7 באוקטובר, 2008. 11:00.

כבר כמעט שבוע שנותרתי לבד בשדה הקרב.

הצרות התחילו ביום חמישי שעבר. המטפלת, אחרי הבטחות שהיא נוסעת לחופש בחו"ל – קיימה. היא לקחה את המזוודות, עלתה על מטוס ומאז נעלמה. ענת, האם, נטשה בראשון לפנות בוקר – ארזה מזוודות וברחה מהארץ. השמועות אומרות שהיא הגיע לאחיה באמריקה שמעבר לים – ארץ ההזדמנויות וקריסות הבנקים.

עכשיו נותרתי רק אני.

להתמודד עם האויב: קקי.

בין 6 ל-10 פעמים ביום. 2-3 של הכלב והשאר של חן.
אחרי יומיים בחפירות, הוחלט לצאת החוצה לטייל. לא לפני שהצטיידנו באפוד מגן לבנבן עם SPF 50 וכובע אופנתי.

אם יש משהו שאני שונא יותר מים. זה חול. והיה הרבה ממנו.

מיד הבנתי שהילדה גוררת לכיוון החולות הטובעניים. המגלשה בארגז החול פשוט קוראת לה. אחרי שעה של התרוצצויות בחיפוש אחר דרכים מגוונות יותר ופחות לגרום לי להזיע,חזרנו הביתה. ישר למקלחת.

יצרתי פעולת הסחה מתוחכמת תוך שימוש חכם בבקבוק מים ו-HOT לולי והלכתי להכין ארוחת בוקר.

הילדה בלסה הכל, ואפילו נשאר מקום למקל של הקסילופון.

אחרי עוד סאגה של קקי, הלכנו לישון.

כן, אני שוב לבד. אמא בחו"ל, מבקרת אצל אחיה, והמטפלת גם לקחה חופש. לפחות אני נהנה מהילדה. וכן – לא כל התמונות מהיום.