זוכרים שאשתי השאירה אותי לבד שבוע והלכה לאחיה? זאת הייתה מלחמה בהמשכים (1, 2, 3, 4, 5).

בהסתכלות לאחור, זאת הייתה רק טירונות יחסית למה שהיה כאן השבוע. רק נחתתי, וכבר הילדה חולה. עדיין חולה. כל שנותר הוא לקרוא לפוסט הזה יומן מלחמה…

3 למרץ 2009, יום שלישי, 21:00

עוד יום עבר. זה היום החמישי ברציפות שאנחנו לא ישנים. האוצר הקטן שלנו חולה. אם משהו השתנה מאז הוא שהחום ירד וכל מה שנותר זה גוש קטן ועצבני של פרימדונה מתוקה.

הלילה הקודם החל בהקאה בדיוק לפני השינה. שטפנו מחדש את החדר, החלפנו את כל המצעים, חיטאנו את המיטה והחלפנו בגדים לילדה. ההקדמה לקחה יותר מהרגיל, הלילה כולו עבר בהקפצות חוזרות ונשנות כל שעה. נראה לי שהמפקדת החדשה מנסה למתוח את העצבים שלנו עד לקצה.

בבוקר, אם אפשר היה לקרוא לזה בוקר (5:30 שעון ישראל), הצלחתי לדחוף בקבוק סימילאק. אחרי התנגדות קלה, היא שאבה את כולו מול הטלויזיה. מזל ש-HOT לולי משדרים בכל שעות היממה. מה עשו הורים שלי כשאני הייתי חולה?

אשתי שתחיה, גרדה את עצמה מהמיטה בשעה 6:20. השווינו שחורים מתחת לעיניים. היא נצחה, אבל כנראה רק כי העור שלה יותר בהיר. החלטנו להתפצל: היא תטפל בילדה בשעה שאני מתגלח – לא התגלחתי מאז החל המבצע.

אחרי הגילוח, הגיע שעת המוקסיפן. בפעולה משולבת של כוחותינו הצלחנו לפרוץ את הפה הנצור ולהזריק במספר גיחות פתע 3 מ"ג מוקסיפן לתוך הלוע של הקטנה.

7:01. המטפלת הגיע באיחור של דקה. ברחתי מהבית להוריד את הכלב – הוא גם צריך אוורור מהעונש. באופן מפתיע, גם הפעם שניות לאחר תחילת הטיול החל לרדת גשם. שוב המטריה בבית.

7:25. חזרתי הביתה. חברתי לאשתי וברחנו מהבית כל עוד נפשנו בנו. נטשנו את המטפלת לבד במערכה. ההרגשה הייתה שאני הולך לעבודה לנפוש מהזוועות בבית.

ערב. חזרתי הביתה. הקטנה הייתה נחמדה כמעט 20 דקות. ואז החלו הצרות לקראת השינה.

חצי שעה הרדמה. היא בודקת שאנחנו לא סוגרים לה את האור.

אין לי מושג עוד כמה זמן זה יימשך.

הבטיחו לי שהיום שבו אני אחזור לישון יהיה היום שבו היא תתחתן.

נקווה שזה יבוא מהר – אנחנו כבר עייפים מכדי להתעצבן.