זה זמן לא מועט שאני לא בא לבקר אותך מספיק.

אני לא מלטף אותך ב-אדמין, לא כותב לך פוסטים למגרה, ואפילו שלא הולך להציץ ביומנים של אחרים ולהגיב אצלם.

זה לא אתה זה אני.

הייתי עסוק.

הבטחתי לעצמי שלא להתנצל כאן, אבל זה היה בלתי נמנע…

בכל אופן, מחווה קטנה לשבוע הספר, שניה לפני שאני מפציץ פה בעוד כמה פוסטים.

אז שוב טסים. והפעם ליבשת שם הכל התחיל – אמריקה. עם קצת מזל, אני לא אזכה להתקל בשפעת החזירים (בכל זאת – אני צימחוני ).

לאמא של הבת שלי, הגיע הזמן שתדעי קצת שירים שהבת שלך אוהבת.

לכן, את הקטע מניפי ניפי* כדאי שתזכרי:

יש לי מכונית

יש לי מכונית

נוסעת לאן שאני מחליט

נוסעת קדימה

נוסעת לאחור

ותמיד יודעת איך לחזור

* ניפי הוא כלב עם שני הורים פמיניסטים: האמא הולכת לעבודה ומתקנת צעצועים והאבא מקפל כביסה ונשאר בבית עם הילדים. פס קול שנתפס ולא עוזב. יש לי מכונית… יש לי מכונית…

היינו באילת לכמה ימים בחול המועד.

הפחידו אותנו שחופשה עם ילדים זה לא אותו דבר – היא בשביל הילדים, לא באמת נהנים בה, היא לא נחשבת חופשה.

הפחידו אותנו שפסח יהיה מפוצץ באילת. אי אפשר יהיה לזוז, לא נהנה.

אז הפחידו.

היה שווה ברמות – והיה כיף – גם בשבילנו.

עכשיו, אשתי שתחיה כבר בטבריה. כן – היא נסעה. בשבת. לטבריה. בלעדי.
והילדה?

קצת מותשת מאילת, אבל אני משתדל להמשיך את הרצף של הפעילויות – זה עושה לה טוב לעור.
את שאר התמונות תוכלו למצוא כאן.

היא החליטה להוציא את בז' לטיול.

אז החלטנו להפניק את עצמנו בספה חדשה.

הנוכחית נראית כמו אחרי פוגרום, מרוחה ביותר מדי נוזלים שנשפכו עליה, עם צד אחד שגבר לא מסוגל להחזיק משקל (זה הצד שבו אני נרדם מול הטלויזיה).

יצאנו להרצל, נכנסו לחנות הראשונה, ויצאנו אחרי שעתיים.

למה?

ויש גם סרטון קצת בפליקר…

הבעלים של המקום מקסימים, חביבים, יודעים את העבודה – ובעיקר, מאפשרים לקנות גם עם ילדים. הבת שלנו לא רצתה לעזוב בסוף.

אם אתם צריכים מערכות ישיבה או שולחן לסלון (אני מניח שגם פינות אוכל ושאר רהיטים – אנחנו רק רצינו ספות) – לכול לקיאנו (רח' הרצל 33 ת"א).

בשבוע האחרון היה קשה במיוחד.

אני חושב שקשה מכל הייתה ההבנה שמישהו, לקח בזדון את הבת המתוקה שלנו והחליף אותה במפלצת קטנה וטורדנית. לא הכרתי את הבת שלי בזמן הזה.

היא ירדה במשקל.

בטן הבירה החמודה שלה נעלמה.

החיוך לא היה שם.

חשבתי אפילו להחזיר אותה לחנות, אבל נראה לי שהאחריות כבר פגה (בכל זאת, היא כבר שנה וחצי אצלנו).

אז היום זה נגמר. חזרתי הביתה בשבע. הילדה יושבת בכסא העבודה ליד המחשב, ומתקתקת לה בשמחה על המקלדת ומזיזה את העכבר. היא חייכה לעברי, עשתה שלום והמשיכה "לעבוד".

היא לקחה את המוקסיפן שלה בלי לירוק אותו עלי. היא לא בכתה. היא הלכה לישון בקלות הרגילה שלה. חלום.

הילדה שלנו חזרה לגור בבית.
ואני? קיבלתי את החיים שלי בחזרה.

אולי אני אפילו אפנק את עצמי במספיק שעות שינה הלילה.

זוכרים שאשתי השאירה אותי לבד שבוע והלכה לאחיה? זאת הייתה מלחמה בהמשכים (1, 2, 3, 4, 5).

בהסתכלות לאחור, זאת הייתה רק טירונות יחסית למה שהיה כאן השבוע. רק נחתתי, וכבר הילדה חולה. עדיין חולה. כל שנותר הוא לקרוא לפוסט הזה יומן מלחמה…

3 למרץ 2009, יום שלישי, 21:00

עוד יום עבר. זה היום החמישי ברציפות שאנחנו לא ישנים. האוצר הקטן שלנו חולה. אם משהו השתנה מאז הוא שהחום ירד וכל מה שנותר זה גוש קטן ועצבני של פרימדונה מתוקה.

הלילה הקודם החל בהקאה בדיוק לפני השינה. שטפנו מחדש את החדר, החלפנו את כל המצעים, חיטאנו את המיטה והחלפנו בגדים לילדה. ההקדמה לקחה יותר מהרגיל, הלילה כולו עבר בהקפצות חוזרות ונשנות כל שעה. נראה לי שהמפקדת החדשה מנסה למתוח את העצבים שלנו עד לקצה.

בבוקר, אם אפשר היה לקרוא לזה בוקר (5:30 שעון ישראל), הצלחתי לדחוף בקבוק סימילאק. אחרי התנגדות קלה, היא שאבה את כולו מול הטלויזיה. מזל ש-HOT לולי משדרים בכל שעות היממה. מה עשו הורים שלי כשאני הייתי חולה?

אשתי שתחיה, גרדה את עצמה מהמיטה בשעה 6:20. השווינו שחורים מתחת לעיניים. היא נצחה, אבל כנראה רק כי העור שלה יותר בהיר. החלטנו להתפצל: היא תטפל בילדה בשעה שאני מתגלח – לא התגלחתי מאז החל המבצע.

אחרי הגילוח, הגיע שעת המוקסיפן. בפעולה משולבת של כוחותינו הצלחנו לפרוץ את הפה הנצור ולהזריק במספר גיחות פתע 3 מ"ג מוקסיפן לתוך הלוע של הקטנה.

7:01. המטפלת הגיע באיחור של דקה. ברחתי מהבית להוריד את הכלב – הוא גם צריך אוורור מהעונש. באופן מפתיע, גם הפעם שניות לאחר תחילת הטיול החל לרדת גשם. שוב המטריה בבית.

7:25. חזרתי הביתה. חברתי לאשתי וברחנו מהבית כל עוד נפשנו בנו. נטשנו את המטפלת לבד במערכה. ההרגשה הייתה שאני הולך לעבודה לנפוש מהזוועות בבית.

ערב. חזרתי הביתה. הקטנה הייתה נחמדה כמעט 20 דקות. ואז החלו הצרות לקראת השינה.

חצי שעה הרדמה. היא בודקת שאנחנו לא סוגרים לה את האור.

אין לי מושג עוד כמה זמן זה יימשך.

הבטיחו לי שהיום שבו אני אחזור לישון יהיה היום שבו היא תתחתן.

נקווה שזה יבוא מהר – אנחנו כבר עייפים מכדי להתעצבן.

האמא של הילדה שבתמונה תמיד מתלוננת שאני לא יודע להתלבש.

העצוב הוא, שהיא לא ממש יודעת להלביש.

אחרת, לא ממש ברור לי למה הילדה שלנו צריכה להסתובב בבית כאילו היא ברחה עכשיו מבית משוגעים לאמנים מתוסכלים. הנעליים מוסיפות לזה טאץ'.

הבת שלנו אוהבת סדר.

בכל הזדמנות שיש, היא מוצאת קופסה ומתעסקת בלהכניס ולהוציא חפצים.

שבוע שעבר, היא הלכה לכיוון חדשני יחסית – הכנסת החתול שלה (חתולי) לתוך קופסה…

ובתמונות:

הנה חתולי

הנה קופסה

נשים את חתולי בקופסה

איפה חתולי?

הנה חתולי!

טוב, לא ממש שלי, אבל בכל זאת.

והדרך לא הייתה קצרה.

לפני כמה שבועות, כשהילדה התחילה ללכת, אמא שלה שתחייה החליטה שהגיע הזמן לנעליים.

היא פתחה את המחשב, קראה כאן קצת בבלוג, הגיבה, עברה לגוגל וחיפשה מאמרים על נעליים לתינוקות. קראה, ואז החליטה לקחת אותי ואת הקטנה לחנות בהרצליה – "זאת שכוווולם הולכים אליה לקנות נעליים כי זול שם" (זול זה 200 ש"ח לזוג).

הגענו, הילדה צרחה את הנשמה שלה כשהבינה שמנסים לגנוב לה את הרגליים, והמוכרת ניסתה לעזור עם עצות. ואז היא חטפה מבט מלווה בנזיפה מאשתי – כי היא ניסתה להגיד לאשתי מה לעשות…

יצאנו בלי נעליים. אז אשתי קנתה זוג במקום אחר, ואז החליטה שזה לא הולך, אז היא החזירה אותו בשביל זיכוי. ואז היא קנתה במקום אחר, רק שלא היה להם את המידה, אז היא הזמינה והשאירה את התשלום. ואז היא קנתה את הנעליים במקום אחר בכלל. אז יש לנו זיכוי לעוד שני זוגות נעליים.

בקצב הזה, אני צריך ללכת לחפש עבודה נוספת להשלמת הכנסה.