הנה משהו ישן שחיכה להכתב כאן. כמה זמן? כבר כמעט שנתיים.
למי שלא יודע, אני אדם די תחרותי. לא פלא שהתחתנתי עם אשה תחרותית והחברים שלי הם אנשים תחרותיים.
עומר היה אומר על זה: "איי. מאיפה יש לך את התמונה הזו?"
ואשתי הייתה אומרת: "פעם נראתי כל כך צעירה ויפה"
ואני אומר: "מה זה אומר לגבי הבת שלנו והתסביכים שאנחנו מייצרים לה כבר עכשיו?"
יש מי שאומר שהדרך הנכונה לחיות היא להמשיך וללמוד כל הזמן. אני פשוט מעדיף אומר שכל יום לומדים משהו חדש. בעיקר כשמישהו לידי מגלה דבר שהוא לא ידע. בעיקר כשזה קורה לו עם התוכנות שהוא משתמש בהם יום יום. ולרוב כשמדובר בעוד מקש במקלדת שמקצר את זמן העבודה מול תוכנות אופיס הידועות לשמצה.
בכל אופן, הנה כמה דברים שלמדתי בימים האחרונים כאן בקוריאה – זה מצחיק איך יש אובזרבציות חדשות על מקום שאני מבקר בו פעמיים-שלוש בשנה לפחות:
כן, כן. אני שוב במזרח. בלי יותר מדי שינה בלילה הראשון, אבל אחרי טיסה ישירה (!) לקוריאה – דבר די חדש עבורי. פינוק. רק חצי יום של נסיעות/טיסות במקום יום שלם.
באשר למצב הכתיבה פה, לאלה שמתעניינים – די בכי רע. לא יודע אם זה המחסור במוזה או שהחיים שלי פשוט משעממים יותר בזמן האחרון.
כדי לוודא שיש כאן קצת יותר חיים, אני אשמתש בתמונות שצילמתי בשנה האחרונה עבור הבלוג – כאלה שלא מצאו את דרכן לפה מפאת עצלנות לשמה.
אני כותב די הרבה. לא כאן, אלא בעבודה. במספר בלוגים במקביל.
כשעלה לי הרעיון לכתוב פוסט בעבודה כדי למשוך קוראים, עם נושא שלא קשור כמעט כלל לעבודה, אבל בטוח יביא כניסות, אז כתבתי. וידעתי שזה יעבוד. כתבתי על מה היה קורה אם טוויטר היה מפותח ע"י מיקרוסופט.
אבל לא שיערתי לעצמי שזה יגיע למצב שבו אני אופיע בשמי המלא בבלוג GigaOm, שידוע טיפה יותר מהבלוגים שאני כותב בהם: שם החליטו להמשיך את השטות שכתבתי עליה.
זה היה מגניב, אבל ממש לא כמו העובדה שעכשיו יש לי Geek&Poke משלי – קריקטורה 
משהו לרשום בקורות חיים…
אז עכשיו, כשהשתן של האגו שלי כבר עלה לראש, צריך לשכוח ולהמשיך הלאה.
החיים נמשכים בינתיים ואני אפילו מחזיק מעמד בגבורה כאן עם הילדה בזמן שאשתי מבלה לה בחו"ל.
לפני מספר שבועות, הכנתי כמה מתכונים לארוחת ראש השנה. הדודים ביקשו את המתכון לבראוניס אגסים – מנה עמוסת סוכר וכבדה להחריד, אבל תמיד מוצלחת.
אז הנה היא, במיוחד עבורם:
מערבבים בקערה סוכר, ביצים, קקאו, תמצית וניל וקמח.
ממיסים בסיר מרגרינה ושוקולד ומקפלים לתוך התערובת שבקערה.
מוסיפים את האגוזים ומערבבים.
מעבירים את התערובת לתבנית אפיה משומנת.
מסדרים את האגסים בתוך התבנית כשהחלק החתוך שלהם פונה כלפי מטה.
אופים כ-40 דקות בתנור בחום בינוני.
מקררים.
יוצא פצצות ומתאים לגדוד.
יום כיפור עבר בהצלחה יחסית, בעיקר בהתחשב שהיה לי פרוייקט העסקת קטינה במשך 24 שעות (בלי הוט לולי).
אם דבר אחד "העיב" על החג, זה היה ההרגלים הקטנים שליוו אותי כ"כ הרבה שנים – הרגלים שצריך להתחיל להפרד גם מהם…
אז אחרי כמה פוסטים קצת יותר עצובים/אישיים/רציניים/דיכאוניים, מסתיימת לה החגיגה.
זה לא שלא כואב – זה חותך את הבשר החי של הלב מבפנים, אבל מה לעשות – החיים נמשכים.
השבוע עוברים כאן למצב מלחמה, ככה שזמן לרחמים עצמיים לא יהיה כל כך. אולי נחזור לזה אח"כ.
הפקדנו הבוקר את האשה בשדה התעופה, בדרך למשפחה באמריקה (אותו סיפור כמו שנה שעברה) והתחלנו את ה"חג".
הפעם, אני וחן – המשפחה המצומצמת, בלי הילדון השעיר שהיו צריכים לו דחוף שם למעלה כי הוא פשוט היה טוב מדי כדי להסתובב איתנו הכופרים.
לעבודה…
סליחה לכל מי שצריך. ולמי שאני אצטרך לבקש ממנו בשנה הבאה.
אשתי – אנחנו שורדים כאן (בקושי). הילדה כבר שתתה מיץ גזר ומיץ בננה-תמר-פקאן. אכלה את הקציצות בצהריים בתאבון רב (עם אורז חדש שהכנתי) ונפלה במיטה בלי לבקש אפילו סיפור.
צום קל למי שצם.
לבז', שאהב לאכול את החיים – עד הרגע האחרון.
הגיע הרגע.
מחר בבוקר, אני אוריד את בז' לסיבוב בפעם האחרונה.
חן תגיד לו להתראות בפעם האחרונה ותלך לגן.
ואנחנו נשים את בז' באוטו בפעם האחרונה וניסע בכרטיס חד כיווני לוטרינרית שלו – המלאך ששומר עליו ב-11 השנים האחרונות.
הרבה אין מה לומר. בכינו הרבה ונבכה עוד הרבה.
מה עושים כשלומדים על התאריך המיועד מראש עם הכלב בבית עוד כמה ימים? איך מתנהגים איתו?
אשתי שתחיה החליטה לפנק אותו בסיבוב בים – דבר שמזמן לא עשינו איתו.
טיול פרידה.
החודש האחרון היה אחד מהעצובים ביותר בחיים שלי ואחד מהמשמחים והממלאים ביותר בחיים שלי. הילדה שלנו נכנסה לגן בגיל שנתיים – כבר לא תינוקת. אנחנו נפרדים מהכלב שלנו, שהיה איתנו לאורך כל דרכינו הזוגית ביחד.
השבוע "חגגנו" 10 שנות נישואין. הפעם היחידה ששמתי לב לזה זה יום בערב, כשירדתי עם חן לטיול האחרון שלה בחוץ עם בז'. בתיבת הדואר בדרך חזרה חיכתה לנו מעטפה מאח של אשתי – ברכת שנה טובה, עם מדבקה שרמזה על יום נישואין 10… אפילו את זה פספסנו בכל מערבולת הרגשות.
זוהי סופה של תקופה ארוכה ויפה ותחילתה של אחת חדשה.
עצב ושמחה שזורים לאורך כל הדרך. מהות החיים.
לא יותר מזה. וגם זה בחסד.
היום, הגיעו התשובות מהן חששנו. לכלב שלנו יש סרטן (mast cell tumor grade 3 לאלה שרוצים לוודא בויקיפדיה). גרורות גם יש. ולא ניתן לבצע טיפול כירורגי. קיבלנו 2 אפשריות בלבד: משככי כאבים, למספר שבועות ואז הרדמה – כשהמצב ידרדר. או טיפול כימותרפי, למספר חודשים ואז הרדמה – כשהמצב ידרדר.
לא משהו באופציות.
לזה צריך להוסיף את הבת שלנו. ושאלות חסרות מענה חד משמעי לגבי הסיכונים שנשקפים לה עם כלב שמטופל בכימותרפיה. ומהעצב שירבוץ מעכשיו כאן בבית.
11 שנה הוא איתנו. שליש מהחיים שלי. נשמה טהורה של שמחה בבית.
שכחתי מזמן כמה דמעות יכולות לזלוג. כמה שבכי לא משחרר.