סבתא שלי נפטרה היום.

אחרי שבועות של אשפוזים. דאגות. חולשה. דקירות. דיאליזה. מכונת הנשמה. מוות בייסורים.

מחר ההלוויה. הזדמנות למפגש משפחתי מורחב – הסיבה החיובית היחידה שיש במותם של אנשים.

אני אתגעגע לקול שלה בטלפון. כזה שדרש תמיד להחזיק את השפורפרת במרחק 20 ס"מ מהאוזן. את האוכל שלה שהיה טעים באופן שלא ניתן לתאר. את העיניים המחייכות שלה.

היא הצטרפה עכשיו לסבא שלי, שנפטר לפני בערך עשור. הזכרונות שלי הם בעיקר מהם יחדיו. סבתא שלי יושבת וצופה טלויזיה בשבת – טלנובלה בספרדית – וסבא שלי, יושב לצד הטלויזיה וקורא בספר תורה כלשהו. היא לא מוותרת על השבת שלה – והוא לא מוותר על שלו. את שניהם הולכים בחוץ בידיים שלובות – גם אחרי שישים שנות נישואין – סבא שלי אומר משהו לסבתא שלי שמעצבן אותה (לא משימה קשה) – אותה צורחת עליו – ואותו – מצחקק עם כל הגוף כשכתפיו נעות.

סבתא שלי נפטרה היום.

היום לפני שנה הוא נולד ושינה את חיינו בשנית.

גוף לבן עם ראש ג'ינג'י ופנים מחייכות.

שנה קשה עברה עם הילדון – שכחנו מה זה לישון. לילות של 5 או 6 שעות רצופות נראות עדיין כמו פינוק מטורף. הסיבה היחידה שהוא עדיין איתנו השובב זה החיוך שלו.

מדהים איך ילדים גדלים. איך הם פותחים את האור לחדרים שלא הכרתי בלב שלי.

מזל טוב! שיהיו עוד שנים רבות ומאושרות שכאלה, מלאות בחיוכים.

"כשאני אהיה אמא ויהיו לי ילדים אני אתן להם לאכול כריך עם ריבה כמה שהם ירצו".

הילדה בת הארבע מוצאת את העצמאות שלה ומצהירה לעולם שידע.

אך… כמה שאני רוצה שבעוד אי אילו שנים, כשכבר תהיי אמא, תקראי פה ותראי את זה.

כל שיש לי לאחל לך, ילדה שלי, זה שהילדים שלך יהיו חריפים כמוך – זה כ"כ יותר מעניין ככה.

כבר שני עשורים שאני צם ביום כיפור.

התחלתי כי זה מה שהיה מסביבי בבית: ארוחה מפסקת, הורים שצמים ויושבים במיטות כל היום עם עיתונים, ביקורים חטופים בבית הכנסת לתפילת הנעילה ולקול השופר (בחלק מהשנים), ולחם עם שמן ומרק עוף, מלווה בקצת אורז לאחר הצום. עם חתיכת עוגה ותה שעה מואחר יותר.

עם השנים, את העיתונים החליפו ערימות של קלטות וידאו, ישיבה למול המחשב מחובר לעבודה (אבא שלי ז"ל), והעברת הזמן.

לקחתי את זה איתי כשעזבתי את הבית. ויתרתי על האינטרנט והטלויזיה. קראתי ספרים ובעיקר עיינתי בספרי בישול.

לא עוד.

הרהורי הכפירה החלו כבר לפני שנתיים – יום הכיפור הראשון שלנו בלי בז'. השינויים שאנשים יוזמים בגלל פרידות זה נושא מרתק. אצלי התהליך עדיין נמשך כנראה. החיים בשכנות לכ"כ הרבה דתיים מביאה לי את הסעיף בכל מה שקשור ליהדות – הצורך הזה להתחשב כל הזמן רק בכיוון אחד – אורח החיים הדתי – כאילו לנו החילונים אין שום דיעות, שום אורח חיים שיש להתחשב בו.

הבוקר עוד התחבטתי. זה כמה ימים שברדיו מושמעת פרסומת שקוראת לחילונים להתחבר חזרה אל החגים: לבוא לבית הכנסת, לקרוא בסידור תפילה נח, להרגיש את אווירת החג – כל זה כמובן כדי שלא יהיה מונופול לדתיים על החג. אבל יש להם. אני רואה את זה בכל יום. מונופול על אלוהים, על אמונה, על טוהר, על הכל בעצם. מאוחר יותר היום נתקלתי בזה: ידיעה על הפסקת שירות השכרת אופניים בתל-אביב לרגל החג. וההחלטה נפלה – השנה אני מפסיק לצום. ונכון – לא ממש ברור אם השירות נפסק בגלל כפייה דתית, או סתם נושאים מנהליים – אבל מה זה משנה?

הרהורים היו. כפייה קיימת – בגבעת שמואל לפחות.

מתרחק עוד קצת מן הדת.

חבל, אבל הדתיים המאיסו את הדת עלי בעשור האחרון.

שנה טובה וגמר חתימה טובה – לאלה שצמים ובעיקר לאלה שלא.

כבר כמעט שנה עברה מאז הגיע אלי הקינדל שלי. קניתי אותו ליום ההולדת – בעיקר כי היה לי כסף לבזבז באמזון ורצון לעבור למשהו אלקטרוני – נמאס היה לי לחכות חודשיים-שלוש לחבילת הספרים שהייתי מזמין עד שהיא הייתה מגיעה (הייתי שולח אותה למשרד בארה"ב של העבודה ומחכה שמישהיו יעבור שם).

אז עכשיו, קינדל אחד, ומעל 40 ספרים שנקנו ואפילו נקראו (מעל 20 נקראו כבר), אני יכול לומר בוודאות: אמזון מכירים אותי טוב מדי. הם יודעים בדיוק איפה ללחוץ ומתי כדי לשחרר עוד כמה מרשרשים מהכיס שלי ולהחזיק אותי מול המסך המופלא של הקינדל.

הוא קטן, קל, נוח, ניתן לשימוש באור שמש ישירה, עם חיי סוללה אינסופיים, ובעיקר – עם אוסף ספרים, מאמרים וחומר קריאה לכל עת.

אמזון ממליצים לי על ספרים בכל רגע נתון: רובם מבחירי רצפה מצחיקים – ואני? קונה. ובעיקר נהנה. אין לי יותר חיים. כל רגע פנאי מוקדש להפעלת הקינדל והמשך קריאה.

אני שולח אליו מאמרים ארוכים, מנוי לשירות ששולח מאמרי עיתונות מעניינים אחת לכמה שבועות, וקורא את ספרי המדע הבדיוני שאני אוהב בכמויות לא הגיוניות.

אמזון הכריזו השבוע על שורה חדשה של קוראי ספרים. יהיה לי קשה שלא לשדרג… למרות שאין לי באמת צורך לקידל חדש – הנוכחי מתאים לכף היד שלי בדיוק.

כששאלו אותי פעם מזמן מה הייתי רוצה מהילדים שלי, תמיד עניתי ללא היסוס שיהיו יותר טובים ממני. השאלה שבאה מיד אח"כ הייתה למה – והתשובה המתבקשת נשמעה מעט לאקונית – כי זה מה שצריך לא?

כבר קצת מעל 4 שנים שאני מביט משתומם מהצד על הפלא הזה – הבת הגדולה שלי. ואין מה לומר: היא ללא ספק יותר טובה ממני, ואין שום דבר שמשמח אותי יותר מזה (חוץ אולי מהחיוך השובב של האח שלה שמשתווה להרגשה).

לראות אותה מתמודדת עם בדיקות רפואיות פשוטות שעד היום אני לא מסוגל לעמוד בהן, לחוש איך הגלגלים בראש שלה עובדים ולדעת שהם משומנים יותר מאלה שהיו לי בגילה.

אומרים שהורים לילד בכור מצפים ממנו שיעמוד במשימות שהם לא הצליחו. לא יודע אם זה מה שאני מעביר אליה, אבל היא בהחלט עומדת בכך בגאון. התחלנו את השנה בחששות רבות לגבי הקליטה בגן העירייה. תוך שבועיים היא סיימה התאקלמות – לפחות יחסית לילדים רבים אחרים – היא כבר הפנימה – מסוגלת לחשוב על המצב ולמצוא לעצמה את הפתרונות והסיבות המקלות שיחזיקו אותה לאורך היום.

גאווה.

הילדים שלי יותר טובים ממני.

השנה נפל דבר.

אם בשנים הקודמות, הטלפון שלי היה מייבב כל כמה דקות ועוד סמס דביק היה מוצא את דרכו אליו עם איחולים לשנה החדשה – הפעם הצליחו רק שלושה לעשות את דרכם. הרוב היו במיילים, ואני מניח שלא מעט השחיתו את זמנם באיחולי שנה טובה בפייסבוק (לא פתחתי וגם לא עומד לפתוח אותו בחג הזה).

המעצבן היה מיילים מאנשים שאני לא מכיר שמאחלים לי אישית שנה טובה – הייתי צריך לאמץ את המחשבה כדי להזכר אם אני מכיר אותם בכלל – או שאפילו את החברה שבה הם עובדים.

ובכל אופן

שנה טובה גם לכם באשר אתם.

היא כבר בת ארבע הקטנה הגדולה שלנו.

כבר אמרתי שהזמן עובר מהר?

פעם, הייתה זו תינוקת, או ילדה. היום? אישה קטנה. עם כל המניירות והדעתנות.

לא ברור אם היא יותר יפה, פיקחית או ביישנית. אלה שלושת התכונות שמלוות אותה לאורך השנים – וכולן משתבחות בצורה זו או אחרת.

התלתלים השובבים שמעטרים לה את הראש קופצים איתה לכל מקום – שמחים כשהיא שמחה, נעצבים כשהיא נעצבת וקופאים במקומם ברגעי המתח בטלויזיה.

כמו שהיא נוהגת לומר לאחרונה: אני אבא. וזה בגללה. לא הייתי רוצה את זה אחרת.

מזל טוב ילדה שלי. מי יתן והחיים שלך יהיו תמיד מלאי אתגרים וסיפוק.

עוד שנה עברה.

עוד כמה שערות לבנות על הראש.

השנה, עבר יום ההולדת שלי במענה למיילים, טלפונים, סמסים ויותר מדי תגובות ברשתות חברתיות – מחברים באמת, מכרים וכאלה שאני לא באמת מכיר. אפילו איחלו לי מזל טוב מרשת קרוקס ומשני פורומים שאני לא פעיל בהם באינטרטנט. מוזר.

את יום ההולדת חגגתי בהופעה של רינת ויויו בפארק – ככה זה כשאתה הורה "צעיר" שנולד בסוף החופש הגדול. אין חיים.

הספקתי מעט מדי בזמן הזה שחלף – בשנה האחרונה, בחמש השנים הראשונות שלי בעשור הרביעי לחיי, ובכלל – מאז שנולדתי. הבן שלנו לא אוהב לישון – נאחז לכל רגע אפשרי בכח – רק כדי לעשות עוד משהו אחד – להספיק. זה מתיש אותנו, אבל אני יכול להבין את הרצון ואת הצורך.

אשה. שני ילדים. עבודה תובענית. תחביבים. אנחנו רוצים עוד כלב. אני רוצה ללמוד עוד תואר. להתפתח בעבודה. לקרוא יותר. להיות עם הילדים. לבלות עם ההיא.

נקווה שיהיה לכל זה זמן עד להחלפת הקידומת הבאה…

עוד טיסה. עוד מלונות. שוב ארה"ב.

עוד שבוע שבו מדד המלונות ישוב לו. וזה הראשון.

את ה"טיול" הפעם התחלתי בסאן חוזה בחוף המערבי, במלון Doubletree by Hilton. הוא ממוקם במרחק יריקה משדה התעופה, עם הסעות חינם למלון.

אם יש משהו מעניין לומר על המלון הזה זה שני הדברים הבאים.

חדר ע-נ-ק. מיטת הקינג סייז במרכז החדר נראית די קטנה יחסית למה שקורה מסביב. והתמונה למטה לא עושה חסד עם הגודל. היה מרווח. מאד.

הדבר הנוסף היא הבריכה שמבצבצת לה מחלון החדר. היא גדולה ביחס לבריכות אליהן אני רגיל במלונות בארה"ב ונראתה מאד מזמינה – חבל שלא היה לי זמן (אפילו ג'קוזי צמוד היה לה).

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –5. סבבה.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 3. האמריקאים לא חזקים בקטע הזה. כל נורה בנפרד – לך תצוד את כולן כדי ללכת לישון.
5. אינטרנט – 3. מהיר אבל בתשלום נוסף.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 4. היה בסדר גמור.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה.
9. מיני בר – 3. אין, אבל בקבוקי שתיה פזורים בחדר במקומות אסטרטגיים עם מחיר נקוב.
10. כספת – 0. מה זה כספת?
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. ועוד בתשלום נוסף.
12. חדר כושר – 5. יש. גדול יחסית. מרווח. פתוח 24 שעות ביממה.
13. אחרים – 5. אמריקה כבר אמרנו?

לסיכום: 3.85 במדד המלונות של צחי.