רק השבוע הגענו למסקנה שמדובר ברופאת עור וכבר יש סימנים שהילדה תהיה ספרנית.

בינתיים, היא תולעת הספרים אצלנו בבית…

שאלה קצת מוקדמת לילדה שאפילו לא בת שנה עדיין, אבל כנראה שזאת כבר מצאה את הייעוד שלה.

כשאני הייתי ילד, רציתי להיות ארכיאולוג. תהרגו אותי – אני לא יכול להסביר למה. אני שונא שמש. שונא חול. לא ממש מתחבר להיסטוריה. אבל רציתי. אולי בגלל תוכניות בטלויזיה.

אחרי זה, הייתה את התקופה של האסטרונאוט – עוד יציאה לא מזוהה. אני כבר אסטרונאוט, אבל את הטיסות לחלל פספסתי (וטוב שכך – הישראלי היחיד שעשה את זה לא ממש חזר).

ובתיכון, זה היה די ברור שאני אהיה מתכנת או לפחות שאעבוד במחשבים. איזה הפתעה!

בכל אופן, הילדה שלי כבר יודעת מה היא רוצה – להיות רופאה. ולא סתם רופאה – רופאת עור. מטופל ראשון היא כבר מצאה – את האבא שלה שהיה לו בעברו הרחוק והשחור גם נקודת חן סרטנית אחת.

אז לילדה קוראים חן. והיא אוהבת לבדוק נקודות חן.

האמא הפולניה יכולה להיות מרוצה – יש רופאה (לעתיד) בבית.

למי שהגיע עד לפה ולא הותש כמו הילדה הנחמדה שנמרחה לה באוטו – תדעו שהאבא שלה גם איבד כמה ברגים אחרי הביקור המהנה…

מזל טוב!

אשתי שתחיה גדלה היום בעוד שנה. בגלל שלא נהוג לגלות את גילן של נשים, רק אומר שזאת חזקה שלמה של 2 (רואים שהייתי מתכנת).

אם יש לכם את הטלפון שלה, ואתם רואים את זה היום (הגדרה קצת בעייתי, אבל תזרמו איתי), אז תתקשרו להטריד אותה קצת

מי שרוצה להטריד אותה ואין לו את הטלפון – אני תמיד אהיה מוכן לספק את המספר.

אז מזל טוב!

אני לא בן אדם אלים.

באמת שלא.

לפחות לא רוב הזמן.

אבל אתמול, כשאשתי שתחיה התקשרה ואמרה לי שילד בן שנה וקצת הרביץ לבת שלי – הייתי מסוגל לרצוח. באותה השניה, כל מה שרציתי לעשות (חוץ מלפרק עצמות של חצי עוף בן שנה), זה להושיט ידיים דרך הטלפון ולחבק חזק את הבת שלי. זאת הרגשה די מוזרה – זעם ורוך בו זמנית. חדש לי.

כל הנושא הזה של הורות הוא רצף של ניגודים. אני רוצה לגונן על הילדה הקטנה ולעטוף אותה בצמר-גפן, אבל גם רוצה שיהיו לה חיים מאתגרים, שהיא תהיה עצמאית, שתתמודד. לא מסתדר יחד.

עכשיו, כשהגיע החופש הגדול, מקום העבודה שלנו שורץ זאטוטים שרצים במסדרונות. כל יום הורים אחרים נגררים עם הילדים שלהם ומחפשים להם תעסוקה. שבוע שעבר, מישהי שעובדת איתי כבר מספר שנים, הביאה את הבת שלה – נערה בגיל הטיפשעשרה. הלכנו בקבוצה לארוחת צהריים, והיה לי מעניין להתבונן מהצד – המבטים המגוננים והגאים של אמא שלה והקשר החזק הזה. לא ראיתי אותו קודם. זה נראה שמתחילים לראות דברים חדשים שתמיד היו שם כשנהיים הורים.

בכל אופן, די עם ההשתפכות – יובל עוד יחליט שכאן מתקתק מדי

אז אם אתם ילדים קטנים וזבי חוטם, ובא לכם לנסות ולגרום לבת שלי לבכות – כדאי שתדעו שיהיה לכם עסק איתי, ואני לא עומד להיות סבלני או נחמד – אני פשוט אפרק לכם את הצורה ואצרח על ההורים שלכם שלא גידלו אתכם כמו שצריך.

אף פעם לא ממש אהבתי ים. בעיקר בגלל השמש והחול שנדבק לכל דבר. כנראה שהסיבה המרכזית היא האובססיה של אמא שלי לאבק. כשחזרנו מהים, תמיד היה ריטואל של הורדת נעליים וריצה מהירה ישר לאמבטיה כדי לנקות רגליים – שהבית לא יתלכלך.

כשהגיע הפוסט של יובל לגבי השוודית שנדרסה בחוף הים, הוא היה חייב להזכיר את הסבל שלו ממטקות בחוף ובכך פתח תיבת פנדורה אצלי לגבי מה לא בסדר בים. הבלוג שלו, דרך אגב, מצויין ומומלץ בחום, בייחוד עכשיו כשכל המתקתקות של לפני החתונה שלו נעלמה.

בכל אופן, זה הביא אותי לדיון הפילוסופי במה הייתי משנה בים שלנו כדי שיהיה בו סבבה. אז הנה הרשימה שלי:

• חול. אסור להפטר ממנו, כי אז נהיה עם האבנים המגעילות של אילת ואירופה. אז רצוי שהוא פשוט לא יידבק, או יותר נכון ירד באופן עצמוני לפני שעוזבים את החוף או נכנסים לאוטו.
• ים. לא מלוח. שיהיה לכיוון מים מינרלים (evian שואבים מאגם גדול ליד ג'נבה, ככה שיש תקדימים שזה אפשרי).
• מדוזות. בלי. ואם חייבים, אז רק בשעות הלילה המאוחרות, כדי שיפריעו לכל הטובעים המזדמנים.
• האיש עם הארטיקים – שיעלה פחות הגלידות שלו ושיהיה תמיד ארטיק לימון.
• השמש. דילמה – צריך שיהיה חם בשביל ים, אבל זה די מעיק כל הנושא של להשרף, קרם הגנה וסרטן העור. צריך איזה פתרון של חוף מסונן מקרינת UVA ו-UVB מבלי צורך בקרמים.
• נשים. כמו שהזכרתי, לאסור על כניסה של נשים עם BMI גבוה שבאות עם ביקיני.
• גברים. איסור הורדת חולצה לכאלה שמחזיקים סוודר מתחת לחולצה. ואם אפשר להשאיר כאלה עם יותר מדי שרירים בבית אני גם אשמח (זה פשוט מתסכל).
• אלה שאוכלים בחוף פירות או עושים על האש – שיפנו אחריהם. הכלב שלנו מקבל מנות נוספות כל פעם שאנחנו בים.
• כמובן שבעלי הטרקטורונים, ג'יפים והמטקות צריכים לחפש תחביבים אחרים בחוף שלי.

עם רשימה כזאת פחות או יותר אני אשמח ללכת לים. עכשיו כשאחותי הודיעה על בגד ים שהיא קנתה לבת שלי, אני אפילו אצטרך להתחיל לחשוב בכיוון הזה ברצינות.

כן. ככה אשתי היקרה חושבת. בסוף היא קיבלה די חננה במקום. לא נורא – בעיה שלה.

באזכרה האחרונה לאבא שלי, זאת שהלכנו בה לבית הכנסת (עם קצת מזל בפעם האחרונה), ראיתי את הגרפיטי הזה על קיר בבניין ממול.

כשענת הכירה אותי, היה לה די קשה עם השם שלי. היא אמרה לי אחרי חצי שנה או שנה שהיינו יחד שכל הצחים שהיא הכירה עד אז היו ערסים ושהשם פשוט לא מתאים לי (אני כבר הבעתי את דעתי לגבי השם שלי). אני מכיר עוד כמה צחים גם כן. אחד מהם היה אחד מהערסים היותר כבדים בבית הספר והשאר די בסדר.

אבל עם עובדותנשים לא מתווכחים: צחי זה שם של ערסים.

אני מתמלא גאווה כשאני רואה את השם שלי מתנוסס על גב בניין במלוא הדרו.  לא יכלתי לרשום את זה טוב יותר בעצמי.

תחתונים אני תמיד קונה במזרח – פשוט כי זה יותר זול.

מגיעים לסין, או לתאילנד, בוחרים חנות, מורידים את המחיר ל-5 שקל וקונים חמישיה.

באחת הטיסות הקודמות, שכחתי להביא רק דבר אחד – תחתונים (כבר קיטרתי על זה בעבר).

בטיסה האחרונה כבר  לא שכחתי את התחתונים,  ואפילו זכרתי שצריך עוד כמה. אז מתוךמגוון התחתונים הרחב שהיה (Boss, Polo, Armani ושאר מותגים), בחרתי ב-Calvin Clein. בארץ גיליתי שבמיוחד בשבילי הם מיובאות מארה"ב (בכיתוב הקטן בתמונה: Made in USA).

נשאלת השאלה: האם הם באמת עשויים מ-95% כותנה או שעדיף גם לזה לא להאמין?

הילדות שלי מבוססת בעיקרה על 3 תקליטים (אלה הגדולים ושחורים, שבאו לפני הדיסקים, שבאו לפני הדי.וי.די שבאו לפני האמ.פי 3 ולפני האיי-פון):

1. מיץ פטל
2. השיר eye of the tiger מתקליט אוסף של אותן השנים
3. האוסף של Air Supply משנת 1983

מעולם לא ראיתי את Air Supply, הם כמעט לא מופיעים ברדיו, בטח לא ב-MTV. ובכל זאת, יש לי לא מעט דיסקים שלהם והרבה מהשירים שלהם אני יודע לדקלם בע"פ.

לפני חודשיים, כשחבר פנה אלי במסנג'ר , הודיע שהם באים לארץ ושאל אם אני בעסק – אמרתי כן.

ואתמול הם היו בפארק ברעננה. למרות העיפות הלכנו. היה שווה: הם שרים כאילו אתמול הם הוציאו את השירים. כאילו לא עברו 2-3 עשורים מאז. הם מבוגרים יותר, אבל חוץ מזה הכל אותו דבר. הפארק היה מלא. היו "ילדים" בגילי שגדלו על השירים האלה בזמן הנקיונות של הבית, מבוגרים שהיו בגילם של הזמרים ואפילו ילדים צעירים ותינוקות – כדי להמשיך את המסורת.

עבור מישהו שגדל על השירים שלהם, ערב כזה היה חלומי.
  
והילדה? ישנה שנת ישרים

כבר הכתרתי בעבר את יום העצמאות כחג הזבל. עכשיו הגיע הזמן לתת את הסיבה.

ביום העצמאות מתחילה הספירה לאחור – כמו שמפסח סופרים עד שבועות את העומר, כך סופרים מיום העצמאות עד לאחרי שבועות את איסוף הזבל.

כמה ימים לפני חג העצמאות, המועצה המצויינת שלנו מתכוננת לחג ולובשת כחול-לבן. חוטים ארוכים ועליהם או דגלי ישראל או סתם רצועות פלסטיק כחולות ולבנות מוצאות את עצמן מתנופפות בבריזה הנעימה בין עמודי התאורה בשכונות המועצה. הבעיה היא לאתהליך התלייה (שמתבצע מאוחר בלילה, עם טנדר ועליו סולם חשמלי מרעיש במיוחד), אלא ההסרה של התפאורה הססגונית – ההסרה מתרחשת יותר מאשר חודשיים אחרי יום העצמאות.

במשך הזמן הזה, האנטרופיה גוברת על הסדר, והחבלים שמשוכים בין העמודים פשוט נקרעים ונשלכים על המדרכה או הכביש. מלבד חוסר האסתטיקה המשווע, זה גם די בעייתי כשזה נגרר על הכביש. אחרים יקראו לזה מפגע בטיחותי.

והמועצה? יש לה זמן. רק השבוע נזכרו להסיר את ה"קישוטים". יותר מ-3 שבועות אחרי שהם נקרעו.

שנה הבאה יצטרכו לקנות חדשים. ושוב לעצבן אותי.