ענת (אשתי שתחיה) באה ממשפחה עם היסטוריה של אלימות קשה. אלימות כלפי יתושים. לא ידעתי את זה כשהכרתי אותה, ועכשיו קצת מאוחר לזה…

לפני הרבה שנים, חוסר הידיעה הזה כמעט וגרם לה לקום ולעזוב אותי: לילה אחד, ביום קיץ חם ולח, בעודי ישן לי לתומי בהנאה מרובה, ענת החליטה להדליק את האור בהיסטריה ולפצוח בקריאת קרב רמה – "יתוש!". מאותו הרגע, היא החלה לקפץ ולזנק בחדר עד שהיתוש נמעך על אחד הקירות. ואני? ישנתי. למה להפריע לה להנאות שלה? גם ככה אם הוא יחליט לאכול משהו הוא ילך לארוחה המתוקה יותר (וזה בטח לא אני).

התוצאה? ענת החליטה שאני לא רגיש מספיק (אני??? אני לא רצחתי יתוש במו ידי…) ושאני לא שותף טוב כמו שאחיה היה כשהיא גרה עם הורים שלה.

מאז היא קצת התבגרה (או לפחות הבינה שיש דברים שבהם אין לה מה לסמוך עלי), והעדות היחידה לתחביב המוזר הזה הם הקירות האילמים בביתינו, שפה ושם מחזיקים סימנים שחורים קטנים, עם מעט אדום כהה מסביבם…

הערב התנהל מרדף שכזה בבית – זה היה קרב עד למוות. לעדיני הנפש אני אמליץ שלא להתבונן בתמונות הבאות…

סיפור המעשה:

היתוש מזוהה לראשונה

היתוש…

נסיונות חיסול ראשונים

הדלת נסגרה כדי למנוע בריחה ונוסף גם גרב משומשת לתהליך

הסוף הטראגי – שימו לב לשמחה הלא מוסברת