לפני כמה חודשים קיבלתי דו"ח על תמרור עצור שטעה בכביש. הוא העלה את מפלס הנקודות שלי ל-12. המספר הנכסף, שבו כמו 1400 נקודות בנוסע המתמיד באל-על (=כרטיס בונוס לארה"ב), 600 כוכבים בישראכארט (=מגבת חוף אופנתית, בתשלום של 49.99 ש"ח דמי משלוח) או 20 נקודות בשומרי משקל (=שעתיים על הליכון ויומיים צום כדי להגיע לפגישה הבאה בלי להתבייש)
איפה הייתי?
כן. נקודות.
12 נקודות.
זה הסכום שמזכה את בעליו המאושרים בקורס נהיגה בסיסי (בכפוף לתשלום נוסף כמובן). דחיתי את הקץ כמה שאפשר, אבל הקץ הזה הגיע הבוקר. זה היה היום האחרון שבו ניתן לעשות את כל הקורס ביום אחד, ולא מפוצל ל-2 או ל-3 חלקים. מ-8 בבוקר ועד 8 בערב. ולא ממש התחשק לי לקחת יותר מיום חופש אחד בשביל השטות הזאת.
הוכחה שסבלתי שנכחתי בקורס
אולי היה צריך לקרוא לפוסט הזה השיבה לבית הספר… כי את הקורס עשיתי בבית ספר עם שם מוזר בפתח-תקוה.
פלאש בק מטורף לילדות עשוקה. לשולחנות העץ עם רגלי הברזל המינימליסטיות, עם כסאות לא נוחים ונמוכים מדי. סדר מופתי של 5×4 שולחנות לזוגות "תלמידים", מול מורה.
הרבה לא השתנה. יש עכשיו מזגנים בכיתות, אבל הם קטנים מדי לשטח שאותו הם אמורים לקרר – היה חם בטירוף. מצאתי את עצמי מנסה להבין איך אני למדתי ככה 12 שנים. לא הצלחתי למצוא סיבה טובה לזה ששרדתי את הזוועה הזו אז. 12 שעות היום הספיקו בהחלט.
גם התלמידים לא השתנו. היה את הנודניק שהחליט לריב עם המורה על האידאולוגיה שמאחורי הקורס – רק כדי "לתקוע" אותנו עוד קצת בכיתה. הייתה הבלונדינית. הדביל שאף אחד לא מבין את הפנינים שהוא פולט לאויר האחד. ההיסטרית שחייבת לרשום כל מילה. הרוסי שמחפש את הקורס ברוסית. שני הסתומים שנכנסו בטעות לכיתה וישבו בה חצי יום ("מה, זה לא חדר 9?"). הערס שנרדם ונשלח למנהל. ההיפר שמבקש כל דקה עוד הפסקה. הזוג שמקשקש מאחורה ומפריע למורה. מיקרו קוסמוס של החברה הישראלית.
מטרת הקורס, למי שלא יודע, היא להרתיע עבריינים מלבוא ולעשות קורס פעם נוספת: התוכן משעמם בטירוף, אבל חייבים לשבת את כל הזמן בכיתה, בנסיון נואש שלא להרדם חזק מדי (אשתי מדווחת שאני נוחר כשאני ישן, וזה לא ממש נעים בפרהסיה).
הקורס עצמו מחולק ל-10 "שיעורים". כל אחד ממנו באורך שיכול לנוע בין דקה אחת של הסבר לשעות רבות של שעמום. אופן הקורס הוא מריחת שני ה"שיעורים" הראשונים, בכדי לגמור 90% מהזמן ואז מעבר מהיר על השאר, כדי להגיע ל"בחינה" שבסופה הולכים הביתה.
כדי לוודא שהנודניקים האלה ששילמו כדי להגיע לקורס לא יחזרו, עוברים על על השאלות האפשריות בבחינה והתשובות הנכונות שלהן במהלך היום. אפקטיבי. לפחות למי שלא נרדם יותר מדי.
נקודת האור היחידה הייתה כמובן הבלונדינית מימין העובדה שהייתה רשת אלחוטית בכיתה (!). בהפסקות יכלתי לבדוק את הדוא"ל שלי ולחטט קצת באינטרנט.
אולי היה עדיף לי לקחת את הקורס כשהוא מחולק ליומיים. אבל אז, היה לי עוד כמה שעות של סבל לפני. ואני כבר אחרי. קיבלתי את חיי בחזרה.
עם תקוות גדולות למעט גשמים ולעוד פחות וויכוחים עם אשתי שתחיה (פעם ראשונה מזה כמה שנים שאני אהיה רק איתה במשך שבוע שלם. כל יום. כל היום).