היום חלה תפנית. אחרי שבוע ארוך לבד בחזית, הגיעה התגבורת הראשונה: רעות המטפלת.
עם עלות השחר, היא פתחה את דלת החזית. הילדה שזחלה על הרצפה באותה העת, קלטה אותה מזוית העין ומיד החלה בספרינט מטורף לעברי – בנסיון להתחמק ממה שצופן העתיד.
זה היה קשה, אבל אחרי מאבקים קשים שנמשכו דקות ארוכות, הצלחתי לתלוש מעלי את הילדה הדביקה ולהפקיד אותה בידי המטפלת.
ברחתי מהבית עם שקיות הקקי מיום האתמול כל עוד נפשי בי, וצווחות האימה מלוות אותי מעבר לדלת הסגורה.
אחרי התאווררות בעבודה, חזרתי בשעות הערב לקו האש. הילדה הייתה רגועה ושמחה וקיבלה את הציון "ילדה נוחה" מרעות.
עוד יום עבר.
עוד יומיים הבוס חוזר מארה"ב. ואז, נראה מה היא תגיד על מצב הבית, הסניטציה והבריאות של הילדה.