 מטר מהבית של אמא שלי. מרחק קצר יותר מהבתים של חברי ילדות שלי, בבניין שבו חבר טוב שלי גר ביסודי והמשפחה של חברה לשעבר שלי גרה בהווה. בקיצור – הגענו לטלויזיה. הצ'כונה הופיעה במשך כמה שעות. אם סובבו את המצלמה בזוית הנכונה, יכלו אפילו לראות את החלון של החדר שלי.

אמא שלי, שעד לאותו הרגע לא חשבה על לצאת מאשדוד, הסכימה שהגיע הזמן לייצר מציאות שתאפשר לה לצאת אם היא תרצה (תרגום: העבירה את הכלב שלה לדירה של אחותי). חברים אחרים שלי, שכבר לא גרים בתל אביב, עבדו במרץ לשכנע את הורים שלהם לעבור למרכז לקצת זמן. אחרים, נסעו לטיולים של סופי שבוע או סידרו להם מקומות שינה חלופיים. דודים שלי מגבעתיים, שבאו אלינו במלחמת המפרץ לגור כמה שבועות, מאכסנים בימים אלה את סבתא שלי. בכלל, משפחתיות זה דבר חזק בתקופה הזו.

זה גם מביא אותי ליהודי הנודד החדש.

בעבר, היהודי הנודד היה כזה פשוט כי לא נתנו לו לעבד אדמות ולהחזיק אדמות. טוענים שזה מה שהפך את היהודים לחלפני הכספים של העולם – לא אפשרו להם עבודה אחרת (בדיעבד – היה שווה). משתמשים בזה גם כדי להסביר את הלכלוך בארץ – הרי לא למדנו עדיין להעריך את המדינה. בכל אופן, נראה שהיום היהודי הנודד זה היהודי שיורים עליו טילים. מהמרכז במלחמת המפרץ, לצפון במלחמת לבנון, ועכשיו בדרום בסבב הלחימה הזה עם החמאס בעזה.

רק שיגמר כבר השלב הזה בהסטוריה של המדינה שלנו ונעבור להתעסק באיזוטריה של המדינות הנאורות שמוצאות את עצמן מבקרות אותנו בכל הזדמנות אפשרית.

המצב בשוק די חרבנה. גם בדרום הארץ. אני עדיין לא ממש מעכל את מה שקורה בדרום, אפילו עכשיו כשבאשדוד גם נפלו טילים (אחד אתמול, עם הרוגה ועוד אחד היום). לא ברור לי מה אני מרגיש בקשר לזה – טוב, לא טוב, היה צריך קודם, לחכות קצת ולנסות אח"כ. אני אחזור לנושא הזה רק עוד כמה שבועות – בפרספקטיבה של זמן. אולי.

כשבמקומות אחרים משילים מאות עובדים, או פשוט מורידים בכמות מכונות הקפה, צחקנו אצלנו רק השבוע שאולי אין שקיות תה בפינת הקפה כי נגמר התקציב. אז השקיות חזרו, אבל די במקביל הופיעו הודעות באינטרנט שגם אנחנו הצטרפנו למעגל המפטרים.

כשהתפוצצה הבועה, בתחילת שנות האלפיים, היו שלושה מספרים רלוונטיים (אם אני זוכר נכון): 5, 10 ו-15. 5% הורדת שכר לעובדים, 10% הורדת שכר להנהלה בכירה ו-15% עובדים מפוטרים. הפעם המצב קצת שונה. ובכל זאת – לא כיף היה היום בעבודה.

אם להיות קצת ציני, לפיטורים האלה יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים.

חיובי

• יהיה יותר מקום בחניה בבניין. אפשר יהיה לבוא ב-11:00 בבוקר לעבודה ולמצוא איפה לחנות.
• יש יותר מקום בחדרים. אולי אני אקבל עכשיו חדר לבד.
• יהיה קל יותר למצוא חדר ישיבות פנוי כי יש פחות פגישות.

שלילי

• לא מספיק המצב לא משהו, עכשיו נצטרך גם להוציא כסף על כל המתנות הסמליות למפוטרים. 10 ש"ח לכל מישהו שאני מכיר. ואני מכיר יותר מדי אנשים…
• צריך לעבוד יותר, כי כמות המשימות גדלה ולא קטנה יחד עם הצמצומים.

כמו בסיבוב הקודם, אני מאמין שבסוף, נראה את האור וזה לא יהיה מהרכבת שבאה ממול במנהרה.

אנחנו אוהבים את הצבע בז' כאן אצלנו.

הרצפה בז'.

הקירות בז'.

גם הכלב בז'.

אז כשהגיע הזמן לקנות לו שטיח חדש לרבוץ עליו, התוצאה הייתה בז'.

ועכשיו לציור ג'קי לילד: בז' היה לו קצת עיף. הוא נשכב לו בפינה ונרדם. עזרו למשפחת בז' למצוא את בז'.

[gv data="FgBUqJzgvBo"][/gv]

אם זה לא היה מגוכך זה פשוט היה טפשי.

למי שלא שם לב, לשטראוס יש פרסומות חדשות, עם יצירות של חנוך פיבן עם מוצרי החברה.

מסתבר שזה הטריד את חומוס גבעתיים. עד להוצאת צו מניעה. בחדשות ברדיו, הודיעו ששטראוס מורידה את הפרסומות של חנוך פיבן בכלל. מה שגרם לי לסימן שאלה גדול מעל הראש – מה זה דומה? איך הפורטרט של הפרצוף משוקולדים קשור לחומוס?

ב-ynet כבר היה יותר ברור – שטראוס צריכים להוריד רק את הפרסומת הספציפית לחומוס שלהם. כי זה דומה למה שחומוס גבעתיים עושים כבר שנים.

שטראוס יצאו כאן גדולים. הם קיבלו פרסום כפול. היה שווה.

גם חומוס גבעתיים יצאו גדולים. קטנוניים, אבל גדולים. עכשיו ידעו יותר טוב לזהות את הפרצוף חומוס שלהם עם גבעתיים.

מתישהו זה היה צריך להגיע לפתחהבלוג הזה. עוד משחק שרשרת. עוד מטלה מעיקה.

הפעם זה הגיעה ממי שמוכרת לי כאן כ-hagintlv (יהיה נחמד אם תגידי לי פעם את השם שלך). ומסתבר שאני אמור עכשיו לספר 7 דברים לא מוכרים עלי.

לפני שאני מתחיל, זה הזמן להפיל את התיק על עוד כמה קורבנות – כדי לא לסבול לבד. יובל, שגיא ו-cupid – ראו עצמכם מנודבים למשימה.

נתחיל…

1. אני בוכה. רק כשאני לבד. פעם בכמה שבועות. פעם אחרונה הייתה השבוע באוטו בדרך הביתה. ראיינו את אחד מאנשי מגן דוד אדום שהגיע לתאונת האוטובוס. בכיתי לא בגלל הטרגדיה, אלא בגלל האומץ והעבודה שהאנשים האלה עושים.
2. אני די רדוד. אין לי כח לסרטי איכות. לא אוהב ספרים עמוקים. לא מוכן ללכת להצגות כבדות. אני אוהב בעיקר ספרי מדע בדיוני (באנגלית, כי זה "נשמע" יותר טוב), ואין לי רף גבוה מדי גם שם.
3. אין לי סבלנות בגרוש. אני מעדיף שלא להחזיק מעלית לשכנים כשאני עולה. בשביל זה, אני עושה כאילו אני מחפש את הכפתור שפותח את הדלת…
4. אני די פחדן. הייתה לי שנים חברה דתיה. לא נפרדתי ממנה למרות שבתוך תוכי ידעתי שצריך. את הצעד עשיתי כשאבא שלי נפטר פשוט כי זה היה קל.
5. אני די נזיר. מעולם לא עישנתי. אפילו לא סיגריה אחת. אני לא שותה אלכוהול. לא נוגע בקפה.תה אני שותה עם חצי כפית סוכר. לא אוהב ללכת לבארים. שונא דיסקוטקים.
6. אני לא זוכר שמות. לפני כמה שנים, היו לי 4 אנשי בדיקות בעבודה. מעל שנה עבדתי איתם ולא הייתי מסוגל לזכור איך קוראים להם. כשרציתי לשלוח אימיילים אליהם, הייתי הולך לחדר שלהם, מסתכל על השמות שרשומים בכניסה לחדר, משנן, חוזר לחדר שלי ושולח את האימייל. המצב לא השתפר מאז בכלל.
7. עקבתי פעם אחרי טלנובלה. בימי האוניברסיטה העליזים, שבתות בצהריים אכלנו אצל סבתא. אחרי הארוחה, היא תמיד ראתה ערוץ 2 – ננו. טלנובלה. לא היה מה לעשות, אז ראיתי. הגעתי למצב שגם כשלא הייתי אצלה ראיתי. עצוב. אני יודע.

אז זהו.