כבר מזמן אמרו לנו שתינוקות אפשר להרגיע עם קשירה "מיוחדת". משהו שמצמיד להם את הידיים והרגליים לגוף ככה שכשהם מזיזים אותם במהירות כשהם עדיין לא שולטים בגפיים זה לא יפחיד אותם, יעיר אותם… ויגרום לזה שהם יבכו.
אז היה המתכון שלי לקשירה הזו – לעטוף את הילד מסביב עם השמיכה הורודה של אחותו ככה שהמשקל שלו ילחץ על השמיכה והוא לא יוכל להוציא אותה.
התוצאה: שרימפ יחסית גדול.
השבוע היה שבוע מחלות.
התינוק מנוזל כבר מעל שבוע – לא סבבה בלילה, ובטח שלא סבבה לקראת מסיבת הברית שהייתה אתמול.
אמא של התינוק הייתה עם שפעת
ואז האבא שלו היה עם שפעת, והגיע חולה למסיבת הברית.
והאחות שלו? לה היה דלקת עיניים.
אז מה עושים עם דלקת עיניים? קומפרסים של קמומיל.
לא פלא שאני לא מסוגל לשתות את התה הזה – הוא מזכיר לי עיניים קצת יותר מדי.
לפני מספר חודשים עלה פה מתכון נקניק השוקולד.
מאז הוא הפך אצלנו לכדורי שוקולד – בעיקר בגלל הילדה.
השינוי היחיד הוא התוספת של סוכריות… וכמובן החיוך 🙂
כבר כמעט שבועיים עברו ואפשר לומר שמירוץ החימוש נמצא כאן בעיצומו.
עם הבת שלנו העניינים היו די ברורים: 6-8 האכלות ליום, בכל אחת החלפת חיתול, יוצא חבילה לשבוע פחות או יותר.
עם הבן? 10-12 האכלות ליום (הוא לא הילד הכי יציב שיש), בכל פעם בין 1 ל-5 חיתולים. לפני כמה לילות, הוא חיסל לי 5 חיתולים בהחתלה. על כל אחד חדש הוציא עוד קצת קקי, ובאחרון – השפריץ על כל החדר.
אני מוצא את עצמי כל יומיים שלושה הולך לקנות עוד חבילה של חיתולים לילד.
בינתיים, הוא עוד על חיתולי newborn, כאלה שמגיעים בחבילות של 42, עם כותנה אורגנית (אין משהו אחר בהאגיס). אנחנו מחכים לרגע שהוא יעלה מספר ונוכל לעבור לחיתולים הרגילים – אלה שחן הייתה איתם:
אז הוא משפריץ בקשת לכל כיוון. סדינים, בגדים, מיטות, כסא, קיר – הכל כבר נפגע באופן כזה או אחר. ואנחנו מכינים את החיתולים והמגבונים הלחים. כל אחד והנשק שלו.
מבחינתו, נשק יום הדין זה ללא ספק קקי – עדיף בצורה שלשולית עם ריח של גז חרדל. מבחינתנו, הנשק הלא קונבנציונלי היחיד שמצאנו זה יין הפטישים שנתן לו המוהל – דפק לו את ראש לכמה שעות טובות של שקט.
הפוסט הזה הוא פוסט התרברבות על הבת הכשרונית. מי שאין לו סבלנות – שיעבור הלאה.
זה שהבת שלנו טובה בפאזלים כבר רשמתי כאן. אז עכשיו אחרי שאחיה נולד, הבאנו שוב את המטפלת שהייתה לה כדי שתדאג גם לאחיה. אחרי שנה בגלות, שבה המטפלת שלנו טיפלה בילדים של אשה זרה אחרת, היא חזרה והביאה איתה משחק חדש עבור החמודה שלנו – משהו שדורש מחשבה, וכמובן – לא לגילה עדיין.
אז רעות, המטפלת שלנו, ישבה איתה בסבלנות ושחקה קצת – לימדה אותה את הפרנציפ – איך צריך לסדר את הקוביות לפי הספר, להניח את האביר והנסיכה, ולנסות להוסיף את הקוביות המותרות באותו השלב כדי שהאביר יוכל להגיע אל הנסיכה.
אתמול, הבת שלנו ביקשה ממני לשחק איתה את זה. מסתבר שגם כאן היא הפגינה יכולות מרשימות. אחרי 17 שלבים הייתי צריך לעצור אותה כדי שתתארגן לישון – ראש יש לילדה. עכשיו צריך לחשוב איזה עוד משחקים להביא לה כדי שתפעיל אותו.
* למשחק קוראים "נסיך ונסיכה" והוא מוצלח ומומלץ מאד. לחברה שמייבאת אותו לארץ קוראים FoxMind ונראה שיש להם עוד כמה משחקים מבטיחים שכאלה. בטוח שננסה עוד כמה מהסדרה שלהם.
ואני עדיין לא בטוח למה.
לא הסיבות ה"בריאותיות" ולא הדתיות מספקות אותי.
לילד שלום. גם להורים שלו.
הבן שלנו טרח להביע את דעתו בנושא לאחר הברית ולטווח את המוהל (ואשתו) בשפריץ מדוייק. יש כבוד.
עכשיו צריך להתארגן על מסיבת ברית ולחפש לוקיישן מתאים.
תמונות כאן.
לעשות ברית או לא לעשות?
אחרי 8 ימים, או כשזה יוצא נוח?
באולם? במסעדה? בגן ארועים? במרפאה?
מוהל או רופא?
רק ההורים או גם המשפחה המצומצמת? משפחה מורחבת אולי? חברים גם? מכרים? חוג מורחב של אלה שנזמין לחתונה?
יותר מדי שאלות אחרי לידה של בן. רק התחלנו להתרגל לצעצוע החדש וכבר גילינו שוב ששינה לא תהיה לנו בקרוב. ואז מגיע ההתעסקות הזאת עם הברית. זה נראה שלכל אחד יש דעה בנושא ואיזשהו אינטרס. שיעשה כי כולם עושים, כי ככה חייבים. שלא יעשה כי זה ברברי ואנחנו נאורים עכשיו. רק לא באולם כי זה בכל זאת ניתוח. שזה יהיה מוהל שהוא רב – הם יודעים הכי טוב לחתוך. שיבואו הרבה אנשים – שיהיה לנו מניין. מה, לא יהיה סנדק? לא שמעתם על כל מקרי הזוועות של תינוקות שחתכו להם וזה הסתבך?
אז מחר תורנו. היום הגדול של החיתוך הקטן.
נקווה שיעבור. ממילא אני לא מבין את החשיבות של הדבר, מלבד לא להיות שונים. עצוב.
לאורך השנים קראתי הרבה ספרי מדע בדיוני – אני עדיין קורא אותם. הבעיה היא כל התהליך: אני רוכש אותם דרך Amazon באינטרנט, שולח אותם לארץ בעלות משלוח גבוהה, מוסיף מיסים בארץ; או שולח אותם למשרד החברה בחו"ל ומחכה שמישהו יעברו ויביא לי את הספרים.
לא אחת קרה שנתקעתי בלי ספרים לקרוא בטיסות פשוט כי המשלוח עוד לא הגיע.
והיום, אחרי יותר מעשור של קריאה, הבית שלנו עמוס בספרים.
אחד מ-5 חלקים של 2 ספריות שמפוצצות בספרים, קלסרים מהאוניברסיטה וסתם שטויות.
ביום ההולדת שלי השנה, ביליתי קצת זמן מול Amazon בחיפוש אחרי ספרים – בייחוד אחרי שקיבלתי קופון או שנים… מצאתי את עצמי בוחר כמעט 20 ספרים בעלות של 180 דולר, ובתוספת של 80 דולר נוספים משלוח – לפני מיסים.
ואז ויתרתי.
החלטתי במקום לפנק את עצמי בקינדל:
ולא – לא רציתי אייפד – אין לי שום צורך בצעצוע שמתאים לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז – רק רציתי לקרוא. בבית. בדרך. בטיסות לחו"ל.
ולפני שבוע הוא הגיע. הוא מזכיר קצת גאג'טים של לפני עשור או שניים, אבל הוא עובד מצויין. יצאתי מאד מרוצה. כל שנותר הוא לקנות מספיק ספרים.
בינתיים יש לי עליו ספר אחד, וכל מסמך שאני צריך לקרוא – אני "שולח" אליו במייל וקורא בו במקום להדפיס או לקרוא על המסך – זה נח יותר. הרבה יותר.
היום, וכנראה גם מחר, נהיה עסוקים כאן בפינוי כל הספרים והשטויות שצברנו – חלק ילך לזריקה לפח המחזור והרבה מהשאר כבר מצא את דרכו לספריה העירונית של גבעת שמואל.
את מקומם של כל הספרים האלה ימלאו כנראה הצעצועים של חן, כדי לפנות מקום אצלה לבגדים של עמית.
קידמה.
מדד המלונות שלי פה מלווה אותי לאורך הטיסות והמלונות אליהם אני מגיע. הדגש במדד הוא מלונות עבור מי שטס לבד לפגישות עסקיות בחו"ל ולא כדי לנפוש.
שבוע שעבר, נולד לנו הבן החדש והלכנו שוב "לנפוש" בשיבא בייבי (המלונית בתל השומר) כדי להקל את השהות בבית החולים ואת החזרה הביתה. בביקורים שלי בשיבא בייבי מצאתי המון אבות ישובים במסדרונות מחוברים ללפטופים – לפי הריכוז, בכתיבת עוד אימייל לעבודה.
במצב שכזה, לא יכולתי שלא להוסיף את שיבא בייבי למדד כאן, גם אם לא ממש יצא לי להיות שם שוב.
אם יש משהו מיוחד במלון הזה מלבד האחיות שמסתובבות בו והנשים עם הכרסים של לאחר הלידה, זה כמובן העובדה שהמקום הוא פרסומת אחת גדולה: המסדרונות בכניסה למלונית מכילים שלטים של טיפולי נשים למיניהם ושמירת תאי זרע עובריים מחבל הטבור. המלונית עצמה מלאה בתמונות של תינוקות שצולמו בסטודיו ספציפי. ובחדרים, כל פינה שמסתכלים אליה יש עוד חברה מוכרת שמנסה לייצר "פרודקט פלייסמנט". די מעיק.
עמדת ההחתלה בחסות עמינח. המוצצים אוונט. החיתולים פמפרס והאגיס
(וסליחה לכל החברות האחרות שפשוט אני לא זוכר, אבל היו שם ליד עמדת ההחתלה)
וילון אמבט ייחודי של האגיס – בכל מקום בו הישבן שלך חשוף…
לסיכום: 3.58 במדד המלונות של צחי.
מי שעוקב כאן מספיק זמן צריך כבר לדעת על התסביך שלי עם השם שלי. אלה שלא מוזמנים לראות גם את התוצאות – הרעיונות של אנשים לשינוי השם שלי.
כמו כל פולניה טובה, במקום לשנות את השם אני מעדיף להתלונן – מה שלא הכין אותי לרגע הזה לפני קצת יותר מחודש שבו לקחנו את הילדה למוזיאון הילדים בחולון (תמונות מהביקור – כאן). מקום מקסים עם בעיה ביזארית של הצורך להזמין מקום מראש בטלפון. אז לנערה הנחמדה (לא ממש, אבל בואו נדמיין ביחד שהיא נחמדה) נתתי את כל הפרטים, כדי שאפשר יהיה להגיע לביקור הנכסף בשבת בבוקר.
לא ציפיתי ששם המשפחה שלי ישובש באופן הזה:
החלק הקשה (לונט) דווקא הלך לה טוב. משום מה, ב"לוי" היא קצת גיהקה. למען הסר ספק: על המקלדת שעכשיו מולכם, "ל" ו-"ד" נמצאות רחוקות מאד זו מזו – תבדקו. אני אחכה. בחושך. לבד.
אחלה שם בשביל פולניה יש לי 🙂