גם זה הלך לפיקניק, על תקן פשטידה, למרות שזה לא בדיוק פשטידה: המתכון המקורי בנוי על פסטה פנה (קצרה וחלולה) – אני החלפתי אותה באיטריות פסטה כדי להגיע ל"מרקם פשטידתי".

גם המתכון הזה, כמובן, הוא מהספר "האוצר של על השולחן" – אמרתי כבר שהוא ספר מצויין? 400 מתכונים, שרובם שווים בטרוף – יש לי עוד ימים רבים של הנאה מלבשל אותו.

רכיבים

• חבילת פסטה מבושלת (עדיף פסטה קצרה או אטריות פסטה)
• 1 כרובית מפורקת לפרחים
•  2 גבעולי כרישה קצוצים
• 2 שיני שום פרוסות
• 1 כף חמאה
• 1 מיכל שמנת מתוקה
• 3 ביצים
• 4 עלי מנגולד קצוצים
• 200 גרם גבינת קשקבל מגוררת
• מלח, פלפל ואגוז מוסקט

לעבודה

מבשלים את פרחי הכרובית במי מלח רותחים 7 דקות, מוציאים ומסננים.

מטגנים כרישה ושום בחמאה עד להתרככות.

מערבבים את כל החומרים יחד ומעבירים לתבנית אפייה משומנת. אופים חצי שעה בתנור.

את הלביבות האלה הכנתי בפעם הראשונה לפיקניק. פגשתי אותם בשיטוט בספר המתכונים "האוצר של על השולחן" – מצויין ומומלץ בחום.

מיה – נא לעקוב אחרי המתכון.

את המתכון יש להכין כשהצעצוע האהוב יושב להנאתו על השיש – זה המרכיב הסודי.

רכיבים

• 1/2 כוס קמח
• 1/2 כוס קמח תירס (לא היה לי בבית אז השתמשתי בקמח תפוחי אדמה מפסח)
• 1/4 כפית אבקת אפייה
• מלח וכמון
• ביצה טרופה
• כפית מיץ לימון
• 1/2 כוס מים
• 2 כוסות גרעיני תירס טריים (קפוא עבד לי מצויין)
• 4 גבעולי בצל ירוק קצוצים
• 3 כפות כוסברה קצוצה
• שמן

לעבודה

מערבבים קמח, אבקת אפייה, מלח וכמון. מוסיפים ביצה,מיץ לימון ומים ומערבבים עד שהעיסה חלקה. מוסיפים את יתר החומרים מלבד השמן ומערבבים.

במחבת  משומנת וחמה מטגנים את הבלילה משני הצדדים. אני העברתי כל פעם כף של בלילה ומעכתי אותה על המחבת. כל סיבוב היו 5 לביבות.

מוציאים לנייר סופג וטוחנים.

רצינו להזמין אלינו הביתה. אז רצינו. גבי העדיף פיקניק, אז השתמשנו בפעם הראשונה ב-Google Docs כדי לארגן אירוע – ככה שלא היה מישהו שריכז את הכל אצלו, אלא אירוע כזה שדי ריחף לו (למרות שכולנו החלטנו שגבי אחראי כדי שיהיה את מי להאשים).

באופן לא מפתיע, החלטתי להשתלט על הדברים שדורשים מאמץ בישולי, ונותרה לה פשטידה יתומה שאף אחד לא התנדב להכין – אז גם אותה הכנתי. וגם עומר הכין אותה. והחלטתי להכין עוד משהו – סתם כי היה נראה מעניין לנסות. וברור הרי שהיה יותר מדי מה לאכול בסוף…

למה זה מעניין? פשוט כדי להכין אתכם ששני הפוסטים הבאים מדברים על ניסויים בבני אדם – מתכונים שהתבקשתי במסגרת הפיקניק לספק.

בינתיים, אם זה באמת מעניין אתכם (=הייתם בפיקניק), אתם יכולים למצוא את התמונות שצולמו כאן.

זה זמן לא מועט שאני לא בא לבקר אותך מספיק.

אני לא מלטף אותך ב-אדמין, לא כותב לך פוסטים למגרה, ואפילו שלא הולך להציץ ביומנים של אחרים ולהגיב אצלם.

זה לא אתה זה אני.

הייתי עסוק.

הבטחתי לעצמי שלא להתנצל כאן, אבל זה היה בלתי נמנע…

בכל אופן, מחווה קטנה לשבוע הספר, שניה לפני שאני מפציץ פה בעוד כמה פוסטים.

חברים יקרים, מחפשים את התמונות מחג שבועות?

עומר, לא לדאוג בסוף כולם עוד יהנו…

• עומר – היה סבבה. תודיע לאמא שלך שהיא מוזמנת לטוס גם שנה הבאה
• סימה – אני אשמח מתישהו לבשל איתך ביחד באותו מטבח. יכול להיות מהנה

הוא כבר מת. וזה לא קרה אתמול. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנראה שהגיע הזמן לשנות קצת את הסטטוס קוו.

מאז שאבא שלי נפטר, הריטואל הקבוע הוא שביום האזכרה, עולים לקבר ואז הולכים לבזבז את הזמן הנותר בבית הכנסת. לא עוד. במהלך האזכרה שנה שעברה, נפלה החלטה של הקרובים מדרגה ראשונה (רובם לפחות) שהגיע הזמן לשינוי: לא עוד בית כנסת, אלא ללכת הביתה.

אזכרות זה דבר כיף נורא – באים אנשים, משפחה – כאלה שלא רואים הרבה.

השנה, לפני חודש או קצת יותר, באזכרה של סבא שלי, ראיתי שוב את המשפחה המורחבת: את כל האנשים שאני נורא אוהב, אבל לא יוצא לי לראות הרבה.

למה עכשיו, כשמגיע הרגע הבא להזדמנות שכזאת, אני צריך לבזבז אותה בבית הכנסת? במקום להיות עם המשפחה…

אבא שלי נשבר ולא עשה את זה לאבא שלו תקופה ארוכה מדי, לפחות לא לפי הזכרון שלי. למה שאני אעשה את זה בשבילו? הוא בטח לא מצפה לזה. ואני? לא רוצה שהילדים שלי יבלו בבית הכנסת כל שנה בגללי – שילכו כולם למסעדה טובה, עדיף עם שולחן עגול, בחדר פרטי, ויעשו ארוחה טובה. יהנו על איזה סטייק וידברו על כמה שאבא שלהם אהב לבשל. לא קידוש, לא עילוי הנשמה ולא מניין. ארוחה טובה. קצת לבלות ביחד. ולהמשיך את החיים.

נמאס לי לקדש את המתים במקום לחגוג על החיים.

יכול להיות שזה נכון, אבל צריך לשים איפושהו את הגבול…

המבוגר שבצילום מסתובב לו ברחבי תל-אביב על גלגיליות. מה עושים כדי לשמור על הבטיחות?

• קסדה
• מגני בירכיים, שמגינים על כל הרגליים
• מגני מרפקים, שמגינים על כל הידיים
• גם לידיים הוא לא חסך, עם כפפות
• לא רואים בתמונה, אבל לקסדה מחוברת מראה קטנה, שתראה לו מה קורה מאחור
• חולצה מחזירת אור, כאילו שאין מספיק בבוקר

לדעתי, יש לו מתחת לחולצה גם אפוד מגן קראמי.

מישהו צריך להגיד לו שהוא טיפה הגזים עם אמצעי הבטיחות.

מלון אחרון לסיבוב הזה. הפעם בג'רזי.

אם יש משהו שאפשר להגיד על מלונות בארה"ב זה שהם גדולים. האחד הזה די משעשע: השרותים צמודים ל"חדר השינה" ולא ל"סלון" בכניסה לחדר, כנהוג לרוב בבתי מלון.

המלון הזה, בניגוד לקודם משתדל קצת יותר במיחזור – אין יותר מדי אריזות חד פעמיות, ובפעם הראשונה יש לי פח מיחזור בחדר – זבל לחוד, ניירות, זכוכיות ופלסטיקים לחוד. אני מניח שבסוף הכל חוזר לפח אחד…

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.
2. נייר טואלט – 3. הסיבוב הזה בארה"ב לא היטיב עם הישבן שלי יותר מדי.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 4. כמו שצריך, רק שאין שליטה מרכזית.
5. אינטרנט – 4. בתשלום.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 4. אין שום בעיה לבקש.
8. ערוצי טלויזיה – 5. תחנות באנגלית
9. מיני בר – 5. אין.
10. כספת – 0. אין.לא משהו בקטע הזה.
11. ארוחת בוקר – 3. יש. בתשלום. לא ניסיתי. מצד שני, הצ'כונה מלאה במסעדות עם ארוחות בוקר במחירים נמוכים.
12. חדר כושר – 3. יש. קטן אבל יחסית מאובזר.
13. אחרים – 5. אין תלונות. שירות מצויין.

לסיכום: 3.92 במדד המלונות של צחי. ללא ספק המנצח הגדול בטיול הזה.

הרבה לא ציפיתי, אבל בטח שציפיתי ליותר מזה…

בדרך ממערב ארה"ב למזרח ולעוד לקוח מרוצה הייתי צריך לעצור ללילה בשדה. במקרה הזה מדובר ב-JFK.

אחרי עיכוב קל בטיסה הנכנסת, הגעתי למלון, עליתי לחדר, הנחתי את המחשב על השולחן. הדלקתי אותו. באתי לחבר אותו לחשמל.

אין חיבור חשמל. לא ליד המנורה. לא מתחת לשולחן. לא בסביבה. חשוד. בדיקה מהירה אישרה שאין אזכור למילה "אינטרנט" ליד השולחן, וחיפוש מהיר ברשתות אלחוטיות גילה שגם כאלה אין.

וייק אפ! זה 2009 עכשיו – לא 1920. זה ארה"ב. ניו יורק. מי הזיז את האינטרנט שלי? ואם זאת הייתה הבעיה היחידה, אז מילא.

איזה מין צ'יקמוק של מלון זה?

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. משהו יצא להם טוב בחורבה הזה.
2. נייר טואלט – 2. נייר שיוף. זאת מזימה לארגן לי טחורים.
3. גודל חדר – 5. אמריקה. התפלק להם עוד משהו טוב בטעות
4. תאורה – 3. יש. לא ממש במקומות הנכונים.
5. אינטרנט – 0. מה זה אינטרנט?
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 3. אני מניח שיש בקבלה.
8. ערוצי טלויזיה – 5. תחנות באנגלית
9. מיני בר – 5. אין.
10. כספת – 0. אין. למה צריך את זה בבית מלון צמוד לשדה תעופה בינלאומי?
11. ארוחת בוקר – 0. יש. אבל היא מתחילה ב-7:00. אני שוב מדגיש: בית מלון צמוד לשדה תעופה. אנשים יוצאים ממנו לשדה ב-5:00 בבוקר. לא ממש יצא לי להגיע לארוחת הבוקר.
12. חדר כושר – 1. קוראים לזה חדר כושר, אבל זה יותר דומה להליכון בצינוק עם מראה צמודה.
13. אחרים – 1. קקה של מלון. ישן. מעופש. לא מטופח. אפילו קבלה לא נותנים כשעושים צ'ק אאוט.

לסיכום: 2.69 במדד המלונות של צחי. מקום שני מהסוף בינתיים.

עוד יום, עוד מלון…

ואני אפילו לא עומד בקצב (אחרי האחד הזה, יש עוד שניים שצריכים התייחסות)…

המלון המדובר הוא Holyday Inn Express בעיר שכוחת האל Salt Lake City. יש בערך 5 מלונות של Holyday Inn בעיר הזאת למי שמתעניין.

אם יש משהו אחד שאפשר לומר על המלון הזה היא שעושים בו נסיון עילעי לקצץ בעלויות, וכמו בכל מקום – מנסים להתחיל ב"שימור כדור הארץ" – ההודעה הזאת שמגבות תלויות לא יוחלפו, אלא רק אלה שנזרקות כאחר כבוד לאמבטיה. אין לי בעיה עם הגישה הזאת, חוץ מכשאר המלון עצמו מנסה ככל יכולתו לייצר כמה שיותר זבל מפלסטיק.

ואם לא מספיקות התמונות המרשיעות של פלסטיק חד פעמי ואריזות פלסטיק מיותרות – כל הכלים בחדר האוכל הם קלקר ופלסטיק: צלחות, קערות, כוסות וסכו"ם. כמה כיף לאכול בחדר אוכל במלון ולהרגיש בפיקניק.

איך עוד אפשר לקצץ בעלויות? לוותר על ארון – אפשר פשוט לחבר את הכל ישר לקיר.

נקודת אור אחת היא המחסור במיני בר. במקומו יש מקרר ומיקרו – כנראה שאנשים ביוטה אוכלים בבית הרבה.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5. עובד.
2. נייר טואלט – 3. ראיתי טובים יותר. האחד הזה פשוט אהב להקרע באמצע הניגוב – עסק לא נעים.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 4. יש מספיק, אבל אין שליטה מרכזית.
5. אינטרנט – 5. חינם. עובד מעולה.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 3. לא ברור. אני מניח שיש בקבלה.
8. ערוצי טלויזיה – 5. תחנות באנגלית
9. מיני בר – 5. אין. יש מקרר ומיקרו במקום.
10. כספת – 0. אין. כנראה לא מסתובבים בעיר הזאת עם כסף.
11. ארוחת בוקר – 3. יש. יותר מדי פלסטיק ובלי ירקות בכלל. לאלהתעלף.
12. חדר כושר – 3. יש. קטן. מאד.
13. אחרים – 3. היה בסדר. לא יותר מזה.

לסיכום: 3.77 במדד המלונות של צחי.