בשבוע האחרון היה קשה במיוחד.

אני חושב שקשה מכל הייתה ההבנה שמישהו, לקח בזדון את הבת המתוקה שלנו והחליף אותה במפלצת קטנה וטורדנית. לא הכרתי את הבת שלי בזמן הזה.

היא ירדה במשקל.

בטן הבירה החמודה שלה נעלמה.

החיוך לא היה שם.

חשבתי אפילו להחזיר אותה לחנות, אבל נראה לי שהאחריות כבר פגה (בכל זאת, היא כבר שנה וחצי אצלנו).

אז היום זה נגמר. חזרתי הביתה בשבע. הילדה יושבת בכסא העבודה ליד המחשב, ומתקתקת לה בשמחה על המקלדת ומזיזה את העכבר. היא חייכה לעברי, עשתה שלום והמשיכה "לעבוד".

היא לקחה את המוקסיפן שלה בלי לירוק אותו עלי. היא לא בכתה. היא הלכה לישון בקלות הרגילה שלה. חלום.

הילדה שלנו חזרה לגור בבית.
ואני? קיבלתי את החיים שלי בחזרה.

אולי אני אפילו אפנק את עצמי במספיק שעות שינה הלילה.