איך הזמן עובר. שבוע שעבר, התחילו חגיגות גיל 3 של הבת שלנו.

מיום ליום היא גדלה, ואנחנו מוצאים את עצמנו חושבים על פתרונות איך לעכב את הזמן. כרגע, לפחלץ ולשמור כדי שלא תגדל נראית כמו אופציה מנצחת.

ובכל אופן. זה התחיל ביומולדת בגן. כמעט 3 שבועות לפני התאריך ה"מקורי" – בשבוע האחרון של הגן, לפני הקייטנה בגן. זה המשיך ביומולדת אצל הסבתא – כנראה כדי להפטר מהמשקל העודף של המתנות הקצת גדולות.

הילדה שלנו, ב"בוקר שאחרי", משחקת בבית הבובות החדש.

ובהמשך? חגיגה בג'ימבורי ואולי גם משהו קטן למשפחה.

ההפקות האלה כבר מעייפות.

בגן היה טקס מרגש – כזה שלא זכיתי להיות בו כילד או כאח. הגן שאשתי בחרה באמת הטוב ביותר אצלנו בגבעה – רואים את זה בהקפדה על הפרטים וברגישות שהופעות כאלה מתבצעות.

זה אולי השעה, או העובדה שאני שוב מתקתק על המקלדת ממלון אי שם בחו"ל, אבל נראה לי שמיציתי את ההשתפכות על היומולדת הזה.

להיות אבא זאת המתנה הכי גדולה שאני קיבלתי עד כה. ואם ככה נראה גיל שלוש, אני מניח שהעתיד יהיה אפילו ורוד יותר.

התמונות מהיומולדת נמצאות כאן. בעוד שבועיים, אותו הלינק יכיל גם את התמונות מהג'ימבורי.

כשאשתי היקרה רצתה להתאוורר בחו"ל, היא הודיע על כך שבועיים מראש, אמרה שהמטרה היא לטייל בטבע, הוסיפה שהיעד חייב להיות קריר, נתנה תאריכים נוקשים ובחרה כמובן בשיא עונת התיירות. מפאת חוסר אופציות נורמאליות, נותרנו עם טיסות יקרות בטירוף לשוויץ, 4 לילות, רכב אחד ומלון ללילה הראשון. כל השאר – פתוח.

בחרנו בנקודה על המפה – עיר בשם Interlaken, למרגלות האלפים הברנאים, בים שני אגמים.

מזג האוויר היה מושלם – עד לעשר דקות אחרי הצילום הנ"ל. מאותו הרגע, החל גשם שוטף. היינו שעה הליכה מהעיר, באמצע שומקום, עם חולצות קצרות, מעיל גשם דק אחד ושני תיקי גב יקרים שנקנו מבעוד מועד עבור טיולי הליכה. כשהגענו לאיזור החנויות, לא היה עוד צורך לקנות מטריה או מעיל – כל פיסת בד שהייתה עלינו הייתה כבר ספוגה במים. הטלפון של אשתי שתחיה סיים את חייו בטביעה טראגית בתיק שלה, אזעקת הרכב של האוטו שלנו מצאה גורל דומה. אנחנו, מסיבות לא ידועות – נותרנו בחיים וללא התקררוריות מיותרות.

הבעיה העיקרית הייתה שמאותו הרגע, היה גשום – ממש עד ליום שחזרנו לארץ. הטיול שעשינו ביום שלאחריו היה מתחת למעילים ולמטריות בגבהים נמוכים יחסית, עם ריאות נמוכה ועננות בכל גובה אפשרי.

השלט למעלה, מסביר מה אנחנו רואים – או במקרה שלנו לא רואים בגלל שהיינו בדיוק באותו הרגע בתוך ענן. את אותו היום סיימנו מוקדם ולא ממש מסופקים.

ביום הטיול האחרון שלנו הספקנו לריב כבר בבוקר והתחלנו את היום במפלים מרשימים. כמו כל דבר בשוויץ, הכניסה למפלים הייתה משימה שכרוכה בתשלום. משם, החלטנו לנסות את מזלנו בטיולון קצר, ובחרנו במה שהציעו לנו במרכז התיירים הקרוב – המסלול Mountain-View Trail.

הדרך מתחילה בעליה די עצבנית. במקרה שלנו, דרך עננות שנתנה נופך מסתורי לכל הנוף מסביב.

מדי פעם, היו הבלחות של ריאות טובה. למעלה – חיבור של כמה תמונות בהן רואים פס ענן מעל העיירה שבה התחלנו. שלא יהיה ספק – גם מעלינו היו עננים נוספים כל אותו היום.

כמה שעות טיול הביאו אותנו לקצה המסלול. במסעדה היחידה בסביבה, שתינו מרק וחשבנו מה לעשות. המלצרים החביבה הציעה שנמשיך ב-Nordic Trail – מסלול ידידותי למשתמש לשעתיים נוספות. הסכמנו, והתחלנו לטפס בעקבות השלט.

שם מימין בפינה – זה המסעדה…

בשלב מסויים, שמענו פרות. הדרך הפכה לבוצית (או יותר נכון חרא פרות מהול בטיפה בוץ). אח"כ, הפרות הפכו לעיזים. הייתה לנו הרגשה לא נעימה של טעות בדרך, אבל לרדת כבר היה בעייתי והיה נראה שהנקודה הבאה מתקרבת. מיותר לציין שבני אדם לא ראינו כלל מהרגע שהתחלנו לעלות. אשתי שתחיה, פלטה בלי כוונה שהטיול מצויין, ורק דבר אחד מפריע – שהיא לא ראתה עדיין שלג. חבל שהיא אמרה את זה…

לא בנינו על שלג, אז הכפפות וכובע הגרב של אשתי שתחיה נשארו באוטו (בחניה, למטה) – לא נותרה ברירה אלא לעשות שימוש בזוג הגרביים הרזרביות שלי.

נכון – זה צולם נמוך יותר, אבל הגרביים הפכו לשימושיות יותר אח"כ – וזה גם מתאים לסיפור. אה כן – וגיליתי שיש להם חורים…

עם אשה בהריון מתקדם (אמצע חודש שישי), אחרי שלוש שעות עליה רצופה, בשעה 6 בערב, נראתה הישועה – שלט:

למעט הגובה המזעזע (שמודיע שעלינו עוד חצי קילומטר על החצי הראשון שעלינו לקראת הצהריים), הייתה בשלט נקודה חיובית אחת – המסעדה הקרובה נמצאת במרחק 2 דקות ו-Birg נמצאת במרחק של 10 דקות. ב-Birg יש רכבל חזרה לציויליזציה.

על המסעדה ויתרנו – היא הייתה באמת קרוב מאד לשלט. Birg לעומת זאת… היה במרחק של… עוד שעה וחצי. ולא ממש קרוב.

בדרך התחלנו לחשוב שטעינו בדרך, שהשילוט לא נכון, שלא נגיע. הספקתי לאבד מצלמה ולחזור לאסוף אותה. היה מעניין…

הגענו עייפים ורצוצים. לרכבל סגור. כולם הלכו הביתה שעה קודם – ב-6 וחצי.

הדלתות היו פתוחות, אז נכנסנו. אחרי שירותים קצרים, שוטטנו במקום וחיפשנו כפתור גדול אדום. לא מצאנו, אבל מצאנו טלפון בחדר צדדי שנראה שייך למפעילים. הרמתי את השפורפרת והתחלנו לנסות את החיוגים המהירים שהיו על הטלפון עד שענו לי. דיברו בגרמנית, הסברתי באנגלית, ובאדם השלישי שהעבירו אותי אליו – בינגו: אנגלית.

הוא הציע 3 אפשרויות:

1. לחכות לבוקר – כן… בטח.
2. לחזור למלון. שעה וחצי. שבע וחצי בערב – לא ממש.
3. לשלם קנס של 300 פרנק שוויצרי (בערך 200 יורו), ומישהו יבוא לאסוף אותנו. כן! כן!

עברו 45 דקות. נשנשנו בינתיים את הלחם שקנינו בבוקר. שתינו וחיכינו. ואז – הרכבל ירד. ברח לנו. רצתי מהר להתקשר ולהגיד שאנחנו עדיין תקועים והודיעו לי שמישהו בדרך לאסוף אותנו.

המושיע שלנו היה נחמד וידידותי. מהמקום אליו הגענו, לחזור לאוטו היה 3 רכבלים ואוטובוס אחד.

בתחנה, מחכים לאוטובוס

הגענו אחרי 9 בערב לרכב, שילמנו על 10 שעות חניה והתחלנו את החיפוש אחרי מלון לישון בו ללילה.

היה שווה.

למי שחושב לעשות טיולי הליכות בחו"ל, הנה כמה טיפים עבור שוויץ:

• קחו בחשבון שזה יקר. על הכל צריך לשלם ואפילו האוכל יקר.
• תדאגו לאוכל בתיקים. בעיקר פירות ולחם – זה עוזר.
• בכל חור בשוויץ יש מסלולי טיולים ברגל. פשוט תבחרו נקודה.
• גם בגשם ובריאות לקויה אפשר למצוא שם טיולים טובים להליכה.
• תצאו מוקדם בבוקר, ותבדקו מתי סוגרים את הרכבלים והרכבות במקומות הגבוהים.
• אל תעלו מעל 2000 מטר אחרי השעה 12 בצהריים – שם אנחנו עשינו את הטעות שלנו…

את כל התמונות מהטיול אפשר למצוא כאן.

חזרנו מטיול בשוויץ לבד, אבל לפני שאני אגיע לנושא הזה (בעוד מספר ימים), אני אתחיל מארוע חשוב מהשבוע שעבר. הילדה שלנו גדלה. בגן שלה, גן חנה, חגגו מסיבת סיום – הראשונה אותה חווינו על הגוזל שלנו.

למסיבה הוזמנו המשפחות – אמהות גאות, סבים וסבתות ואבות מחומשים במצלמות מסוגים שונים. כמו כל אבא גאה, הגעתי גם אני עם המצלמה. האמא הזילה דמעות, הילדה ריגשה אותנו מאד – ילדה כמעט בת 3, עסוקה בקטעי מופע מבויימים ומצוחצים, נהנית לה עם חבריה לגן ולא ממש מבינה את משמעות הרגע עבור ההורים שלה – את הקפיצות העצומות שהיא עושה מדי יום – מתינוקת, לילדה ואפילו לאשה קטנה.

בסוף המסיבה, כל מה שהיה לה לומר זה "אני רוצה עוד פעם מסיבה". כל כך פשוט. כל כך ברור. גם אנחנו רוצים עוד פעם מסיבה. אז נחכה שנה…

הזמן הוא דבר נוזלי – הוא בורח מבין האצבעות. הרגעים האלה לא יחזרו עוד – השנה הראשונה בגן, החיבוק האוהב הראשון שקיבלתי ממנה, המשפט "לילה טוב אבא" אותו היא אמרה לי היום בפעם הראשונה.

היינו בחו"ל. פחות משבוע. חזרנו וקיבלנו ילדה גדולה יותר. שונה. בוגרת.

* אם אתם מחפשים תמונות ממסיבת הסיום בגן, אז ניתן למצוא אותן כאן.

סין עבורי הייתה המקום שעוברים בו כדי לעשות חליפה ולקנות חולצות זולות. מגיעים, מחפשים את השוק הקרוב ומתחילים לפזר כסף. בהתחלה זה היה נחמד, אבל זה נמאס אחרי כמה טיסות.

הפעם בשנחאי, היה לנו קצת זמן, אז ישבנו לנו במסעדה עם אינטרנט אלחוטי במרכז קניות אי שם בעיר. טיול קצר לשירותים הפתיע קלות:

התמונה למטה היא צילום שלקחתי בחנות ספורט. פעם ראשונה שאני רואה מגרש כדורסל קטן באמצע חנות. והיו אפילו כמה ילדים ששיחקו שם.

באופן לא מפתיע, בשנים האחרונות, אני גם מתעניין בג'ימבורי לסוגיו השונים. בסין, הוא נראה כמו בארץ, אבל המתקנים קצת שונים – חלקם מגניבים יותר מאשר בארץ.

ג'ימבורי בקניון בסין

מזרן מים בג'ימבורי

אני טס הרבה, אבל לא ממש מסתובב מספיק במקומות שאני מגיע אליהם.

עכשיו, למשל, אני ספון לי בחדר המלון בקוריאה, מחכה ללכת לטיסה. 5 שעות מבוזבזות בבוקר הזה פשוט כי יש גשם כבד בחוץ, משולב ב-30 מעלות חום – לא סבבה.

למלונות בוטיק יש שיק מיוחד. הם משרים אווירה שלא ניתן לחוות בהולידי אין או בשרתון. יש בהם הרבה מעבר לשהייה בעוד מלון שטנץ.

לפני כמה שנים, יצא לי להיות במלון Ambience בטיואן – הוא גם אחת הסיבות שהתחלתי את המדד הזה. מאז, לא יצא לי לחזור אליו. לפחות לא עד לשבוע הזה.

מדובר במלון קטן יחסית בטיואן, בבניין פינתי אי שם בעיר. אם יש משהו שמאפיין אותו זה לבן.

הרצפה (אפורה), הקירות, התקרה, המיטה, הרהיטים – הכל לבן.

זה המלון היחיד שיצא לי לבקר שיש בו מערכת סטריאו בכל חדר, עם דיסק מוכן לשימוש. לא ממש השתמשתי, אבל זה די נחמד.

אכזבה קלה הפעם הייתה בתחום חדר השימוש. הוא עדיין היה מגניב, אבל החדר שקיבלתי פעם שעברה היה שווה יותר באספקט הזה.

בכל מקרה – האסלה, למי שלא שם לב, נמצאת בקיר הצמוד למקלחת. הזכוכית משני צידי האסלה מפרידה בין האסלה למקלחת. המקלחת כולה כמעט ושקופה בכל כיוון אפשר, עם יכולת לסגור וילונות בעת הצורך.

בנוסף לאסלה, החדר מצוייד באמבטיה – בחדר הקודם הסידור היה שונה, אבל הפעם הטאץ' היה בצורה הנחמדה של האמבטיה ובמיקום הכללי שלה…

האמבטיה

מישהו אמר פרטיות?

גם הלובי למלון, וחדר האוכל – לבנים

מדד מלונות: Shanghai Dongjiao Hotel

אז מסתמן שהשבוע יהיו עוד שני מלונות במדד, בשבוע שבו כל המלונות עומדים להיות טובים. לאחד הזה בשנחאי לא ציפיתי – הוא היה מ צ ו י ן.

מדובר במלון שנראה כמו שמורת טבע – לפחות אם מאמינים למבט מהחלון בחדר.

החדר היה גדול אפילו לסטנדרטים הבורגניים שלי. הוא חדש. מטופח. והכל בו בשביל לרצות את הנשמה הביקורתית שלי: היו אפילו 2 סוכריות מנטוס ארוזות בנפרד לצד המיטה, שלא לדבר על אסופת הפירות שחיכו לי.

החדר שלי – סליחה על הבלגן

המלון התאמץ עד כדי כך שאת חלוק הרחצה הוא הניח בתוך מארז לחליפה – שקלתי אם לאסוף את המארז איתי בדרך לארץ בשביל החליפה שלי… ואז החלטתי שלא להיות הישראלי המכוער.

הדבר העצוב היחיד הוא חדר הכושר. הוא כולל 8 מגרשי טניס (4 חיצוניים ו-4 מקורים), בריכה, סקווש, ג'קוזי, סאונה, שולחנות ביליארד, אולם באולינג וחדר משחקים (שחמט ומשחקי מחשב). הבעיה? נפתח רק ב-8:00 בבוקר וצריך להגיע אליו בהסעה מאורגנת – נאלצתי לוותר הפעם (הגעתי למלון אחרי 12:00 בלילה ועזברי ב-9:15 בבוקר). אמרתי שכל זה בחינם לאורחי המלון?

וארוחת הבוקר? מצויינת. המלצריות יצאו מגדרן כדי לרצות אותי. ביקשו שאני לא אחכה לחביתה – הן כבר ידאגו להגיש לי אותה. הניחו את מפית הבד על המכנס שלי כדי שלא יתלכך. שאלו ברגע שנגמר התה אם להביא עוד. בקיצור – היו סבתא שלי בתקופות היפות שלה (והאנוכיות שלי).

אם רק יכלו לעשות כאלה מלונות בעוד מקומות.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.
2. נייר טואלט –5. גן עדן – אני לא ארחיב, אבל היה קטיפתי ולמטף.
3. גודל חדר – 5. אמריקה, אבל בסין.
4. תאורה – 5. שליטה מרכזית. תאורה בכל חור בחדר.
5. אינטרנט – 5. חינם. עובד. מהיר.
6. מגהץ – 5. יש בחדר. חדש ויעיל.
7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. כל השקעים בקיר עובדים עם כל חיבור.
8. ערוצי טלויזיה – 5. 5 תחנות באנגלית. 2 מהן סרטים.
9. מיני בר – 4. יש. אפשר לבקש לרוקן
10. כספת – 5. יש. עובד.
11. ארוחת בוקר – 5. מפנקים הסינים האלה.
12. חדר כושר – 4. אם רק היו פותחים ב-6:00 הייתי מפנק אותם כאן בציון 6…
13. אחרים – 5. היה טוב מדי. צריך לחזור לשנחאי בהקדם…

לסיכום: 4.85 במדד המלונות של צחי. הכי גבוה עד כה ובצדק: נכנסנו עייפים, יצאנו מרוצים.

כן. אני שוב בחו"לצלארץ. עם קצת מזל בפעם האחרונה עד הלידה של הבן שלנו (אוקטובר, וכן – פעם ראשונה שהוא מופיע כאן).

מסתבר שבקוריאה הדרומית לא קורים מספיק דברים – הצפון לא מספק להם את כמות הריגושים שיש בארץ (לא ברור לי איך עם כל הפרובוקציות של צפון קוריאה). פשוט אחרת אני לא יודע איך להסביר את תצוגת האופנה הזאת באמצע הטרמינל:
בעבר, הם פשוט היו מלבישים אנשים בתחפושות מצחיקות ומושיבים אותם בחנויות הדיוטי פרי שלא היו בשימוש. קראו לזה משהו כמו "מורשת קוריאנית". כנראה הם החליטו שכדאי להזיז קצת הת השחקנים כדי שיוכלו לחלץ קצת עצמות.

בכל אופן, השבוע אני עומד לבקר לפחות במלון חדש אחד אם לא שניים, ככה שמדד המלונות יחזור ואז יעלם לו שוב. לפחות עד לאחרי הלידה.

אחרי חודשיים של הכנה וחיפוש של תאריך, בסוף השבוע שעבר קרה הדבר. עזבתי את האשה והילדה ונסעתי עם חברי ילדות שלי לטיול סופשבוע. החלטנו יחדיו שהגיע הזמן לעשות טיול גברים. בלי בנות זוג. בלי זאטוטים. שני רכבים. מסלולים לא מעגליים.

בקיצור – חזרה לילדות.

כשהצעתי לבחור צימר, נתקלתי בחומה בצורה של רצוץ לישון בטבע באוהלים. אז ויתרתי.

בכל אופן, היה שווה באופן כזה שכבר הוחלט על שידור חוזר בשנה הבאה. רק חודש חודשיים מוקדם יותר כדי שהיה פחות חם.

החלק הנחמד ביותר היה הזרימה של הטיול. 4 גברים. כולם עם נשים ביום-יום. כולם רגילים לוותר כשצריך. לא תכננו יותר מדי מראש. ברוב המקרים לא ממש התקבלו החלטות, אלא ההחלטות קיבלו אותנו. היה שקט נפשי שכזה שקשה למצוא כשמטיילים עם משפחה.

במהלך היומיים בצפון, בילינו בסביבות הכנרת ועשינו חלק מנחל עמוד ואת נחל אל-על.

מומלץ בחום.

התמונות כאן.

אם הגעתם לכאן, אז כנראה שאתם כבר יודעים שעברנו דירה.

מבית רב-קומתי מפואר, אך מתפורר לצמוד קרקע. אפשר לומר דו-משפחתי כי באותו השרת יושב גם אתר הפילאטיס של ענת.

ובכל אופן, אתם מוזמנים להסתובב, לשמור ב-RSS שלכם או להרשם במייל. רק תזהרו שלא לגעת בקירות – הצבע עדיין טרי והאיש גבס לא ממש סיים את העבודה (חסרים פלאג-אינים, לא קיסטמתי את המראה הכללי, ובכלל – זה הגיע ככה יש מהקבלן).

עם קצת מזל ורצון טוב, יופיעו כאן קצת יותר פוסטים מאשר בחודשים האחרונים.

תגידו שלום למטה בתגובות אם בא לכם. הערות ורעיונות לשיפורים יתקבלו בברכה.

יש בלוג שאני אוהב לעקוב אחריו. קוראים לו גם אבא יש רק אחד. כותב אותו מישהו בשם ארנון. יותר מזה, אני לא ממש יודע עליו דבר (רק שיש לו 3 בנים, אשה, הוא עושה תואר שלישי או משהו דומה וחוויות שלו מגידול ילדים). אבל חוץ מזה – כלום.

לפני כמה חודשים הוא ביקש לאסוף פדיחות של אנשים. אז התנדבתי. יש לי כמה שקבורות כאן בבלוג, אז הייתי צריך לבחור אחת אחרת. שלחתי אותה אליו ואתם מוזמנים לקרוא אותה בבלוג שלו – על חוסר היכולת שלי לזכור שמות.

מתנצל מראש לכל אלה שאני לא ממש זוכר איך קוראים להם…