הבת שלנו שתיינית לא קטנה. היא די מחסלת בקבוקי מים.

היום זה קצת עבר את הגבול. היא שתתה במשך היום לפחות 3 ליטר, שזה יותר מ-25% מהמשקל שלה…

הבוקר נפצח עם שתן שדלף מהחיתול המפוצץ למיטה. נהנתי מלהחליף מכנס ומצעים.

בצהריים, כשהסתובבנו עם אחותי בקניון קרית אונו, הילדה לא רצתה לשבת בעגלה. אז החזקתי אותה בידיים. והיא החליטה שהגיע הזמן לעוד איזה פיפי נעים וחמים – ישר על החולצה שלי.

אחרי בילוי קצר ודביק משהו בשירותים כדי להחליף לה חיתול ומכנס, הגיע התור שלי – אחותי קנתה לי חולצה חדשה כדי שאני אוכל להחליף את שלי.

בערב, יצאנו לסיבוב ארוך עם האופניים שלה. לקחתי שני בקבוקי מים – כדי שהילדה לא תהיה צמאה. כשהיא צמאה, יש די הרבה תלונות וניג'וסים. חזרנו הביתה אחרי בערך שעה, עם שני בקבוקים ריקים (זה קצת יותר מחצי ליטר מים), וטפטוף מעיק על האופניים. עוד מכנס נפל קורבן לילדה.

מחר לפחות, הקרב נגמר. האמא שלה חוזרת הביתה. ואז – אני אשאיר לה קצת להתעסק עם החיתולים האלה.

היום חלה תפנית. אחרי שבוע ארוך לבד בחזית, הגיעה התגבורת הראשונה: רעות המטפלת.

עם עלות השחר, היא פתחה את דלת החזית. הילדה שזחלה על הרצפה באותה העת, קלטה אותה מזוית העין ומיד החלה בספרינט מטורף לעברי – בנסיון להתחמק ממה שצופן העתיד.

זה היה קשה, אבל אחרי מאבקים קשים שנמשכו דקות ארוכות, הצלחתי לתלוש מעלי את הילדה הדביקה ולהפקיד אותה בידי המטפלת.

ברחתי מהבית עם שקיות הקקי מיום האתמול כל עוד נפשי בי, וצווחות האימה מלוות אותי מעבר לדלת הסגורה.

אחרי התאווררות בעבודה, חזרתי בשעות הערב לקו האש. הילדה הייתה רגועה ושמחה וקיבלה את הציון "ילדה נוחה" מרעות.

עוד יום עבר.

עוד יומיים הבוס חוזר מארה"ב. ואז, נראה מה היא תגיד על מצב הבית, הסניטציה והבריאות של הילדה.

מעליות שבת זה רעיון מדהים. מוסיפים אותם היום לכל בניין בארץ. כל כך מצויין הרעיון הזה שבשבת הוא מככב כגורם העיקרי לפקקי תנועה בשעה שבאים הביתה או הולכים לזרוק את הזבל בערב.

ככה זה כשיש שתי מעליות בבניין, וזאת שהיא מעלית שבת היא מעלית אלונקה (בצורת נקניק ארוך ולא שימושי). כי אז נשארת לנו החילונים המסכנים המעלית השניה (קוביה בגודל 1×1 ס"מ בערך).

הכיף הכי גדול, זה כשיוצאת השבת. עד שמפסיקים את מעלית השבת, פעולה מתוחכמת שמתבצעת כשהחבר'ה הטובים חוזרים מבית הכנסת, עובר זמן. זמן יקר. בזמן הזה, הדתיים עולים במעלית של החילונים – נכון שכבר לא שבת, אבל למה שלא ימשיכו להשתמש במעלית שלהם עד שיהפכו אותה גם לחילונית?

בעבר, היו דיונים ארוכים, מיותרים ומרים לגבי מעלית השבת. בעיקר לגבי העלות של החשמל שלה. היו כאלה שלא רצו להשתתף בהוצאות – פשוט כי הם לא משתמשים בה (קוראים להם חילונים דרך אגב). הגיעו מים עד נפש, והוחלט לשלם (כן – לשלם) כדי להשיג חוות דעת חיצונית לגבי עלות השימוש של המעלית בשבת. המספרים יצאו מגוככים והרעיון נפל.

למה נזכרתי בזה? כי אני אוהב עיצובים גאוניים. ובגלל ההודעה הדי מיותרת על המעלית הזאת:

למה מיותרת? כי מדובר בקניון קרית אונו. הדתי שיסתובב שם בשבת יעבור על כמה וכמה חוקים גם בלי שהוא יצטרך לעלות ולרדת במעלית, אז למה בכלל לעשות מעלית שבת בקניון?

עוד משהו קטן היום – פשוט כי אני חייב.

יורג היידר, מנהיג הימין הקיצוני באוסטריה, מת היום בתאונת דרכים. אני אהיה מנומס ולא אגיד ברוך שפטרנו.

הדובר שלו היה קצת יותר משעשע

• "זה בשבילנו כמו סוף העולם" – עבור אחרים זאת התחלה חדשה. עם קצת מזל, המפלגה שלו לא תוכל להתמיד עם 30% שהיא קיבלה אך לא מזמן (בלעדיו דרך אגב).
• "טרגדיה אנושית" – יותר כמו מתנה לאנושות. נתן לאמא שלו מתנה יפה ליומולדת 90 שלה.

יש לו כבר יורש, לפחות במפלגה – היינץ כריסטיאן. אולי אני אפסיק לקנות לענת חרדל כאות מחאה.

שנה שעברה הייתה בסימן לוחות שנה בעבודה.

השנה עבר הקרב למקרר.

עד לשנה הזו, קיבלנו בכל שנה לוח שנה אחד קטן מחובר למגנט מאחת מחברות המוניות פה בסביבה. התרגלתי עד כדי כך שכל שנה בספטמבר אני מחכה שהם שוב יחלקו אותם בתיבות הדואר.

השנה הייתה הפתעה. קיבלנו יותר מ-4 כאלה ממוגנטים. בשלב מסויים, כבר אספתי אותם:

אז נכון שאחד מאלה שמופיעים כאן הוא לא לוח שנה, אבל הוא על אותו פרנציפ בדיוק.

אז שוב שנה טובה, עם קצת פחות לוחות ממוגנטים – אחד מספיק.

אני, דרך אגב, בוחר בקנולי ולא ביוסי ברודני

מה הקטע הזה של השריפה בתחנת דלק שלנו?

זה עוד בהמשך לדריסה בתחנת אוטובוס.

טוב שאין לנו שדה תעופה ליד גבעת שמואל

היום החל בקול בכי חרישי, רבע שעה לפני הזמן המיועד. היה זה סימן לבאות.

אחרי בקבוק סימילאק, חזרה הילדה לישון עוד שעה.

קפיצה קצרה למחשב גילתה שנותרתי בודד לחלוטין: לקראת השעה 4 לפנות בוקר, סגרו את האינטרנט. מאוחר יותר, התברר לי שמדובר בניתוק של כל שירותי בזק בבניין. היו כאלה שחשבו כי מדובר בניתן בזדון, ע"י אלה שרוצים גבעת שמואל חרדית. אני חושב שמדובר בקונספירציה להרוס לי את החג ע"י השכנים מלמעלה.

בבוקר, כשהילדה קמה סופית, האסון התברר:

• אין אינטרנט
• אין טלויזיה
• אין VOD
• אין HOT  לולי

הילדה הביטה במשך היום לשולחן עם השלטים ומבט של קריז בעיניים. לא ברור לי איך הגענו למצב הזה. היא לא רואה יותר משעה ביום טלויזיה – וגם זה הרבה בשבילה. אבל יומיים רצוף בלי היה לה קשה.

5 פעמים יצאתי איתה להסתובב בחוץ. הרכבנו ופירקנו קוביות הרבה יותר מזה. בצהריים נגמרו לי הרעיונות.

ובז'? הוא לא יכל לתת מנוח. בחוץ, אותה הקונספירציה סידרה נקבה מיוחמת. בז' נדבק לכל מרצפת בדרך וליקק אותה באדיקות שלא נראתה בגבעה אפילו בתפילות הנעילה של יום כיפור. בבית, לעומת זאת, הוא חילק את זמנו בין הצמדות לרגל שלי ויבבות לעצם שלו על מר גורלו.

בין השעמום של הילדה לתסכול של הכלב הרגשתי צורר ישראל.

עכשיו חזר האינטרנט. הילדה ישנה. הכלב ישן. ויש HOT לולי.

אולי יש אלוהים.

כל שנה ביום כיפור אני צם. לא ברור לי למה. כנראה זה קשור לאינרציה.

אני מבלה את השעות האחרונות של הצום במעבר על ספרי הבישול שיש לי בבית, מחפש מתכונים שאני מתכוון להכין בשנה הקרובה.

השנה, המנהג הזה כנראה ייפסק, או לפחות יבוטל עד לשנה הבאה. למה?

כי אני לבד.

בדד.

מסכן.

גלמוד.

עם ילדה וכלב שצריכים צומי ואוכל.

ובכלל שזה יקח אנרגיות (שאין לי ביום-יום בלי הקטע של צום), אז הפעם אני אחרוג ממנהגי ואפנק אותי באוכל טוב (פיצות שהוזמנו מבעוד מועד).

צום קל לאלה שצמים, ורכיבה אתגרית לאלה שלא.

7 באוקטובר, 2008. 11:00.

כבר כמעט שבוע שנותרתי לבד בשדה הקרב.

הצרות התחילו ביום חמישי שעבר. המטפלת, אחרי הבטחות שהיא נוסעת לחופש בחו"ל – קיימה. היא לקחה את המזוודות, עלתה על מטוס ומאז נעלמה. ענת, האם, נטשה בראשון לפנות בוקר – ארזה מזוודות וברחה מהארץ. השמועות אומרות שהיא הגיע לאחיה באמריקה שמעבר לים – ארץ ההזדמנויות וקריסות הבנקים.

עכשיו נותרתי רק אני.

להתמודד עם האויב: קקי.

בין 6 ל-10 פעמים ביום. 2-3 של הכלב והשאר של חן.
אחרי יומיים בחפירות, הוחלט לצאת החוצה לטייל. לא לפני שהצטיידנו באפוד מגן לבנבן עם SPF 50 וכובע אופנתי.

אם יש משהו שאני שונא יותר מים. זה חול. והיה הרבה ממנו.

מיד הבנתי שהילדה גוררת לכיוון החולות הטובעניים. המגלשה בארגז החול פשוט קוראת לה. אחרי שעה של התרוצצויות בחיפוש אחר דרכים מגוונות יותר ופחות לגרום לי להזיע,חזרנו הביתה. ישר למקלחת.

יצרתי פעולת הסחה מתוחכמת תוך שימוש חכם בבקבוק מים ו-HOT לולי והלכתי להכין ארוחת בוקר.

הילדה בלסה הכל, ואפילו נשאר מקום למקל של הקסילופון.

אחרי עוד סאגה של קקי, הלכנו לישון.

כן, אני שוב לבד. אמא בחו"ל, מבקרת אצל אחיה, והמטפלת גם לקחה חופש. לפחות אני נהנה מהילדה. וכן – לא כל התמונות מהיום.

השבוע הוא שבוע החיות. לפחות לפי ארגון Animals Matter.

כידוע, אני מחבק עצים וחובב חיות לא קטן – אפילו הבלוג הזה הוא על שם הכלב.

הבוקר בנסיעה לעבודה (יותר נכון צהריים – אני עושה בייביסיטר לילדה, אבל זה סיפור לפוסט אחר), שמעתי בחדשות על המנהג המגונה שחוזר לו בכל שנה בצמוד ליום כיפור. יש בציבור הדתי והמסורתי כאלה שמבצעים את מנהג הכפרות, שבו שוחטים תרנגול ככפרה על החטאים של מי שמשלם על השחיטה – מצויין לדעת ששחיטה (סוג של "חטא" בפני עצמו) מתבצע בכדי לכפר על חטא. עוד יותר מדהים, זה שיש "פתרונות" פשוטים והומניים המקובלים על החברה הדתית: תרומה לנזקקים.

הבקשה היחידה שלי?

אם כבר אתם אוכלים בשר – אל תשחטו אותו סתם. תוודאו שאתם נהנים מכל ביס ולא משתמשים בזה לכפר על חטאים.

ואם אתם כבר כאן, למה שלא תכנסו לאתר של Animals Matter ותוסיפו את קולכם?