הוא כבר מת. וזה לא קרה אתמול. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנראה שהגיע הזמן לשנות קצת את הסטטוס קוו.

מאז שאבא שלי נפטר, הריטואל הקבוע הוא שביום האזכרה, עולים לקבר ואז הולכים לבזבז את הזמן הנותר בבית הכנסת. לא עוד. במהלך האזכרה שנה שעברה, נפלה החלטה של הקרובים מדרגה ראשונה (רובם לפחות) שהגיע הזמן לשינוי: לא עוד בית כנסת, אלא ללכת הביתה.

אזכרות זה דבר כיף נורא – באים אנשים, משפחה – כאלה שלא רואים הרבה.

השנה, לפני חודש או קצת יותר, באזכרה של סבא שלי, ראיתי שוב את המשפחה המורחבת: את כל האנשים שאני נורא אוהב, אבל לא יוצא לי לראות הרבה.

למה עכשיו, כשמגיע הרגע הבא להזדמנות שכזאת, אני צריך לבזבז אותה בבית הכנסת? במקום להיות עם המשפחה…

אבא שלי נשבר ולא עשה את זה לאבא שלו תקופה ארוכה מדי, לפחות לא לפי הזכרון שלי. למה שאני אעשה את זה בשבילו? הוא בטח לא מצפה לזה. ואני? לא רוצה שהילדים שלי יבלו בבית הכנסת כל שנה בגללי – שילכו כולם למסעדה טובה, עדיף עם שולחן עגול, בחדר פרטי, ויעשו ארוחה טובה. יהנו על איזה סטייק וידברו על כמה שאבא שלהם אהב לבשל. לא קידוש, לא עילוי הנשמה ולא מניין. ארוחה טובה. קצת לבלות ביחד. ולהמשיך את החיים.

נמאס לי לקדש את המתים במקום לחגוג על החיים.