לא בדיוק, אבל מספיק מדיוק. היום, לא ראיתי את הבת שלי ערה. יצאתי מהבית בשעה 6 וחזרתי בשעה 9 בערב. זה לא ממש כיף…

כל זה קורה פשוט בגלל שהשבוע, אנחנו מארחים בחברה די הרבה חברות לאירוע בדיקות, והיום לקחנו אותם לטיול. שנה שעברה כשהם באו, הם היו בירושלים, אז השנה החלטנו לגוון ולהסובב בקיסריה. היה כיף – והמסעדה הייתה מצויינת (פונדק הצלבנים – אני ממליץ בחום).

את התמונות מהאירוע, אפשר למצוא כאן.

והבת שלנו? אמא שלה החליטה שהיום היא לא תישן בעגלה – זה נראה שהיא כבר פיזית קצת גדולה מדי בשביל זה (מישהו יודע אם יש כזה דבר "סימילק דיאט"? אני חושב שבקרוב נצטרך בקצב שהיא טוחנת). בכל אופן – חן ישנה היום בפעם הראשונה במיטה שלה בחדר. נראה איך זה יהיה. זה יום של פעמים ראשונות מסתבר…

היום באמת לא היה היום שלי. כבר בבוקר חטפתי כוויה נחמדה ביד.

החיים שלנו היום נעים סביב סטריליזציה ומים מורתחים. דבר שלמדתי בחודשיים האחרונים זה שכשמחממים מים פעמיים שלוש ביום באותו הסיר, הוא הופך להיות לבן – זה האבנית – ובשביל זה יש סילית, שמסירה אבנית ללא מאמץ (אולי כדאי שאני אפסיק לראות פרסומות).

אז היום, כשאשתי שתחיה התלוננה על הסיר שלנו שהפך שוב ללבן, הלכתי לשטוף אותו, ורק פרט אחד קטן לא היה במקום – הוא היה מלא במים חמים שמצאו את דרכם ליד שלי. לא כיף במיוחד, אבל גם לא נורא מדי – כתור בשלן חובב, אני צריך לפתח קצת סיבולת לחום, ואיזה דרך טובה יותר יש מאשר לשפוך על עצמי מים חמים???

הטיפול לאחר המקרה התחיל מקוביות קרח, המשיך למשחת אלוורה, ואח"כ עוד איזה משחה מוזרה. אמא שלי המליצה גם על משחת שיניים ואני בטוח שיהיו כאלה שיגידו שיוגורט ביו 0% זה הדבר הכי טוב לכוויות.

די הופתעתי מהכמות של המשחות שיש לנו בבית. אולי כדאי לחשוב על לפתוח בית מרקחת…

בכל אופן, מצאתי כמה יתרונות במצב:

• אני יכול לא ללכת לחדר כושר כמה ימים (אני לא מסוגל לסגור את היד – יש לי כוויות בדיוק בחיבור של העצמות)
• אני יכול לבחור שלא לנקות את הקקי של חן ביומיים הקרובים
• אני יכול לעשות פרצוף סובל ואפילו יאמינו לי (לפחות היום זה עבד קצת)

לכל מי שרוצה לדעת מה המצב – אני יכול להרגיע אתכם – לא יצטרכו לכרות לי את היד.

קצת באיחור, אבל עכשיו, אחרי שמריחים את הסוף, כשדבר שכזה לא יקרה שוב לפחות עד פסח, הגיע הזמן לאחל כמו שצריך, כולל זכויות היוצרים.

אם יש משהו שהוא תחביב רציני זה לגרום לאי נוחות לאחות קטנה.

במקרה הזה, לזאת שהייתה צריכה סלט פסטה בשבוע שעבר…

אז היא באה לביקור, הייתה כאן שעתיים, הכינה סלט, האכילה את הילדה, עשתה גם פנקייקים והלכה. היה נחמד. עדי – את צריכה לבוא לבקר יותר.

ועכשיו, בשביל הפדיחה, הנה תמונה מהביקור

אפשר למצוא עוד כמה תמונות חדשות של הילדה ב-Flickr (חלק בעירום).

שנה חדשה (עברית), ואיתה לוחות שנה חדשים.

הצגתי כבר בעבר את חמשת לוחות השנה שיש לי בעבודה. אז אחד מהם כבר התחלף – ההוא ממעוז נסיעות, והשבוע נוסף אחד חדש…

כחלק מהעבודה שלי, אני נמצא בקשרים עם כל מני חברות. חלקן מחליטות בנקודת זמן זו או אחרת להפניק אותי באיזה ברכת שנה חדשה (כמו החברה הרוסית שאנחנו עובדים איתה שכרטיסי הברכה שלה נראים כמו אזהרה מנומסת מהמאפיה הרוסית). אז חברה ישראלית אחת – המפיץ הישראלי של התוכנות של אינטל שאנחנו עובדים איתם – החליט להפתיע אותי בפעם הראשונה ולהתחיל מגבוה – לוח שנה נחמד. איזה פלא – הוא אפילו ידע שכלבים זה מה שצריך להביא .

אז הנה הלוח. אם אני לא אשכח, אני אשים פה פעם בחודש את הכלב הנבחר (הצצתי קצת קדימה – בחרו אותם בסדר).

ולמי שלא יכול לקרוא את הכיתוב בחודש ספטמבר: "אם אתה חושב שאתה אדם בעל השפעה רבה, נסה לתת הוראות לכלב של מישהו אחר"

חג שמח לכולם

קיבלנו את הטלויזיה החדשה, וכל שנותר הוא להצטרף ללוויין או לכבלים. הבחירה הייתה כבלים.

למה? בטח לא בגלל שהקוראים של הבלוג הזה מצאו את הזמן להגיב ולהביע את דעתם, אלא מסיבות הרבה יותר עמוקות – תזמון.

חזרתי היום הביתה ובדיוק כשבאנו לצאת לטיול הערב היומי עם הילדים שלנו (חן ובז'), דפק על הדלת איש מכירות של HOT. מהרגע שהוא התחיל לדבר, היה ברור שנבחר ב-HOT: אני מנהל מוצרים בעבודתי, ויוצא לי הרבה לטייל עם אנשי מכירות, ככה שלמדתי לכבד אנשי מכירות טובים. הבחורצ'יק הזה היה מצויין.

• הוא הגיע מחוייט, כולל עניבה (טעה במדינה?) – זה כבר הזכיר לי נשכחות מהטיסות שלי מלפני הלידה.
• הוא היה קליל והשרה אווירה נעימה.
• הוא זכר את השמות שלנו וניסה "להריח" באוויר מה ידבר אלינו.
• הוא פנה אלי ב:"תשמע אבא'לה…"

אז האבא'לה הזה החליט לתת לבחורצ'יק הזה את ההצדקה למשכורת שלו ואפילו יהיה לנו קו טלפון של HOT ככה בחבילה (אני יודע – אנחנו משלמים על זה, אבל מגיע לבחור).

למי שרוצה סוכן מכירות טוב – אם כדי שהוא יקבל כמה שקלים על העמלות מהעסקה, או כדי להעסיק אותו – יש לי את הטלפון… עם המלצות חמות.

מחר יגיע המתקין וחיינו ישתנו בלא היכר (או ישארו אותו הדבר עם עוד ערוצים משעממים).

ענת (אשתי שתחיה) באה ממשפחה עם היסטוריה של אלימות קשה. אלימות כלפי יתושים. לא ידעתי את זה כשהכרתי אותה, ועכשיו קצת מאוחר לזה…

לפני הרבה שנים, חוסר הידיעה הזה כמעט וגרם לה לקום ולעזוב אותי: לילה אחד, ביום קיץ חם ולח, בעודי ישן לי לתומי בהנאה מרובה, ענת החליטה להדליק את האור בהיסטריה ולפצוח בקריאת קרב רמה – "יתוש!". מאותו הרגע, היא החלה לקפץ ולזנק בחדר עד שהיתוש נמעך על אחד הקירות. ואני? ישנתי. למה להפריע לה להנאות שלה? גם ככה אם הוא יחליט לאכול משהו הוא ילך לארוחה המתוקה יותר (וזה בטח לא אני).

התוצאה? ענת החליטה שאני לא רגיש מספיק (אני??? אני לא רצחתי יתוש במו ידי…) ושאני לא שותף טוב כמו שאחיה היה כשהיא גרה עם הורים שלה.

מאז היא קצת התבגרה (או לפחות הבינה שיש דברים שבהם אין לה מה לסמוך עלי), והעדות היחידה לתחביב המוזר הזה הם הקירות האילמים בביתינו, שפה ושם מחזיקים סימנים שחורים קטנים, עם מעט אדום כהה מסביבם…

הערב התנהל מרדף שכזה בבית – זה היה קרב עד למוות. לעדיני הנפש אני אמליץ שלא להתבונן בתמונות הבאות…

סיפור המעשה:

היתוש מזוהה לראשונה

היתוש…

נסיונות חיסול ראשונים

הדלת נסגרה כדי למנוע בריחה ונוסף גם גרב משומשת לתהליך

הסוף הטראגי – שימו לב לשמחה הלא מוסברת

איך זה מסתדר ביחד המשפט הזה? די בקלות – תלוי את מי שואלים.

השנה החג אצלנו בסימן טלויזיה חדשה. התהליך התחיל בהריון – היה צורך לשנות את הבית, להעביר חדרים ולפנות מקום לחדר ילדים ולא היה מנוס מלקחת מקום מהשטח של הטלויזיה הישנה. הפתרון היחיד שהסתמן הוא כמובן מסך שטוח. אז אחרי כל הקניות, השיפוצים והלידה, כל שנותר היה לחכות לטלויזיה. היא הגיע אתמול יחד עם מתקין שהיה לבוש במכנס מחוייט ונעליים שאני מעיז לשים רק ביפן כדי שלא יתלכלכו. מסתבר שהמתקין הוא גם איש שיווק ביבואניות מכשירי חשמל ועוד שניה הוא מסיים גם תואר בעריכת דין ועובר הסבה לדיני משפחה   כל אחד והברגים הרופפים שלו.

התוצאה?  מיליון דולר. או יותר נכון 8100 ש"ח.

היא הגיע בזמן. בדיוק יום לפני יום הכיפורים, שהוא גם יום חג וגם יום אבל.

• עבור הכופרים שבינינו, זהו יום אבל בגלל המחסור בטלויזיה, אבל גם יום חג – חג הדי.וי.די. אז לכם כל שיש לי לאחל הוא צפיה נעימה!
• עבור הצמים שבינינו זהו יום אבל (או לפחות יום קריאה ושקט), ולכם אני אאחל צום קל.

ועבורינו? קצת מכל דבר. אני צם, ושאר המשפחה לא. בטח אנחנו ההורים נקרא ספרים, הבת תצרח מכאבים על הגזים שהתחילו לה, נראה קצת סרטים בדי.וי.די (לא בהיסטריה – ענת הביאה רק שניים) ואפילו נחגוג את יום הנישואין ה-8 שלנו – כן, זה יוצא היום.

אז צום קל, צפיה נעימה וגמר חתימה טובה!

אני רוצה הפעם לדון בנושא מאד מעצבן: הימים שלפני ראש השנה ואלה שלפני פסח. אלה הימים הכי דפוקים בכל השנה. למה? כי הם מראים לי עד כמה אין לי כח לפוצי מוצי של קשרים עם אנשים.

אז מה הבעיה שלי? פשוט. בימים האחרונים אנשים הטרידו אותי יותר מדי. וכמו תמיד, הם התחלקו לכמה קבוצות לחץ:

המסמסים
הקבוצה המעיקה הזאת של אנשים שחושבת שהטלפון הסלולרי שלי זה המקום להודיע לי שהשנה טובה (ועוד ב-SMS). גם הם מתחלקים ל-3:

• אלה שלקחו ניסוח מאיפושהו (או ברשת או מהספק הסלולרי) ושלחו לכל העולם ואשתו. קיבלתי עד עכשיו את אותו הנוסח מ-4 אנשים שונים – אז או שהם העתיקו, כמו בימי בית הספר העליזים, או שהם בחרו את אותו הדבר. אני מאמין שהם אנשים הגונים ולא העתיקו.
• אלה שהם חברים והחליטו אפילו לנסח משהו בעצמם. הנוסח המקורי ביותר שקיבלתי היה "שנה טובה". מוצלח במיוחד. קצר, פשוט וקליט.
• אלה שמהעבודה. זה יותר נראה כדי לצאת ידי חובה כשזה מגיע מהם – אני אף פעם לא הטרדתי ככה עובדים. אני רודה בעובדים במקום להטריד אותם – זה הרבה יותר מספק.
• אלה שאני משלם להם. כמו חדר הכושר שלי או חברות שהיו לי איתם עסקים בעבר. המטרידנים הסידרתיים האלה באמת מעיקים.

המתקשרים
קבוצה של טורדנים שמעדיפים את היחס האישי. יחס אישי מראה שאכפת להם, אבל האאאאלללללוווו? יש לי עבודה? יש לי ילדה? קצת לחוץ פה לקראת החג? למה לבזבז לי זמן יקר בטלפון? אני יודע שאתם אוהבים אותי. לא צריך גם להראות את זה.

האלקטרונים
הם עברו לעולם החדש. יש אימייל. יש ספאם. למה לא לשלב את זה עם ברכת חג שמח? להוסיף איזה תמונה נחמדה (או חסרת חשיבות עם פרחים, נוף, רימונים, כוס יין או ארבעתם בקומבינציה מוזרה; או של הילדים או המשפחה אחרי שימוש מסיבי יותר או פחות בפוטושופ). הם מטרידים פשוט כי אני מקבל גם ככה טונה אימיילים מעצבנים וזה מתווסף לרשימה.
להם החיים קלים במיוחד – רושמים נוסח אחיד, עוברים על רשימת תפוצה ארוכה ושולחים לכולם במכה אחת – זאת מטרידנות סידרתית לשמה.

הרשומים
הדור הישן. אלה שרושמים או קונים כרטיס ברכה ושולחים. זהו זן נכחד, אבל עדיין קיים. בעיקר עכשיו כשיש לנו ילדה חדשה. כשהם גרים רחוק זה הופך להיות שנים במחיר אחד – לשלוח ברכה+מתנה לילדה לרגל השנה החדשה.

אז לכולם, לרגל השנה החדשה, אני מאחל כל טוב, בלי הטרדות מיותרות של אס.אמ.אסים, טלפונים, אימיילים או דואר. שתהיה שנת שפע. אבל הכי חשוב – שתיהנו בשנה הבאה יותר מבשנה שהיום מסתיימת!

התחלנו את התהליך לפני כחודשיים – הכנה של הבית לילדה החדשה, ועכשיו כבר כמעט רואים את הסוף: לפני שבוע הרכיבו מדפים, שלשום הביאו את התיק לעגלה, המיטה והשידה, ואתמול הביאו את המיטה לחדר האורחים. מה נשאר? הטלויזיה – זה שבוע הבא…

אמא שלי תמיד סיפרה שלאבא שלי היו ידיים שמאליות בכל מה שקשור לשיפוצים בבית. היא הייתה זאת שהסתובבה עם פטיש כדי לדפוק מסמר לקיר. היא טענה שהוא היה אומר שבשביל זה הוא מרוויח מספיק כסף – כדי להביא בעלי מקצוע לעשות את השיפוצים. אז התפוח לא נפל רחוק מהעץ… אני לא ממש טוב בקידוחים, פיטושים וליטושים. לזה יש את אדו (שכן בשכונה הקודמת) – הוא אפילו אמר לי כשעברנו דירה שאם אני רוצה להתאמן בלדפוק מסמר לקיר שאני אלך לשכנים – בבית שלי, עדיף שאני אביא אותו כדי שלא יהיו נזקים.

כדי להבין את מהות השינויים בבית, הנה כמה מהפנינות של השבוע האחרון:

החדר של חן, אחרי צביעה, פרקט ותוספת דלת, לפני שהביאו את המיטה והשידה. השתמשנו בספריה שהייתה לנו כעמדת החתלה ובארון פתוח ישן כמקום לאכסון של הכל (בקיצור ברדק).

החדר של חן, עם השידה והמיטה החדשים.

חדר האורחים, אחרי שבירת ושינו הקירות, יש לנו כאן את הסיפריה החדשה. המיטה הזוגית עברה לאחות הקטנה, והספה-מיטה החדשה הגיעה אתמול.

נקווה שבזה תמו הבזבוזים שלנו בעתיד הקרוב (על הטלויזיה כבר שילמנו).