הסיבה למשבר הכלכלי

עצוב מה שקורה היום בעולם.

החדשות היחידות באנגליה (מלבד הפרישה של השחקן הראשי בסדרה המוזרה ד"ר הו) קשורות למשבר הכלכלי (ולבחירות בארה"ב).

היה משעשע לשמוע הבוקר מישהי מתראיינת בחדשות בשם הבנקים שנותנים הלוואות. בתרגום עילג לעברית: "אנחנו נותנים גם היום הלוואות לאנשים שבאים פעם ראשונה, אבל בגלל המצב הכלכלי בעולם, אנחנו בודקים אם אלה שמבקשים הלוואה יכולים גם לשלם אותה."

לא פלא שיש משבר כלכלי.

עכשיו יתחילו לבדוק אם אנשים שרוצים כסף יוכלו גם להחזיר את ההלוואה שהם לוקחים. מה עוד ימציאו? שלא יתנו לאנשים אוכל אם הם לא משלמים עליו?

מדד המלונות חוזר!

אחרי חודשים שאני "מקורקע", בעיקר בגלל התפקיד החדש, ניתן לראות באופק מספר טיסות.

עם קצת מזל, מחר, יופיע פה המדד על מלון הילטון באנגליה.

בינתיים, אני יכול רק להתעצבן על העלויות המטורפות של מוניות פה.

עבור חצי שעה נסיעה, שילמתי בארץ לשדה התעופה מתחת למאה שקל.

עבור חצי שעה נסיעה, שילמתי באנגליה משדה התעופה בדיוק מאה לירות שטרליג (תכפילו ב-6).

בחירות כבר אמרנו?

טוב שהספקתי לכתוב על הבחירות כאן בגבעה.

היום בחדשות בערוץ 2, הופיע ראש המועצה שלנו. מסתבר שחלק מהשלטים היפים צצו להם מבעוד מועד.

המתנ"ס שבבניה? עדיין בבניה. יש עוד כמה חודשים עד שהוא יושלם. אבל היום, הפתיחה החגיגית שלו. מחוץ למתנ"ס. ועם הוצאה מטורפת על הופעות. פשוט כדי שנזכור את מיטיבינו ומנהיגינו האהוב ונבחר בו שוב. אין סיכוי.

ומרכז הכושר המפואר? זה שעוד שניה וקצת מושלם? יש חור באדמה שמסמן את המקום לבריכה. ומילאו אותו במים במיוחד לצורך צילומי תדמית של אותו מגלומן. עוד שנה, אולי יהיה לנו מרכז כושר.

בינתיים? נתפלל לזריקתו של זה מראשות המועצה, ולהגעתו של ראש מועצה קצת יותר צנוע וקצת יותר אקטיבי (בכיוונים הנכונים).

עוד לוויות

בהלוויה של אבא שלי, חבר טוב שלו אמר שהם היו יחד בהרבה הלוויות מהעבודה – סוחבים את המת באלונקה שאיתה סוחבים אותו בדרכו האחרונה. ועכשיו, הוא צריך לסחוב את אבא שלי.

היום, הפריבילגיה הזו כבר לא קיימת. כל בית קברות שמכבד את עצמו מחזיק רכב חשמלי שבו נוסע הרב יחד עם האלונקה עם המת עד לקבר. תהלוכה של קרובים וקרובים רחוקים הולכים אחרי רכב חשמלי עם רב שממלמל זמירות שאיש כמעט אינו מבין. לפעמים, הקידמה הורגת מנהגים יפים.

סוף השבוע האחרון היה עצוב במיוחד. אמא של חברה טובה שלי מתה. יש לי הרבה ידידות, אבל חברה אחת. אני מכיר אותה עוד מהחיתולים. אני גדלתי בבית שלה. גדלנו באותו הגן, אבל בבתי ספר אחרים. דרכי חיינו הצטלבו והתנתקו פעמים רבות, אבל לא זכורה לי אפילו פעם אחת שרבנו. או שהיינו ברוגז. או שכעסתי עליה. ועכשיו, היא איבדה אמא. אמא שאהבתי. לפעמים, אין שום צדק.בהלוויה היום היה עצוב, אבל עם זאת, יצא לי לפגוש חברים ותיקים שלא יוצא לי לראות הרבה. מזל שאנשים מתים כדי שנוכל להפגש. חבל שלא קבענו לקפה ועוגה.

וכאילו זה לא הספיק, באותו סוף שבוע, לחבר מאד טוב שלי, ומאותה קבוצת החברים, מת הסבא. ועכשיו, אנחנו כל החברים קופצים בין לוויות וביקורי שבעה.

ליבי עם החברים שלי. כל מה שהייתי רוצה זה להיות איתם השבוע, אבל יותר מדי פגישות חשובות בעבודה, מהולות בטיסה לחו"ל השבוע, גורמות לזה שאני כמעט ולא אראה אותם.

אין שום צדק.

בחירות בפתח? השלטים במתח

עוד מספר ימים וקצת, ויבואו עלינו לטובה (או שלא) הבחירות לרשויות המקומיות.

אני גר בגבעת שמואל כבר מספר שנים לא מבוטל, ואם יש דבר שאני יכול להגיד על ראש המועצה הנוכחי שלנו היא שהוא במקצוע הלא נכון. יותר מתאים לו פרסום על שלטי חוצות מאשר לנהל מועצה.

אספתי עבור הקוראים שלי כאן מגוון פנינים כדי להבהיר את הנקודה. ושלט, כמו שיודעים, שווה יותר מאלף מילים, גם אם יש עליו הרבה פחות ממאה.

איפה נתחיל, אם לא במערכת החינוך המפוארת של הגבעה?


הורים יקרים, אם לא ידעתם, אצלנו החינוך הכי טוב בכל גוש דן. לא שאני חושב שזה לא נכון, אבל אני מניח שזה למרות ראשה המועצה ולא בגללו. גם המיקום, עיתוי ותקופת הפרסום של שלטי חוצות כאלה על בתי ספר קצת מוזרה. חוץ מלהאדיר ולפאר את פועלה של המועצה, ולעלות כסף, אין לשלטים אלה כל ערך.


השלט הזה צולם במיוחד בשבילכם באיכות מעולה. הוא ממוקם בכניסה לגבעה, על פארק גדול. הוא הופיע שם לפני שעברנו לבית החדש שלנו לפני קצת למעלה מ-5 שנים. אני מניח שסימוני המחיקה הם של תאריכי הסיום… מלבד הרס של שטח משמעותי מהפארק, לקח למועצה ה מ ו ן  זמן כדי להעלות את השלט הבא:

הסאגה, או שמא הפארסה של בניית מתנ"ס אחד מסכן בגבעה באה לסיומה המשמח. ולחשוב שהשלט המקורי הותקן קצת לפני הבחירות הקודמות והחדש הופיע באופן מסתורי מספר שבועות לפני הבחירות.


זה שלט שקרוב לליבי: הוא הופיע לפני בערך 4 שנים, וכבר יש לנו מרכז מסחרי. קצת באיחור, ושוב, באופן מסתורי קרוב לבחירות. ושלא יהה ספק – הקניון לא נבנה "כאן", אלא ליד.


ועוד דוגמה מוצלחת במיוחד. השלט הזה גם נמצא כבר שנים. ההבטחה שעליו הגיע יחד עם ההבטחה לקניון מפואר. אני לא מבין מי אלה לכונרננה, או למה צריך עוד בית כנסת בשכונה (אני ספרתי 5 – 2 ענקיים, 2 "זמניים" ועוד אחד באחד מגני הילדים לשבתות וחגים). בכל אופן, לפני חודש הקימו גדר מסביב לשלט. יותר מזה לא נעשה עדיין ואני לא אתפלא אם גם לא יעשה דבר.


בחזרה לחינוך. לפני מספר חודשים (או אולי שנה), הוקם השלט המפואר הזה. בית-ספר חדש. בשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן (שייכת לרמת-גן דרך אגב). את השלט ליוו ההבטחות הרגילות, וכמובן שמוביל הפרוייקט הוא ראש המועצה בכבודו ובעצמו (דבר שהוא התבקש להפסיק לעשות). אז לפני כחודשיים, עשו טכס הנחת אבן פינה לבית הספר, שנמצא מרחק יריקה מהבית שלנו. יישרו שטח אדמה, סללו זמנית קצת אספלט לכסאות הפלסטיק שהביאו, הקימו במה, עשו הופעה קצרה (שעתיים), עם ציוד הגברה, שירים וכמובן נאומים. קיפלו הכל והלכו. אז אבן פינה לא מצאתי. הדבר היחיד שקרה הוא שלפני החג, החלו לגדר שטח – אולי בשביל הבית ספר ואולי לא. אני מניח שלקראת הבחירות הבאות יהיה שלד.


על חדרי כושר כבר דיברתי. על הניסיון להסביר לנו כמה דואגים לנו בגבעה עם שילוט מעניין גם דיברתי. אז בואו נחבר אותם. לאחרונה, צצו בגבעה גם השלטים המוזרים הבאים. בונים לנו הולמס פלייס! רק בשבילנו! בתשלום מלא אני מניח. אבל שנדע שבאמת באמת דואגים לנו. אפילו דאגו למדוד מרחק (מעניין אם אוירי או ברכב) מכל שלט לשטח האדמה המדובר, שלא ממש רשום איפה הוא (בטח בפתח תקוה).

אז בבקשה – קצת יותר עשייה ופחות דיבורים (או שילוטים במקרה הזה). ברור לי שזאת בקשה די מוזרה מבלוג – מקום של די הרבה פקה פקה, אבל קצת כבוד. אנחנו קורעים את התחת בגבעה (או יותר נכון בת"א), מביאים את הכסף ומשלמים אותו למועצה חמדנית שהולכת ומשקיעה אותו בקבוצת כדורסל, שמשחקת את האימונים שלה באור יהודה (כי אין מגרש נורמלי בגבעה). לא הגיע הזמן קצת להשקיע בתושבים ולא בשלטים?

אז במקום הסיסמה המצחיקה "טוב לי בעיר, טוב לי עם זמיר", למה שלא נשיר כולנו יחד "טוב לי בעיר, רק בלי זמיר"?

ספה חדשה

יש לנו ספה חדשה.

לא בבית – בבניין.

כנראה זה החום בקיץ, או אולי החגים שבאו עלינו לטובה באמצע השבוע במשך חודש שלם, אבל לדתיים בבניין קשה. קשה לחכות למעלית השבת שצריכה לעשות מסלול של 12 קומות ובחזרה.

אז מה עושים?

קונים ספה. רצוי מעור, כדי להפריע למחבקי העצים בבניין ולהפיץ ריח רענן של סבתות, ומניחים אותה בלובי של הבניין.

כמה כיף.

חבל רק שאת השלטים שמבקשים שלא להשחית את הספה ולשמור עליה כבר הספיקו לקרוע. נקווה שהספה תחזיק יותר מחודש, אחרת היא תעלה יותר מאשר השכנים משלמים ועד בית עבור אותה התקופה.

הספה במלוא הדרה

עברית קשה שפה, בעיקר אם הולכים לג’ים

השנה החלפתי את מכון הכושר שאני הולך אליו (מכריחים אותי – אני נשוי למורה לפילאטיס). אז עברתי מגו אקטיב לגרייט שייפ.

כשחיפשתי חדר כושר חדש, קרוב לעבודה, מצאתי משהו די משעשע. בארץ עושים כושר באנגלית בלבד. לא מצאתי ולו חדר כושר אחד עם שם עברי תקני.

הנה קולקציה לשיפוטכם:

נתחיל כמובן מהמחמד שלי – גו אקטיב. בעברית, ניתן לקרוא לו לך תעבוד.

משם, עברתי לגרייט שייפ. בעברית, מדובר כמובן על אחלה גופה.

את אחותי שלחנו להולמס פלייס. בעברית, זה המקום של חסרי הבית.

ליד העבודה, החליטו לפרסם את פיטנס קלאב. שזה כמובן מועדון כושר (די בנאלי).

עבור בנות המין הסדיסטי, פתחו אצלנו בגבעה את ספיריט. מדובר ברוח רפאים או נשמה – תלוי כמה אתן מתחברות לזה.

על ז'בוטינסקי, אחותי מצאה לי את טארגט – יצא לה בול פגיעה.

ובאחד הפקקים, נתקלתי בספייס, שהגיע מהחלל החיצון.

הדבר היחיד שיש לי לומר הוא, שיש מספיק מילים בעברית כדי לתת שמות לחדרי כושר – לא צריך להרחיק עד לאמריקה בשביל זה. הבחירה באנגלית גם די מקשה על החיפוש בגוגל בשביל למצוא את חדר הכושר. אי אפשר לחפש את זה בלועזית, אז צריך לשעתק את השם לעברית ולהתחיל לחפש משהו שמתאים בתוצאות.

למה אי אפשר בארץ הזאת ללכת להתאמן בזיעה, גוף טוב, הסטודיו של רפי או מוטי הפטיש וצריך להתבזות ב-Garage, Shape, Great Shape, Holmes Place, GO active וכל החברים הגויים שלהם?

יומן מלחמה: שלב הסיכומים

כתבתי את הפוסט הזה מבעוד מועד,עם זמן פרסום עתידי, כדי ש"יתאים לרגע".

עכשיו, אחרי למעלה משבוע לבד בחזית. האמא חוזרת. נהיה שוב משפחה מאושרת (אם כי האמא הזאת חטפה ג'וק בראש של רילוקיישן לאמריקה – אמרתי לה שאסיה עדיף, אבל אין עם מי לדבר).

הגיע הזמן להודות על כל אלה שהביאו אותי עד הלום וגרמו לי לעבור את התקופה הזאת מבלי להתאשפז:

  • אמא – תודה על העזרה. בלעדייך, לא הייתי מסוגל לעבור את הימים הראשונים וגם להתעסק עם כל הדברים הדחופים שהיו בעבודה.
  • אהרון – תודה על הערב שבאת לבקר. נתת לי אויר לנשימה וזמן להתרחק קצת מהילדה.
  • אחותי – על כל הביקורים וה"שפיות" שהבאת בימים שבאת.
  • רעות – שחזרת לטפל בילדה כשכבר אזל לי הכח.
  • אלוהים – תודה על יום כיפור, שהזכיר לי שלהיות עם ילדה ובלי טלויזיה יום שלם זה בלתי אפשרי.
  • נינטנדו – שהביאו לי את ה-Wii שאפשר לי להרביץ בכל ערב לדמויות מצויירות ולהוציא עצבים.

והכי חשוב – לאשתי, שנתנה לי את הזמן המיוחד הזה להיות עם הבת שלי.