הילדות שלי מבוססת בעיקרה על 3 תקליטים (אלה הגדולים ושחורים, שבאו לפני הדיסקים, שבאו לפני הדי.וי.די שבאו לפני האמ.פי 3 ולפני האיי-פון):

1. מיץ פטל
2. השיר eye of the tiger מתקליט אוסף של אותן השנים
3. האוסף של Air Supply משנת 1983

מעולם לא ראיתי את Air Supply, הם כמעט לא מופיעים ברדיו, בטח לא ב-MTV. ובכל זאת, יש לי לא מעט דיסקים שלהם והרבה מהשירים שלהם אני יודע לדקלם בע"פ.

לפני חודשיים, כשחבר פנה אלי במסנג'ר , הודיע שהם באים לארץ ושאל אם אני בעסק – אמרתי כן.

ואתמול הם היו בפארק ברעננה. למרות העיפות הלכנו. היה שווה: הם שרים כאילו אתמול הם הוציאו את השירים. כאילו לא עברו 2-3 עשורים מאז. הם מבוגרים יותר, אבל חוץ מזה הכל אותו דבר. הפארק היה מלא. היו "ילדים" בגילי שגדלו על השירים האלה בזמן הנקיונות של הבית, מבוגרים שהיו בגילם של הזמרים ואפילו ילדים צעירים ותינוקות – כדי להמשיך את המסורת.

עבור מישהו שגדל על השירים שלהם, ערב כזה היה חלומי.
  
והילדה? ישנה שנת ישרים

כבר זמן די ארוך שהמשרד שלי בעבודה נראה כמו דיר חזירים – ככה זה כש"חיים" באותה החברה כמעט עשור.

השבוע, כשהייתי צריך לארגן עוד ערכת הדגמה עבור עוד אורח שהגיע מחו"ל, שמתי לב שבאמת מטונף בחדר. השותף לחדר לא היה, אז לקחתי על עצמי לסדר את המינימום הנדרש:

1. את השולחן העגול ל"אורחים" שיש לנו בחדר פיניתי (זרקתי את העיתונים שהיו עליו לפח, ואת כל השאר העברתי לשולחן אחר).
2. נזפתי על סמיון שהוא לא אוסף הבקבוקים למיחזור (ווידאתי שהוא בא לאסוף).

ברור שאת העיתונים לא הייתי צריך לזרוק – השותף לחדר צריך אותם…

עכשיו עדיין מטונף. אולי הגיע הזמן לעבור חדר ולזרוק חצי מהזבל שהצטבר על השולחן שלי.

ארץ מצלמות האבטחה

אחרי המזרח הרחוק, הגיע הזמן לקצת "חופש". ומה יכול להיות יותר חופש מאשר לטוס לאנגליה לחתונה משפחתית?

טסנו, חזרנו, ועכשיו הגיע זמן הסיכומים.

בנוסף לפוסט הזה, יופיעו עוד כמה על מלונות ורשמים מחתונה אנגלית.

את התמונות ניתן למצוא כאן (מתישהו בימים הקרובים).

עכשיו, כשחזרתי מהסיבוב במזרח, ואני על ערש דווי (שלשולים, הקאות, חולשה, חום), הגיע הזמן לחזור לשגרה.

הנה תגובה ששלח לי שגיא במייל על התספורת:

הנה ההוכחה שזה עובד:

לפני התספורת, אתה דומה לכל מיני ילדים וסלבריטיז שוליים בהחלט – – –

אבל אחרי התספורת – – –

דניס קוויד, רוי קין, קולין פארל, אשטון קוצ'ר… אפילו וילט צ'מברליין.

בקיצור, התספורת עובדת!!!

תודה שגיא. האתר הוא

http://www.myheritage.com/face-recognition. פעם הבאה, אולי כדאי גם להתגלח. מי יודע למי אני אז אהיה דומה?

זאת לא הפעם הראשונה שלי בסין, וכנראה גם לא האחרונה.

ובכל זאת, במבט לאחור על ארבעת הימים שביליתי שם, יש כמה מסקנות מתבקשות:

1. הסינים הם ללא ספק העם הכי לא סטרילי שפגשתי בחיים שלי (לא הייתי עוד בהודו).
   • הם יורקים על הרצפה – אמרו לי שזה כדי לנקות את הגוף
   • השירותים שלהם מטונפים ומסריחים ברמות – אפילו במטוס הרצפה הייתה דביקה לחלוטין והסרחון שלט (טיסה של שעה אחת בלבד)
   • הם עושים גרעפסים על ימין ועל שמאל – שוב, הטיסות היו מאד קולניות.
   • אמרתי כבר שהישבנים של הילדים שלהם מציצים מהמכנסיים?
2. לא רק שהם לא סטריליים – זיהום האויר מטורף. יש עובך וערפיח בכל שעות היום. אין טיפה שמש – היא פשוט לא מסוגלת לחדור דרך האבק.
3. מזגן זה רק המלצה. נכון. יש מזגן בכל מקום, רק שהם לא מפעילים אותו. גם לא בשלושים מעלות. התבשלתי כמה וכמה פעמים שם.
4. במלונות יש מזגן, אבל הוא מרעיש. זה כמו מערבל בטון בחדר, וזה כשהוא מכוון על אוורור נמוך.
5. יש פער עצום בין מעמדות בסין. יש עוני מוחלט ועושר מוחלט. אין אמצע. העוני הוא המיליארד סינים שמסתובבים ברחובות.
6. אין בסין יחס לחיי אדם – לפחות לא ברמת המקרו. רואים את זה במיוחד בשכונות הישנות – שם קונים ומוכרים הכל במחירים מצחיקים. היו דוכנים עם תרנגולות בכלובים ולידם סכין גדולה ושאריות בשקית מאחור…

אני ממליץ לא ללכת לאולימפיאדה – עכשיו יותר חם שם מתל אביב באמצע אוגוסט, רק שאין בריזה ואין ים. רק ג'יפה. האולימפיאדה באוגוסט, ויש לצפות שיהיה אפשר לבשל סטייקים מבני אדם שישבו ביציעים. עד אז, אני מקווה שהם לפחות ילחצו על כפתור ה-on שיש להם במזגנים.
למרות זאת, הם יכבשו את העולם.

תמונות מהתענוג המפוקפק של סיור התענוגות של במזרח הרחוק, ניתן למצוא כאן.

סיימנו עם טוויאן, הגענו לשנחאי (או שנגחאי – אלוהים יודע איך כותבים את השמות של המקומות האלה במזרח).

על המלון אני אקשקש אולי מחר. בינתיים – ברוכים הבאים.

אני שוב במזרח, והפעם התחנה הראשונה היא טיוואן.

בביקור האחרון בקוריאה, נפגשתי פנים מול פנים עם כסא הטייס.

הפעם, יש בחדר המלון הפתעה שלא ציפיתי לה. לכן, עוד לפני שאני אתן מדד למלון הזה (שכרגע אין לו כאן שם), אתם מוזמנים ללחוץ כל התמונה כדי לראות את הנס – לאסלה הזו יש אופי משלה.

למי ששואל – היא גם מורידה לבד את המים וסוגרת את המכסה ללא מגע יד אדם.

זה מסוג הפוסטים שעדיף שהבוס שלי, והבוס של הבוס שלי, והבוס של הבוס של הבוס שלי, והדירקטוריון שלו לא יראו. בעצם עדיף שגם לקוחות פוטנציאלים לא יראו. ושותפים. והמראיין במקום העבודה הבא.

כל מה שיש לי לומר זה – הגיע הזמן להסתפר. אין איך לתרץ את זה כשאפשר כבר לשים קוקיות.

אז לקראת סיבוב ההופעות שלי בחו"ל שמתחיל היום – הסתפרתי.

בפעם השניה החודש ניצלנו מהגורל האכזר – אסיפת הדיירים הבהולה שתוכננה שבוע שעבר שוב נדחתה – הפעם, למועד מאוחר יותר ובלתי ידוע.

הסיבה: כדורגל???

המסקנה: יש אלוהים, והוא מצוי בפרטים הקטנים.

אסיפת ועד בבניין משותף וגדול זה מהות הגיהנום. אחרי חצי שעה של חיפוש קדחתי אחרי שכנים באינטרקום ומדלת לדלת (פעולה שגורמת לכלב שלנו לנבוח כמו מטורף), מחליטים להתחיל את הישיבה – דבר שגורם לשכנים להגיע תמיד באיחור אופנתי של חצי שעה. במהלך הישיבה, נדונים נושאים שונים שעל סדר היום, אבל שום החלטות לא מתקבלות. כולם צווחים על כולם ומנסים להשמיע את קולם. המוצלחים ביותר בתפקיד הם עורכי הדין (ובלי עין הרע, יש לנו מספיק כאלה בבניין): הם יהרסו כל מסיבה או נסיון לבוא עם רעיון טוב (כמו להשכיר את החניות הציבוריות בבניין ולהוסיף קצת ירוקים לקופת ועד הבית הריקה).

זכורה לי רק החלטה טובה אחת שהתקבלה: איך לחלק את עלויות ועד הבית – שווה בשווה, לפי מספר החדרים או לפי גודל הדירה. התוצאה הסופית הייתה גודל הדירה (בערך). לא משהו, כיי כבעל דירת 5 חדרים אנחנו משלמים יותר מאלה שלא "שפר מזלם" ונאלצים להתמודד בדוחק בדירת 4 חדרים, אבל – אנחנו משלמים כמעט מחצית מדיירי הפנטהאוזים – אח. אין שמחה כמו שמחה לאיד.

אז זהו, שוב ניצלנו מהתופת. עם קצת מזל, את התאריך הבא יקבעו כשנהיה בחו"ל (בקרוב כמה מדדי מלונות…) ואז כבר נוכל לשכוח מהתענוג לעוד שנה.

אני עוד בטראומה מזה שאין לי ספר, ובינתיים, אשתי (היקרה) לקחה את הכלב להסתפר. מתי היא תישבר ותיקח גם אותי?

התוצאה קצת בעייתית – חזר עכברוש מגודל ולא כלב. כשאני הייתי לוקח אותו – תמיד היו תלונות לגבי התוצאה (מזוגתי שתחייה). עכשיו תורי להתלונן.