כבר שני עשורים שאני צם ביום כיפור.

התחלתי כי זה מה שהיה מסביבי בבית: ארוחה מפסקת, הורים שצמים ויושבים במיטות כל היום עם עיתונים, ביקורים חטופים בבית הכנסת לתפילת הנעילה ולקול השופר (בחלק מהשנים), ולחם עם שמן ומרק עוף, מלווה בקצת אורז לאחר הצום. עם חתיכת עוגה ותה שעה מואחר יותר.

עם השנים, את העיתונים החליפו ערימות של קלטות וידאו, ישיבה למול המחשב מחובר לעבודה (אבא שלי ז"ל), והעברת הזמן.

לקחתי את זה איתי כשעזבתי את הבית. ויתרתי על האינטרנט והטלויזיה. קראתי ספרים ובעיקר עיינתי בספרי בישול.

לא עוד.

הרהורי הכפירה החלו כבר לפני שנתיים – יום הכיפור הראשון שלנו בלי בז'. השינויים שאנשים יוזמים בגלל פרידות זה נושא מרתק. אצלי התהליך עדיין נמשך כנראה. החיים בשכנות לכ"כ הרבה דתיים מביאה לי את הסעיף בכל מה שקשור ליהדות – הצורך הזה להתחשב כל הזמן רק בכיוון אחד – אורח החיים הדתי – כאילו לנו החילונים אין שום דיעות, שום אורח חיים שיש להתחשב בו.

הבוקר עוד התחבטתי. זה כמה ימים שברדיו מושמעת פרסומת שקוראת לחילונים להתחבר חזרה אל החגים: לבוא לבית הכנסת, לקרוא בסידור תפילה נח, להרגיש את אווירת החג – כל זה כמובן כדי שלא יהיה מונופול לדתיים על החג. אבל יש להם. אני רואה את זה בכל יום. מונופול על אלוהים, על אמונה, על טוהר, על הכל בעצם. מאוחר יותר היום נתקלתי בזה: ידיעה על הפסקת שירות השכרת אופניים בתל-אביב לרגל החג. וההחלטה נפלה – השנה אני מפסיק לצום. ונכון – לא ממש ברור אם השירות נפסק בגלל כפייה דתית, או סתם נושאים מנהליים – אבל מה זה משנה?

הרהורים היו. כפייה קיימת – בגבעת שמואל לפחות.

מתרחק עוד קצת מן הדת.

חבל, אבל הדתיים המאיסו את הדת עלי בעשור האחרון.

שנה טובה וגמר חתימה טובה – לאלה שצמים ובעיקר לאלה שלא.