יש לה את השיער של אמא שלה ואת המבט של אבא שלה.

אחרי שנה וחודשיים של פיפי-קקי-סטריליזציה-בקבוקים-מעיכת-קילוף-חיתוך-פירות, הטמגוצ'י שלנו גדל ועכשיו היא הולכת. מי שצריך הוכחות – הוידאו נמצא מאחורי הקישור הזה.

צעצוע שווה לכל הדעות.

כתבתי את הפוסט הזה מבעוד מועד,עם זמן פרסום עתידי, כדי ש"יתאים לרגע".

עכשיו, אחרי למעלה משבוע לבד בחזית. האמא חוזרת. נהיה שוב משפחה מאושרת (אם כי האמא הזאת חטפה ג'וק בראש של רילוקיישן לאמריקה – אמרתי לה שאסיה עדיף, אבל אין עם מי לדבר).

הגיע הזמן להודות על כל אלה שהביאו אותי עד הלום וגרמו לי לעבור את התקופה הזאת מבלי להתאשפז:

• אמא – תודה על העזרה. בלעדייך, לא הייתי מסוגל לעבור את הימים הראשונים וגם להתעסק עם כל הדברים הדחופים שהיו בעבודה.
• אהרון – תודה על הערב שבאת לבקר. נתת לי אויר לנשימה וזמן להתרחק קצת מהילדה.
• אחותי – על כל הביקורים וה"שפיות" שהבאת בימים שבאת.
• רעות – שחזרת לטפל בילדה כשכבר אזל לי הכח.
• אלוהים – תודה על יום כיפור, שהזכיר לי שלהיות עם ילדה ובלי טלויזיה יום שלם זה בלתי אפשרי.
• נינטנדו – שהביאו לי את ה-Wii שאפשר לי להרביץ בכל ערב לדמויות מצויירות ולהוציא עצבים.

והכי חשוב – לאשתי, שנתנה לי את הזמן המיוחד הזה להיות עם הבת שלי.

הבת שלנו שתיינית לא קטנה. היא די מחסלת בקבוקי מים.

היום זה קצת עבר את הגבול. היא שתתה במשך היום לפחות 3 ליטר, שזה יותר מ-25% מהמשקל שלה…

הבוקר נפצח עם שתן שדלף מהחיתול המפוצץ למיטה. נהנתי מלהחליף מכנס ומצעים.

בצהריים, כשהסתובבנו עם אחותי בקניון קרית אונו, הילדה לא רצתה לשבת בעגלה. אז החזקתי אותה בידיים. והיא החליטה שהגיע הזמן לעוד איזה פיפי נעים וחמים – ישר על החולצה שלי.

אחרי בילוי קצר ודביק משהו בשירותים כדי להחליף לה חיתול ומכנס, הגיע התור שלי – אחותי קנתה לי חולצה חדשה כדי שאני אוכל להחליף את שלי.

בערב, יצאנו לסיבוב ארוך עם האופניים שלה. לקחתי שני בקבוקי מים – כדי שהילדה לא תהיה צמאה. כשהיא צמאה, יש די הרבה תלונות וניג'וסים. חזרנו הביתה אחרי בערך שעה, עם שני בקבוקים ריקים (זה קצת יותר מחצי ליטר מים), וטפטוף מעיק על האופניים. עוד מכנס נפל קורבן לילדה.

מחר לפחות, הקרב נגמר. האמא שלה חוזרת הביתה. ואז – אני אשאיר לה קצת להתעסק עם החיתולים האלה.

היום חלה תפנית. אחרי שבוע ארוך לבד בחזית, הגיעה התגבורת הראשונה: רעות המטפלת.

עם עלות השחר, היא פתחה את דלת החזית. הילדה שזחלה על הרצפה באותה העת, קלטה אותה מזוית העין ומיד החלה בספרינט מטורף לעברי – בנסיון להתחמק ממה שצופן העתיד.

זה היה קשה, אבל אחרי מאבקים קשים שנמשכו דקות ארוכות, הצלחתי לתלוש מעלי את הילדה הדביקה ולהפקיד אותה בידי המטפלת.

ברחתי מהבית עם שקיות הקקי מיום האתמול כל עוד נפשי בי, וצווחות האימה מלוות אותי מעבר לדלת הסגורה.

אחרי התאווררות בעבודה, חזרתי בשעות הערב לקו האש. הילדה הייתה רגועה ושמחה וקיבלה את הציון "ילדה נוחה" מרעות.

עוד יום עבר.

עוד יומיים הבוס חוזר מארה"ב. ואז, נראה מה היא תגיד על מצב הבית, הסניטציה והבריאות של הילדה.

היום החל בקול בכי חרישי, רבע שעה לפני הזמן המיועד. היה זה סימן לבאות.

אחרי בקבוק סימילאק, חזרה הילדה לישון עוד שעה.

קפיצה קצרה למחשב גילתה שנותרתי בודד לחלוטין: לקראת השעה 4 לפנות בוקר, סגרו את האינטרנט. מאוחר יותר, התברר לי שמדובר בניתוק של כל שירותי בזק בבניין. היו כאלה שחשבו כי מדובר בניתן בזדון, ע"י אלה שרוצים גבעת שמואל חרדית. אני חושב שמדובר בקונספירציה להרוס לי את החג ע"י השכנים מלמעלה.

בבוקר, כשהילדה קמה סופית, האסון התברר:

• אין אינטרנט
• אין טלויזיה
• אין VOD
• אין HOT  לולי

הילדה הביטה במשך היום לשולחן עם השלטים ומבט של קריז בעיניים. לא ברור לי איך הגענו למצב הזה. היא לא רואה יותר משעה ביום טלויזיה – וגם זה הרבה בשבילה. אבל יומיים רצוף בלי היה לה קשה.

5 פעמים יצאתי איתה להסתובב בחוץ. הרכבנו ופירקנו קוביות הרבה יותר מזה. בצהריים נגמרו לי הרעיונות.

ובז'? הוא לא יכל לתת מנוח. בחוץ, אותה הקונספירציה סידרה נקבה מיוחמת. בז' נדבק לכל מרצפת בדרך וליקק אותה באדיקות שלא נראתה בגבעה אפילו בתפילות הנעילה של יום כיפור. בבית, לעומת זאת, הוא חילק את זמנו בין הצמדות לרגל שלי ויבבות לעצם שלו על מר גורלו.

בין השעמום של הילדה לתסכול של הכלב הרגשתי צורר ישראל.

עכשיו חזר האינטרנט. הילדה ישנה. הכלב ישן. ויש HOT לולי.

אולי יש אלוהים.

7 באוקטובר, 2008. 11:00.

כבר כמעט שבוע שנותרתי לבד בשדה הקרב.

הצרות התחילו ביום חמישי שעבר. המטפלת, אחרי הבטחות שהיא נוסעת לחופש בחו"ל – קיימה. היא לקחה את המזוודות, עלתה על מטוס ומאז נעלמה. ענת, האם, נטשה בראשון לפנות בוקר – ארזה מזוודות וברחה מהארץ. השמועות אומרות שהיא הגיע לאחיה באמריקה שמעבר לים – ארץ ההזדמנויות וקריסות הבנקים.

עכשיו נותרתי רק אני.

להתמודד עם האויב: קקי.

בין 6 ל-10 פעמים ביום. 2-3 של הכלב והשאר של חן.
אחרי יומיים בחפירות, הוחלט לצאת החוצה לטייל. לא לפני שהצטיידנו באפוד מגן לבנבן עם SPF 50 וכובע אופנתי.

אם יש משהו שאני שונא יותר מים. זה חול. והיה הרבה ממנו.

מיד הבנתי שהילדה גוררת לכיוון החולות הטובעניים. המגלשה בארגז החול פשוט קוראת לה. אחרי שעה של התרוצצויות בחיפוש אחר דרכים מגוונות יותר ופחות לגרום לי להזיע,חזרנו הביתה. ישר למקלחת.

יצרתי פעולת הסחה מתוחכמת תוך שימוש חכם בבקבוק מים ו-HOT לולי והלכתי להכין ארוחת בוקר.

הילדה בלסה הכל, ואפילו נשאר מקום למקל של הקסילופון.

אחרי עוד סאגה של קקי, הלכנו לישון.

כן, אני שוב לבד. אמא בחו"ל, מבקרת אצל אחיה, והמטפלת גם לקחה חופש. לפחות אני נהנה מהילדה. וכן – לא כל התמונות מהיום.

ברכבת יושבת ארנבת

ויושב גם כלבלב,

גם ילדה ברכבת יושבת,

ילדה חמודה בשמלה ורודה

ואבא על ידה.

טו טו טו. אמא תטוס. לאן?

לאילת!

בלי ארנבת,

כלבלב,

ילדה בשמלה ורודה

ואבא.

לבד בבית!

האשה הלכה לה לסוף השבוע של ריקודים באילת עם חברה והשאירה אותי פה לבד.

כמעט לבד. עם כלבלב וילדה חמודה בשמלה ורודה.

בהצלחה…

אני אבא די טרי, ככה שכל הנושא של חזרה ללימודים, בתי-ספר וגנים עדיין לא ממש מעניין אותי.

אלא שהוא כן.

החודשיים האחרונים היו סיוט. לא כהורה, אלא כדייר. כדי לפרט, אני פשוט אסביר מה השתנה היום.

סוף סוף הגיע הקץ.

• הקץ להתקהלויות של בני נוער משועממים בספסלי הפארק באמצע הלילה
• הקץ לספסלים ופחי הזבל השבורים
• הקץ לניידות המשטרה אחרי חצות (שרודפות אחרי המרעישים)
• הקץ למסיבות אין קץ של האלפרונים מעבר לכביש (אני לפחות מקווה ככה)
• הקץ לזוהמה וללכלוך בפארק
• הקץ לפקקים בחזרה הביתה בשעה 18:00, שגדלו ברבע שעה בממוצע
• הקץ לפעילויות ולאירועים בפארק שלנו לרגל החופש הגדול (אין יותר מוסיקה מזרחית, חסידית או אחרת)
• הקץ לאיזוב והאבק במסדרונות העבודה (כל העובדים בחופש חוץ ממני???)

בוקר טוב לכולם. חוזרים ללימודים. קומו כבר. חסל סדר שינה אחרי 4:00 וקימה אחרי 11:00.
רק חבל שהפקקים בבוקר מתחילים עכשיו כבר במעלית.