אבל אני לא.

השנה הייתה עמוסה בחתונות. לא ממש ברור למה, אבל חברים רבים מדי שלנו החליטו שזה הזמן למסד את הזוגיות שלהם ולהתעלל לנו בכיס. כמו בכל סוג של אירוע, היו חתונות טובות יותר וטובות פחות. אם הייתי יכול, אולי הייתי כותב מדד חתונות כמו שיש כאן מדד מלונות. אבל אני לא יכול. שלא כמו במלונות, מדובר כאן בחברים – אנשים שקרובים אלי, או פשוט כאלה שיקראו כאן את מה שאני באמת חושב על אחד האירועים היותר מרגשים בחייהם – דבר שלא נראה לי שהם רוצים באמת לדעת.

אז במקום מדד חתונות, החלטתי לתת כאן את המרכיבים שלדעתי מייצרים חתונה שווה. לא עבור הזוג הטרי והמאושר, אלא עבור המוזמנים שלו – לפחות אלה שהם לא "החברים של ההורים מהעבודה".

חברים. חברים זה בעיני הדבר שעליו תקום או תיפול חתונה. אני לאמדבר על הזוג הנשוי, כי אותם לא באמת רואים בחתונה. רואים אותם – אבל מרחוק, בקטן, כשהיא עם הינומה שמסתירה את החיוך המבויש, והוא עם המבט הבוהה בעיניים, כאילו היא הדבר המושלם היחיד שהוא ראה בחייו. איפה הייתי? חברים. כן. אז ככה: אם יש בשולחן שבו החליטו להושיב אתכם חברים טובים, או לפחות אנשים מעניינים מספיק – אתם מסודרים. יש עם מי לדבר, לרקוד וסתם לבכות על החתונה המשמימה. אם אתם לבד, בשולחן עם פנים לא מוכרות, של אנשים שיוצאים כל הזמן לעשן – אין הרבה סיכוי שתיהנו מהחתונה.

מוזיקה. מוזיקה היא דבר שאפילו החתן והכלה יודעים שצריך שיהיה טוב, אבל לא תמיד הם מפנימים את המשמעות. עבורי, מדובר בכמות קטנה יחסית של מזרחית (5 שירים לחתונה שלמה זה עדיין בגדר טעם טוב. יותר מזה זה הגזמה פראית) ובכמה שירים איטיים וריקודי זוגות לזקנים (יש מתחתנים שאיכשהו מדלגים על הקטע הזה, מסתפקים בחצי סלואו ועוברים לטראנס – לא טוב). ואם אתם כבר מתחתנים – תדאגו שהשירים שבאמת שווה לרקוד לא יהיו בזמן שכולם יושבים לאכול – תגידו לדי ג'יי שישים את המוזיקה הזאת כשאנשים ממש ברחבה ולא עם הפילו כבד ופטריות בפה.

קולטורה. חתונה זה מסיבה. תפנימו.אנחנו, ששילמנו בכניסה, מצפים לקבל מסיבה. לא הופעה. אם היינו רוצים קולטורה, היינו הולכים למוזיאון (שעולה פחות) או להבימה (שעדיין עולה פחות). החלטנו בכל זאת להשיג בייביסיטר, לישון פחות ולבוא לחתונה. אז תנו ארוחה טובה ומוזיקה טובה. לא צריך שהאחות תגיד מילים על איך היא התעללה בכלה בילדותה, שהדוד השתוי יסביר איך הזוג נפגש לראשונה (כאילו שהוא היה שם) או אפילו שהחברים מהצבא של החתן יעבירו דחקות עם תמונות מזעזעות של הזוג ברקע. גם לא רוצה את השיר הקדשה מהאחות השניה, או קטע הריקוד שהכינו החברות. קפיש? מ-ס-י-ב-ה. לא סתם מחפשים די ג'יי ששותק – זה בשביל שההפרעה היחידה לאוכל תהיה ריקודים ולא הופעות.

אוכל. אוכל זה החלק הכי פחות חשוב בחתונה. רוב המוזמנים מכינים את עצמם לארוחה בינונית ומטה, ולא מתאכזבים. הם לרוב גם לא מופתעים לטובה. כמו שאני אומר לאשתי שתחיה: "תאכלי בבופה בקבלת פנים את מה שטעים לך – כשטעים בחוץ, בפנים זה לרוב ג'יפה".

אז זהו. אלה הם המרכיבים שלי לחתונה שווה. עכשיו, כשאני הרבה אחרי, ולא מתכוון בקרוב (או ברחוק) לערוך עוד חתונה, אני מקווה שהרווקים מביניכם שחושבים להזמין אותנו יתכננו נכון את החתונה שגם אנחנו, ולא רק אתם, נהנה.

* האמור לעיל, לא מביע בשום צורה שהיא את האכזבה (או אי האכזבה) שלי מחתונה זו או אחרת בה השתתפתי בשנה האחרונה.

אחרי קפיצות קצרות לאירופה וסיבוב בוגאס, הגיע הזמן "לחזור" למזרח הרחוק.

הפניקו אותי כבר במחלקת עסקים בטיסה חזרה, שתנחת ביום שישי בבוקר ולא ביום ראשון שבוע אחרי. מצד אחד, לא יהיה לי זמן להסתובב בכלל (או לעשות קניות בסופ"ש). מצד שני – יהיה לי סופ"ש בבית.

לאלה שממש מחכים למדד המלונות – אני לא בטוח שיהיה לי על מה לכתוב – בקוריאה מדובר באותו המלון שאני תמיד הולך אליו, ובטיוואן אני לא יודע עדיין (יש לי מלון, פשוט לא התאמצתי לראות עדיין איזה).

הכנתי מבעוד מועד איזה פוסט או שניים למהלך השבוע. הם לא קשורים לשום דבר ספציפי, אז סתם כדי שיהיה משהו כאן בבלוג – אם לא יהיה לי זמן לכתוב.

זה קורה פעם בשבוע בערך. מישהו או מישהי מחליטים להביע את דעתם על הכלב שלנו, ששמו נישא בגאון בבלוג הזה.

הבוקר, זאת הייתה מישהי:

היא: יו. מה קרה לו? למה הוא הולך ככה?

אני: יש לו בעיות בפרקים.

היא: מה, ואין מה לעשות בשביל זה? גבס או דברים כאלה, אתה יודע.

אני: לא ממש.

היא: איזה מסכן.

גבס??? אמא שלך בגבס. את לא רואה שהכלב די מרוצה? ומבוגר? הוא מקבל תרופות לפרקינסון ומידי פעם משככי כאבים לדלקות הפרקים הכרוניות שלו (בייחוד במעברים בין עונות – כמו סבתא שלי). ועד לא מזמן, הוא גם הלך להידרותרפיה. עזר בהתחלה, ואז הפסיק לעזור.

חוצמזה, לא לימדו אותך כשהיית קטנה שלא לדבר עם זרים? לא מכיר אותך בכלל.

כלב הבא יהיה רוטווילר. אולי ככה זרים לא יחטטו בנושאים לא להם. ואם הם בכל זאת יתחילו לשאול שאלות, הרוטווילר כבר ידע מה לעשות איתם.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, ובאוניברסיטה, החיים היו אחרים. פעם, כשהייתי רזה מדי, רציתי להשמין מעט (אולי זה בגלל שהייתי רץ פעמיים -שלוש בשבוע 10 ק"מ, שוחה עוד שעה,רוקד 3-4 שעות ריקודי עם ועוד 4-5 שעות ריקודים סלוניים, ואז מקנח בשעה אימון ג'אגלינג – כשאני חושב על זה, איך נשאר לי זמן ללמוד באוניברסיטה?). דיאטנית הציעה לי "דיאטה" די קשה. בין השאר היא כללה להסתובב עם 100 גרם שקדים ביום ולאכול אותם – הייתי מציע לכל מי שהייתי פוגש כמה שקדים. זה לא קל לאכול כמעט 1 ק"ג שקדים בשבוע. כל שבוע. במשך חודשים.

זה לא עזר. לא עליתי במשקל (בנות – לא לקנא).

סיימתי לימודים, התחלתי לעבוד ברדויז'ן. והופ. עליתי 15 קילו. כרס קטנה שלא ממש שייכת לי מסתובבת איתי לכל מקום. למה? כמות הפעילות הגופנית ירדה והוחלפה בישיבה במשרד, וכמות הארוחות המסודרות עלתה – בייחוד ארוחת הבוקר.

בעשור האחרון, התרגלתי להתחיל את הבוקר עם כמה עגבניות שרי, מלפפון, גזר (או שניים) קלופים, תפוח ו/או אגס, תפוז (או שניים) בחורף, אפרסק ו/או משמש(ים) בקיץ. אה כן. וכוס קורנפלקס עם חלב.

השנה, הקיצוצים המיוחלים הגיעו גם אלינו. למגוון החברות שמפטרות ומורידות משכורות ותנאים, הצטרפנו גם אנחנו. עם פיטורים צנועים יחסית וללא פגיעה בשכר, החליטו על הצעד הקיצוני מכל: להפסיק את הפירות/ירקות והקורנפלקס בבוקר (גם מחליפים את מכונת הקפה עם הקפסולות, אבל לי זה לא ממש משנה – לא שותה קפה).

מאז, אני מסתובב כמו חיה מורעבת בבוקר, מחפש משהו לנשנש. אז ככה מרגישים עניי ארצינו שמראים מקררים ריקים בעוד הם מחזיקים טלפון סלולרי ומנוי לכבלים? לא סבבה.

בחברה, התחילו להווצר סליקים של אוכל. כל אחד "מחביא" באחת המגרות שלו איזה הפתעה. אצלי זה גרנולה, השותף שלי על חטיפי אנרגיה, המנהלת האדמיניסטרטיבית בקומה עם שוקולדים, ולמעלה עם עוגיות, לאחד יש קופסת קורנפלקס משפחתית מתחת לשולחן והמקרר מלא בשקיות וקופסאות פלסטיק בגדלים, צבעים וצורות שונים.

איך שברגע החריבו לי את החיים.

אני רעב.

למי שלא יודע, אני 100% תורכי טהור.

אתם מוזמנים להוציא את כל בדיחות ההתכופפויות, גב ומזלגות החוצה מהארון ולשפוך את הלב עכשיו.

סיימתם?

נמשיך.

על תורכיה, גזענות וחרם הצרכנים שלא ממש היה כבר קישקשתי כאן, אבל צריך שוב להוציא קצת מהבטן המלאה שלי על התורכים.

ביום אחד, שתי כתבות מופיעות ב-ynet:

1. תורכיה מוחה על ההתבטאות של אלוף בהצ"ל אבי מזרחי, שאמר כי התורכים לא ממש יכולים להטיף לנו מוסר על עזה עם ההסטוריה (וההווה) שלהם עם קפריסין, הכורדים והארמנים. לא לדאוג – צה"ל כמובן מיהר "להתנצל" בהודעה שזו לא העמדה שלהם בנושא.
2. ראש ממשלת תורכיה, עוד עצוב לו על התוצאות של הבחירות בישראל. מסתבר שאנחנו ימנים מדי בשבילו. לא משנה שאני קצת מסכים איתו, אבל באיזה זכות??? הוא עצוב? הוא שכח שהוא נבחר בתורכיה בראש מפלגה בשם "מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית", שהיא 'כנראה' ימנית (קיצונית?). אולי כדאי להזכיר לו את זה, ובאותה ההזדמנות, לרמוז קלות על הכורדים והארמנים?

שבוע שעבר הלכתי לאכול עם כמה חברים לעבודה באחת מהמסעדות  – המקומות שהפכו את העסקית צהריים לסטנדרט.

שלא כבעבר, לא הזמנו מקום וזה למרות שיצאנו מאוחר וידענו שנגיע אחרי 12:00 (הסתדרות אצלנו) – כבר לא ממש היה צריך. המקום היה די ריק, ואפילו היה לנו מקום ליד החסות (=צמוד לחלון שמשקיף לעדניות הצמחים שבחוץ).

המלצרים ישבו בחוץ ועישנו – לא הייתה להם יותר מדי עבודה. ואלה שעבדו? זזו לאט. לאן יש למהר? זה לא שאם הם יתייעלו יבואו יותר אנשים. אף אחד גם ככה לא בא, אז למה להתאמץ? אכלנו לנו בעצלתיים ארוחה די איטית (אם הבוס שלי קורא – זה לא היה בגללנו – האוכל התעקב – אנחנו אפילו התלוננו – באמת שרציתי לחזור לעבוד כמה שיות מהר).
ככה זה היום. מאז שהחלו הפיטורים בהייטק, כבר לא ממש מלא בחניה בבניין והמסעדות עומדות חצי שוממות. קצת עצוב, אבל גם די עדיף לסוציומטים כמוני שרק רוצים לצאת, לנשנש משהו ולחזור לעבודה.

דיברנו על זה בינינו, וצחקנו שתכניות הריאליטי הגיעו להייטק. אחרי גל פיטורים די צנוע אצלנו, ישבנו ארבעה בשולחן. היה אפשר לשמוע את הקריין הדימיוני ברקע, עם החזה המסוקס והקול הרדיופוני מנסה לשדל את הצופים בבית לשלוח אס.אם.אס כדי שיבחרו במי מאיתנו לשמור לרבעון הבא ואת מי לשלוח הביתה מההייטק.

די בזבל המצב היום.

עם קצת מזל, שנה הבאה שוב יהיו תורים במסעדות.

שכנים יקרים,

בייחוד הדתיים שביניכם.

כשאתם חוזרים במוצאי השבת מתי הכנסת הרבים הפזורים בשכונתינו הקטנה, אני אשמח אם תועילו בטובכם להפסיק את מעלית השבת (ולא לתת לה לעבוד לבד עוד שעתיים), ובאותה ההזדמנות לפנות את המעלית מעיתוני סוף השבוע.

נכון, זה שיפור משנים עברו, כאשר ההפתעות בבוקר יום ראשון במעלית כללו עוגות מרוחות או קליפות גרעינים, אבל עדיין – ההתחשבות לא תזיק לכם.

להזכירכם: זה בית משותף. עם 48 דירות. יותר מ-100 איש. קצת כבוד לזולת.

קיבלתי את הספאם הזה הבוקר:

Yes, We Can !

http://hayeruka-meimad.org.il/node/277?utm_source=m&utm_medium=e&utm_campaign=T

http://www.youtube.com/watch?v=a9U_ri_7PZM

—

this message contains political information and is legally sent.

to remove your address from our list, please send an email to reply.to.tym@gmail.com

with the word REMOVE in the subject.

 כמה תובנות:

• מרוב מפלגות ירוקות לא רואים את היער. או שזה בגלל זיהום האוויר החמור או כריתת העצים באמזונס. בכל אופן – לא ממש יעבוד ה-yes we can של הירוקים. מצטער.
• אני מחבק עצים ואני לא חושב שאני אבחר בהם. אולי בגלל השלטים המוזרים שלהם בתל אביב עם 5 ראשים בפוטושופ מזעזע.
• למה בדיוק קיבלתי את המייל הזה? לא זכור לי שנרשמתי בשום מקום. גם לא אמרתי שאני מסכים לשום סוג של התכתבות שהיא עם אף אחת מהמפלגות. הייתכן שמפלגה בישראל עוברת על החוק? ועוד רושמת ברוב חוצפתה שההודעה נשלחה על פי חוק?

לא רציתי לכתוב על הסרט הזה, אבל האשה התעקשה, אז הנה.

נתחיל בהסבר קצר: מצאנו את עצמנו יושבים באולם ל"מבצע ואלקירי" פשוט כי פעם שניה שענת רוצה ללכת לראות את "נער החידות מבומבי" (לי אין שום חשק לראות את הודו בסופשבוע). פעם קודמת הסתפקנו ב"ההחלפה" (מצויין. כבד. עצוב). שבוע שעבר זה היה עניין של תזמון. השבוע זה היה מקומות רק בשורה הראשונה. אז הלכנו לקרות את ואלקירי.

מה אפשר לומר על סרט היסטורי?

שהפרסומות לסרט בערוץ השני היו די מפגרות – משהו בסגנון של "מפתיע" כתיאור של הסרט. איך משהו שהיה לפני כמה עשורים יכול להיות מפתיע? ביחוד כשהסוף ידוע?

איך סרט על נסיון להתנקש בחייו של היטלר יכול להיות מפתיע אם היטלר התאבד בסוף המלחמה?

אחרי רבע שעה או יותר של פרסומות טלויזיה מעיקות, הגיע שלב הפרומואים לסרטים חדשים. היו רק 2 פרומואים. שניהם לסרטי שואה. שוב על "סיפורי גבורה שלא ידעתם עליהם". אני מרגיש איזשהו טרנד. מיותר משהו.
הילדה שלנו די התעללה בנו הלילה, ככה שלא ממש ישנו. איך זה קשור לסרט? הוא איטי.

לא זז. ישבתי באולם וניקרתי. חלקים ניכרים מהסרט שהעיניים שלי היו סגורות ולא הפסדתי כלום.

רוצים את הספוילר?

טום קרוז מצטרף לגרמנים שרוצים להרוג את היטלר. הוא מנסה לפוצץ אותו עם חומר נפץ בתיק. מפספס. נתפס עם כל החבר'ה. מוצא להורג.

זהו.

שעתיים.

חסכתי לכם.

לכו לראות את ההודי מבומבי או סתם תישארו בבית.

מכירים את שלטי החוצות האלה שמתחלפים להם בצמתים? כדי שתוכלו להשתעמם בתוך האוטו יותר זמן?

אז למי שלא ספר עדיין, יש שם 3 פרסומות מתחלפות.

היום בבוקר, מחוץ לחדר הכושר, יש כזה שלט אחד. מסתבר שכולם היו לחוצים לנסות ולשכנע את הקול הצף שלי לבחור בו. אני חייב לומר, שהשלט המשולש הזהדי ממצה את  הבחירות הפעם.

•  ביבי חסר. זה כנראה בגלל שהוא ראש הממשלה, אז אין לו הרבה על מה להתחרות. אני גם לא ממש רוצה עוד סיבוב שלו על המדינה. פעם אחת הספיקה.
• גם ברק לא פה. העבודה בכלל קיימת? זה נראה שכל מה שיש היום מהעבודה זה את ברק, וגם זה רק אם הוא יסכים להיות ראש ממשלה.
• למרץ אין את מי להציג בפרונט? רק כיתוב? המממממ.
• ליברמן. הוא גם מופיע במרץ. נראה שעושים לו פרסומת חינם. זה רק אני או שמבחירות לבחירות הוא נהיה יותר מפחיד?
• יכלו לפחות לחלק את השלטים ביניהם ולא להופיע בדיוק באותו המקום.