לא יודע

—

כשהייתי בגן וביסודי, חלמתי להיות ארכאולוג או אסטרונאוט. אלוהים יודעת למה.

ארכאולוג זה הכי מקובע באדמה. בעבר, בהיסטוריה. בתגליות.

אסטרונאוט זה היא בשמיים ובעננים. בעתיד, בחדשנות. בהמצאות.

איך שני אלה מסתדרים? אני עדיין לא יודע.

—

ואז קיבלתי מחשב. והעולם והרצונות השתנו "קצת".

סיימתי תיכון. נרשמתי לאוניברסיטה.

כל מי ששאל אותי מה בחרתי ללמוד ושמע ממני שאני אלמד "מדעי המחשב" מיד ענה "אה. כן. ברור".

עצבן אותי שכולם ידעו מה הייעוד שלי – מה אני אהיה כשאני אהיה גדול. ורק אני רצתי מסביב לזנב של עצמי כמה חודשים, עושה הצגות של לר יודע מה לבחור. בדיעבד? זה אכן היה ברור.

—

הייתי מתכנת מצוין. הכי טוב שהכרתי (כנראה עדיין). אבל אז רצה הגורל והפכו אותי לראש צוות. ניהלתי מפתחים אחרים. ועדיין כתבתי קוד.

משם, איכשהו התגלגלתי להיות מנהל מוצרים. באמת לא ברור איך ולמה. תפקיד כזה בזוי של אנשים חלקלקים שמדברים עם כולם. ומה לי ולזה? אני הלוחש למחשבים? זה שלדבר עם בני אדם עדיין קשה לו. מה לי ולתפקיד כזה של אנשים?

התאהבתי… וגם היום, כשאני עדיין מזדהה כמהנדס תכנה, אני בעצם מנהל מוצרים (לא רע בכלל).

—

סבא שלי מצד האבא ז"ל היה עצמאי. ניהל מפעל לייצור עששיות בתורכיה.

אבא שלי ז"ל היה שכיר. אמא שלי תמיד אמרה שהוא לא רצה להיות עצמאי כי ראה את אבא שלו וכמה קשה הוא עבד.

אני הייתי שכיר. תמיד. מה לי וללהיות עצמאי? לא בשבילי הדבר הזה.

עד שנגררתי ללהיות עצמאי. יועץ חיצוני. ואז יזם בסטרט אפ. ואז גם מנכ"ל בעל כורחי בסטרט אפ.

כשקנו את החברה שלנו, שמחתי. הודעתי חגיגית למנכ"ל של החברה שרכשה אותנו שאני לא רוצה את העבודה שלו. תודה רבה.

—

היום? לא יודע בדיוק מה אני רוצה.

מה אני באמת רוצה להיות כשאני אהיה כבר גדול.

בן 48 הילד. אבל מה הייעוד שלו?

—

משהו היה חסר לי בשנים האחרונות.

כרגע, נראה שהמשהו הזה הוא ללמד. לגעת באנשים (לא עם הידיים ולא במקומות אינטימיים – תזרמו עם הביטוי). לגדל. להשפיע. כזה.

לפני כשנה רצה הגורל וכתור נהג מונית (לא תפקיד שרציתי לעשות כשאני אהיה גדול), הסעתי את הבת שלי וצופיפניקים נוספים הביתה. היה מספיק זמן נסיעה כדי לקשקש עם שני הגברברים שישבו מאחורה. הם היו ב-יב' ולמדו מדעי המחשב בבית הספר. כ"כ נהניתי מהשיחה. אני מקווה שגם הם.

—

בשולחן הסלון, אחרי משחק מבוכים ודרקונים של הבן שלי עם חברים שלו, עניתי על השאלה ששאל אחד מהם "מה אתה עושה בעצם". זה היה פתיחת קורות החיים שלי ובעיקר? לנסות להבין בעצמי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. מול ילדים בני 14. אנחנו מגדלים דור מקסים כרגע.

ומכל הדברים, שוב גיליתי על עצמי שאני נהנה מלשבת ולדבר עם ילדים.

—

אז מצאתי את עצמי במקביל לעבודה כשכיר. ובמקביל לעוד עבודה כעצמאי. גם מוסיף עוד כובע של מנטור

הצטרפתי כמנטור למגשימים סייבר. אני יושב עם ילדים בכיתה יב' שהחליטו ללמוד מדעי המחשב ויש להם פרויקט לעשות. והתפקיד שלי? לעזור להם. לא יודע מה זה אומר בדיוק, אבל השיחות שלי עם הקבוצות שאני המנטור שלהם? זה הכי מספק בעולם. קשה להסביר את זה.

ועוד במקביל, אני אהיה השנה גם מנטור בחברת אינפיניפיי, בתחומים של ניהול מוצר. מי היה מאמין?

—

מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול?

לא יודע עדיין.

כרגע? קצת מנטור. קצת מורה. אולי קצת מחנך. לא יודע באיזה מסגרות בדיוק. וכנראה לא במשרה מלאה. לא ברור אם באופן מסודר או לא. או בכלל.

אני עדיין מתרגש מכתיבת קוד. בטח ובטח מעבודה עם מהנדסי תכנה. ומליצור דברים. בעיקר מליצור.

—

ואולי בכלל כדאי שאני אהיה אסטרונאוט. או ארכאולוג.

המורה חיה מתה.

מתנצל, אבל הייתי חייב.

זה קרה היום. בגיל 100.

חיה היא המורה הפרטית שלי באנגלית מכיתה ב' ועד יב'.

בהרבה מובנים, בזכותה אני יודע אנגלית ברמה שאליה הגעתי (סבירה פלוס).

3 דברים שאני זוכר עד היום מהשיעורים עם המורה חיה:

1. Hickory Dickory Dock

אהבתי מאד את השיר הזה. הוא ליווה אותי לדעתי בכיתות ב ו-ג המון. ומשמש עד היום מעין פסקול ילדות שכזה.

2. נימוס לנשים

תמיד לפתוח את הדלת לאישה.

תמיד לתת לה ללכת קדימה אם היא יודעת את הדרך.

בקיצור – תמיד להיות ג'נטלמן

3. כוס ממלאים כמעט עד הסוף

לא יותר מדי כדי שלא יישפך.

אבל לא נמוך יותר מעובי של אצבע אחת כדי שלא ייראה קמצני שכזה.

וגם – אודם משאיר סימן של שפתיים על כוס. כל שבוע ראיתי את זה. האודם של חיה שהשאיר סימן על הכוס שהחזרתי למטבח לשטוף.

–

בת 100.

לימדה אותי במשך 11 שנה. במהלך שנות השישים לחייה.

חלק ממי שאני הוא בזכותה.

תודה 🙏

פעם מזמן היה לי בר מצוה.

הלכתי כל שבוע לסבא וסבתא שלי ישר מבית הספר, מרחק של חצי שעה הליכה, כדי לעשות שיעור הכנה לעלייה לתורה, ואיפשהו לפני/אחרי גם התפנקתי עם האוכל של סבתא. שנה קסומה זאת הייתה.

סבא שלי היה רב. הוא גם הביא לי במתנה את הטלית והתפילין.

לא שמתי אותם כמעט לאורך השנים, אבל הם עדיין איתי.

אז לעמית יש בקרוב בר מצוה… והטלית כבר לא משהו – צהובה יותר מאשר לבנה.

אתמול הלכתי איתו לקנות טלית. וכיפה שתהיה לו משלו כבר. וגם סידור. כי צריך.

התקשרתי לאמא של חבר שלו לשאול איפה היא קנתה. היא אמרה שהסבא קנה ואין לה מושג איפה.

אז מצאתי את עצמי בגבעת שמואל, מחפש טלית עם הבן שלי.

אני איתו בחנות. מסתכלים. חושבים אם כחול יתאים. או אולי לבן. פוליאסטר או צמר. כזה או אחר. כמו בנים טובים, כל המחשבות האלה לקחו יחד עם דיון וקבלת החלטה פחות מדקה אחת.

ואני עם עצמי? חושב כמה הייתי רוצה שאבא שלי היה הולך איתו לזה וחווה את זה. ולא אני. וכמה שאני שמח שאני עושה את זה איתו. וכמה שאני רוצה להיות שם עם הנכדים שלי בעתיד הרחוק.

לחנצ'וקית מלאו 16 שבוע שעבר.

אתמול הלכנו יחד לבנק – לפתוח חשבון.

הבת שלי כבר בת 16

עצמאית

ועכשיו עם חשבון בנק משלה

וכרטיס אשראי משלה

וכן – bit

חסל סדר "אבוש, תעביר X שקלים למספר טלפון Y"

איך שהזמן עובר מהר

שיחקתי מבוכים ודרקונים.

פעם מזמן. לא להרבה זמן, אבל זה עדיין היה חלק מאד מעצב בהגדרה העצמית שלי – עד היום.

לא מזמן חזרתי לאשדוד לפגישה חפוזה.

מנהל המשחק שהיה לי/לנו במבוכים ודרקונים צובע בזמנו מיניאטורות.

הלכתי לקנות אחת בשביל מתנה לחבר של הבן שלי (גם שם מבוכים ודרקונים חזק).

אחרי מעל 20 שנה פגישה.

הוא: "אני זוכר איך התפעלתי מהילד שהצטרף לקבוצה. כמה חכם. כבר אז עבד במחשבים"

אני: "אם הייתה יודע איך הערצתי את היכולת שלך לספר סיפור ולטוות עלילה"

מי היה יודע עד כמה אני אגדל להעריך עוד יותר את היכולת לספר סיפור.

מי היה יודע כמה לא ידעתי והבנתי מה אנשים חושבים עלי אז (לטובה).

בשעה טובה, בבית בו גדלתי מבוצע תמא 38. המקום נראה כמו אתר בניה.

הגעתי בשבת לעזור לאמא שלי לפנות איזה ספריה או שתיים.

מהר מאד, נדחסו למושבים האחוריים והקדמי של הרכב ההרים של אנציקלופדיות.

עברית, בריטניקה באנגלית, עוד בריטניקה בעברית, אריאל, אחת של מדע, אחרת של גוף האדם.

כמה אהבתי את הספרים האלה כילד. לפתוח אותם ולקרוא על משהו. על מקומות בארץ באנציקלופדיה אריאל. על החלל או פיזיקה באציקלופדיה המדעית. אני זוכר את ההתרגשות בקבלה שלהם הביתה.

כמה השקעה הייתה בספרים שלי (ואני מתייחס אליהם כאל שלי, כי הייתי כמעט היחיד שעלעל בהם על בסיס קבוע).

אז נפרדנו. אני והספרים. אינספור סבבי סחיבה לרכב, 3 נסיעות קצרות לפח המחזור, וטקס זריקה קצר לכל אחד ואחד מהכרחים העבים שפתחתי בילדותי כדי ללמוד משהו נוסף.

היום? הכל בגוגל. במרחק נגיעה שכנראה לעולם לא תגיע. התקדמנו, וגם צעדנו לאחור קצת.

התשובה לחיים, היקום וכל השאר

או שאולי פשוט עוד שנה שעברה לה.

מה אני מאחל לי לשנה הבאה? עוד. עוד ממה שיש. עוד ממה שהיה השנה. רק יותר.

נו טוב

יום הולדת. הפתעה. 40. לצפריר.

לא ראיתי אותו בערך 20 שנה. חצי חיים. רצה הגורל וקבוצת ווטסאפ התארגנה במהירות. נקבע תאריך. והופס חזרה לגיל 16.

פרפורים? התרגשות? תוך רגעים הרגשתי "בבית". בין חברים. אפילו משפחה. אנשים שמזמן לא ראיתי הופיעו וזה היה הכי טבעי בעולם לקשקש איתם שוב.

סרטי הוידאו מאותה התקופה הסבירו לי באופן הברור ביותר שבורכתי. התמזל מזלי שבשנות הטיפש-עשרה העליזות היו לי את החברים הכי שווים שאפשר היה לבקש. כאלה שנתנו מקום. היו אדיבים ונעימים תמיד. חלק ניכר מהזהות העצמית שלי התעצבה ונבנתה במחיצתם.

ועוד דבר. פתאום, חזרתי להיות צעיר. לרגע. כמו בשיר של אלפוויל שאהבתי כ"כ לשיר יחד עם ניצן (גם הם מגיעים לארץ בקרוב).

זה לא היה מרגש אתמול. זה היה טבעי לחלוטין. כמו ללבוש חולצה אהובה. אם יש משהו שהייתי מבקש בשביל הילדים שלי, זה שאת הילדות שלהם הם יבלו עם חברים כמו שלי.

תודה שאתם חברים שלי.

יום אחרי יום, בהפרש של 31 שנים. מיום הולדת אחד… לשני.

לפני 6 שנים, נולדה הבת שלי הבכורה. גאוות המשפחה.

בכל שנה, הגברת הקטנה גדלה עוד יותר ומתבגרת. יש משחקי לוח שכבר צריך להסיר את הרסן – לשחק ברצינות ובריכוז עם הקטנטונת כדי שיהיה סיכוי לנצח אותה. מח חריף יש לילדה – כנראה יותר משל הזקן שלה שנולד 31 ויום לפניה. גאווה כבר אמרתי?

אז מה כבר לאחל?

לילדים היום (והאחת הזאת אינה יוצאת דופן) יש הכל.

אני אאחל לה רק דבר אחד:

סיפוק

מעצמה בעיקר. מהחיים. מהחברים והמשפחה. מהסביבה.

מזל טוב בת שלי! המון שנים מלאות סיפוק שיהיו לך בהמשך הדרך.