כתבתי את הפוסט הזה מבעוד מועד,עם זמן פרסום עתידי, כדי ש"יתאים לרגע".

עכשיו, אחרי למעלה משבוע לבד בחזית. האמא חוזרת. נהיה שוב משפחה מאושרת (אם כי האמא הזאת חטפה ג'וק בראש של רילוקיישן לאמריקה – אמרתי לה שאסיה עדיף, אבל אין עם מי לדבר).

הגיע הזמן להודות על כל אלה שהביאו אותי עד הלום וגרמו לי לעבור את התקופה הזאת מבלי להתאשפז:

• אמא – תודה על העזרה. בלעדייך, לא הייתי מסוגל לעבור את הימים הראשונים וגם להתעסק עם כל הדברים הדחופים שהיו בעבודה.
• אהרון – תודה על הערב שבאת לבקר. נתת לי אויר לנשימה וזמן להתרחק קצת מהילדה.
• אחותי – על כל הביקורים וה"שפיות" שהבאת בימים שבאת.
• רעות – שחזרת לטפל בילדה כשכבר אזל לי הכח.
• אלוהים – תודה על יום כיפור, שהזכיר לי שלהיות עם ילדה ובלי טלויזיה יום שלם זה בלתי אפשרי.
• נינטנדו – שהביאו לי את ה-Wii שאפשר לי להרביץ בכל ערב לדמויות מצויירות ולהוציא עצבים.

והכי חשוב – לאשתי, שנתנה לי את הזמן המיוחד הזה להיות עם הבת שלי.