מסיבת סיום ראשונה

חזרנו מטיול בשוויץ לבד, אבל לפני שאני אגיע לנושא הזה (בעוד מספר ימים), אני אתחיל מארוע חשוב מהשבוע שעבר. הילדה שלנו גדלה. בגן שלה, גן חנה, חגגו מסיבת סיום – הראשונה אותה חווינו על הגוזל שלנו.

למסיבה הוזמנו המשפחות – אמהות גאות, סבים וסבתות ואבות מחומשים במצלמות מסוגים שונים. כמו כל אבא גאה, הגעתי גם אני עם המצלמה. האמא הזילה דמעות, הילדה ריגשה אותנו מאד – ילדה כמעט בת 3, עסוקה בקטעי מופע מבויימים ומצוחצים, נהנית לה עם חבריה לגן ולא ממש מבינה את משמעות הרגע עבור ההורים שלה – את הקפיצות העצומות שהיא עושה מדי יום – מתינוקת, לילדה ואפילו לאשה קטנה.

בסוף המסיבה, כל מה שהיה לה לומר זה "אני רוצה עוד פעם מסיבה". כל כך פשוט. כל כך ברור. גם אנחנו רוצים עוד פעם מסיבה. אז נחכה שנה…

הזמן הוא דבר נוזלי – הוא בורח מבין האצבעות. הרגעים האלה לא יחזרו עוד – השנה הראשונה בגן, החיבוק האוהב הראשון שקיבלתי ממנה, המשפט "לילה טוב אבא" אותו היא אמרה לי היום בפעם הראשונה.

היינו בחו"ל. פחות משבוע. חזרנו וקיבלנו ילדה גדולה יותר. שונה. בוגרת.

* אם אתם מחפשים תמונות ממסיבת הסיום בגן, אז ניתן למצוא אותן כאן.

סין שלא הכרתי

סין עבורי הייתה המקום שעוברים בו כדי לעשות חליפה ולקנות חולצות זולות. מגיעים, מחפשים את השוק הקרוב ומתחילים לפזר כסף. בהתחלה זה היה נחמד, אבל זה נמאס אחרי כמה טיסות.

הפעם בשנחאי, היה לנו קצת זמן, אז ישבנו לנו במסעדה עם אינטרנט אלחוטי במרכז קניות אי שם בעיר. טיול קצר לשירותים הפתיע קלות:

התמונה למטה היא צילום שלקחתי בחנות ספורט. פעם ראשונה שאני רואה מגרש כדורסל קטן באמצע חנות. והיו אפילו כמה ילדים ששיחקו שם.

באופן לא מפתיע, בשנים האחרונות, אני גם מתעניין בג'ימבורי לסוגיו השונים. בסין, הוא נראה כמו בארץ, אבל המתקנים קצת שונים – חלקם מגניבים יותר מאשר בארץ.


ג'ימבורי בקניון בסין


מזרן מים בג'ימבורי

אני טס הרבה, אבל לא ממש מסתובב מספיק במקומות שאני מגיע אליהם.

עכשיו, למשל, אני ספון לי בחדר המלון בקוריאה, מחכה ללכת לטיסה. 5 שעות מבוזבזות בבוקר הזה פשוט כי יש גשם כבד בחוץ, משולב ב-30 מעלות חום – לא סבבה.

מדד מלונות: Ambience

למלונות בוטיק יש שיק מיוחד. הם משרים אווירה שלא ניתן לחוות בהולידי אין או בשרתון. יש בהם הרבה מעבר לשהייה בעוד מלון שטנץ.

לפני כמה שנים, יצא לי להיות במלון Ambience בטיואן – הוא גם אחת הסיבות שהתחלתי את המדד הזה. מאז, לא יצא לי לחזור אליו. לפחות לא עד לשבוע הזה.

מדובר במלון קטן יחסית בטיואן, בבניין פינתי אי שם בעיר. אם יש משהו שמאפיין אותו זה לבן.

הרצפה (אפורה), הקירות, התקרה, המיטה, הרהיטים – הכל לבן.

זה המלון היחיד שיצא לי לבקר שיש בו מערכת סטריאו בכל חדר, עם דיסק מוכן לשימוש. לא ממש השתמשתי, אבל זה די נחמד.

אכזבה קלה הפעם הייתה בתחום חדר השימוש. הוא עדיין היה מגניב, אבל החדר שקיבלתי פעם שעברה היה שווה יותר באספקט הזה.

בכל מקרה – האסלה, למי שלא שם לב, נמצאת בקיר הצמוד למקלחת. הזכוכית משני צידי האסלה מפרידה בין האסלה למקלחת. המקלחת כולה כמעט ושקופה בכל כיוון אפשר, עם יכולת לסגור וילונות בעת הצורך.

בנוסף לאסלה, החדר מצוייד באמבטיה – בחדר הקודם הסידור היה שונה, אבל הפעם הטאץ' היה בצורה הנחמדה של האמבטיה ובמיקום הכללי שלה…


האמבטיה


מישהו אמר פרטיות?


גם הלובי למלון, וחדר האוכל – לבנים

מדד מלונות: Shanghai Dongjiao Hotel

פורסם בתאריך 13 ביולי 2010 מאת צחי

אז מסתמן שהשבוע יהיו עוד שני מלונות במדד, בשבוע שבו כל המלונות עומדים להיות טובים. לאחד הזה בשנחאי לא ציפיתי – הוא היה מ צ ו י ן.

מדובר במלון שנראה כמו שמורת טבע – לפחות אם מאמינים למבט מהחלון בחדר.

החדר היה גדול אפילו לסטנדרטים הבורגניים שלי. הוא חדש. מטופח. והכל בו בשביל לרצות את הנשמה הביקורתית שלי: היו אפילו 2 סוכריות מנטוס ארוזות בנפרד לצד המיטה, שלא לדבר על אסופת הפירות שחיכו לי.


החדר שלי – סליחה על הבלגן

המלון התאמץ עד כדי כך שאת חלוק הרחצה הוא הניח בתוך מארז לחליפה – שקלתי אם לאסוף את המארז איתי בדרך לארץ בשביל החליפה שלי… ואז החלטתי שלא להיות הישראלי המכוער.

הדבר העצוב היחיד הוא חדר הכושר. הוא כולל 8 מגרשי טניס (4 חיצוניים ו-4 מקורים), בריכה, סקווש, ג'קוזי, סאונה, שולחנות ביליארד, אולם באולינג וחדר משחקים (שחמט ומשחקי מחשב). הבעיה? נפתח רק ב-8:00 בבוקר וצריך להגיע אליו בהסעה מאורגנת – נאלצתי לוותר הפעם (הגעתי למלון אחרי 12:00 בלילה ועזברי ב-9:15 בבוקר). אמרתי שכל זה בחינם לאורחי המלון?

וארוחת הבוקר? מצויינת. המלצריות יצאו מגדרן כדי לרצות אותי. ביקשו שאני לא אחכה לחביתה – הן כבר ידאגו להגיש לי אותה. הניחו את מפית הבד על המכנס שלי כדי שלא יתלכך. שאלו ברגע שנגמר התה אם להביא עוד. בקיצור – היו סבתא שלי בתקופות היפות שלה (והאנוכיות שלי).

אם רק יכלו לעשות כאלה מלונות בעוד מקומות.

ולמדד…

  1. דלת כניסה – 5. מנפנפים את הכרטיס מול הדלת והיא נפתחת.
  2. נייר טואלט –5. גם הנייר – לבן.
  3. גודל חדר – 5. סבבה.
  4. תאורה – 4. בשפע, אבל בלי שליטה מרכזית. חתול ועכבר למצוא את כל המפסקים כשהולכים לישון.
  5. אינטרנט – 5. חינם. אלחוטי.
  6. מגהץ – 5. מבקשים, מקבלים.
  7. מתאם חשמל – 3. אין מספיק שקעים בחדר לכל ציוד החשמל שהבאתי איתי.
  8. ערוצי טלויזיה – 5. 2 ערוצי סרטים באנגלית ועוד ערוץ סדרות אקשן.
  9. מיני בר – 5. מה זה מיני בר?
  10. כספת – 5. יש. עובד.
  11. ארוחת בוקר – 3. אין מרחב אפשרויות ניכר, אבל הספיק לי.
  12. חדר כושר – 0. הם לא שמעו פה על ההמצאה הזו.
  13. אחרים – 5. סבבה מלון – ההעדפה האישית שלי בטיואן.

לסיכום: 4.23 במדד המלונות של צחי.

מדד מלונות: Shanghai Dongjiao Hotel

אז מסתמן שהשבוע יהיו עוד שני מלונות במדד, בשבוע שבו כל המלונות עומדים להיות טובים. לאחד הזה בשנחאי לא ציפיתי – הוא היה מ צ ו י ן.

מדובר במלון שנראה כמו שמורת טבע – לפחות אם מאמינים למבט מהחלון בחדר.

החדר היה גדול אפילו לסטנדרטים הבורגניים שלי. הוא חדש. מטופח. והכל בו בשביל לרצות את הנשמה הביקורתית שלי: היו אפילו 2 סוכריות מנטוס ארוזות בנפרד לצד המיטה, שלא לדבר על אסופת הפירות שחיכו לי.


החדר שלי – סליחה על הבלגן

המלון התאמץ עד כדי כך שאת חלוק הרחצה הוא הניח בתוך מארז לחליפה – שקלתי אם לאסוף את המארז איתי בדרך לארץ בשביל החליפה שלי… ואז החלטתי שלא להיות הישראלי המכוער.

הדבר העצוב היחיד הוא חדר הכושר. הוא כולל 8 מגרשי טניס (4 חיצוניים ו-4 מקורים), בריכה, סקווש, ג'קוזי, סאונה, שולחנות ביליארד, אולם באולינג וחדר משחקים (שחמט ומשחקי מחשב). הבעיה? נפתח רק ב-8:00 בבוקר וצריך להגיע אליו בהסעה מאורגנת – נאלצתי לוותר הפעם (הגעתי למלון אחרי 12:00 בלילה ועזברי ב-9:15 בבוקר). אמרתי שכל זה בחינם לאורחי המלון?

וארוחת הבוקר? מצויינת. המלצריות יצאו מגדרן כדי לרצות אותי. ביקשו שאני לא אחכה לחביתה – הן כבר ידאגו להגיש לי אותה. הניחו את מפית הבד על המכנס שלי כדי שלא יתלכך. שאלו ברגע שנגמר התה אם להביא עוד. בקיצור – היו סבתא שלי בתקופות היפות שלה (והאנוכיות שלי).

אם רק יכלו לעשות כאלה מלונות בעוד מקומות.

ולמדד…

  1. דלת כניסה – 5. אין הפתעות.
  2. נייר טואלט –5. גן עדן – אני לא ארחיב, אבל היה קטיפתי ולמטף.
  3. גודל חדר – 5. אמריקה, אבל בסין.
  4. תאורה – 5. שליטה מרכזית. תאורה בכל חור בחדר.
  5. אינטרנט – 5. חינם. עובד. מהיר.
  6. מגהץ – 5. יש בחדר. חדש ויעיל.
  7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. כל השקעים בקיר עובדים עם כל חיבור.
  8. ערוצי טלויזיה – 5. 5 תחנות באנגלית. 2 מהן סרטים.
  9. מיני בר – 4. יש. אפשר לבקש לרוקן
  10. כספת – 5. יש. עובד.
  11. ארוחת בוקר – 5. מפנקים הסינים האלה.
  12. חדר כושר – 4. אם רק היו פותחים ב-6:00 הייתי מפנק אותם כאן בציון 6…
  13. אחרים – 5. היה טוב מדי. צריך לחזור לשנחאי בהקדם…

לסיכום: 4.85 במדד המלונות של צחי. הכי גבוה עד כה ובצדק: נכנסנו עייפים, יצאנו מרוצים.

שוב במזרח

כן. אני שוב בחו"לצלארץ. עם קצת מזל בפעם האחרונה עד הלידה של הבן שלנו (אוקטובר, וכן – פעם ראשונה שהוא מופיע כאן).

מסתבר שבקוריאה הדרומית לא קורים מספיק דברים – הצפון לא מספק להם את כמות הריגושים שיש בארץ (לא ברור לי איך עם כל הפרובוקציות של צפון קוריאה). פשוט אחרת אני לא יודע איך להסביר את תצוגת האופנה הזאת באמצע הטרמינל:
20100711-Seoul-airportבעבר, הם פשוט היו מלבישים אנשים בתחפושות מצחיקות ומושיבים אותם בחנויות הדיוטי פרי שלא היו בשימוש. קראו לזה משהו כמו "מורשת קוריאנית". כנראה הם החליטו שכדאי להזיז קצת הת השחקנים כדי שיוכלו לחלץ קצת עצמות.

בכל אופן, השבוע אני עומד לבקר לפחות במלון חדש אחד אם לא שניים, ככה שמדד המלונות יחזור ואז יעלם לו שוב. לפחות עד לאחרי הלידה.

טיול גברים

אחרי חודשיים של הכנה וחיפוש של תאריך, בסוף השבוע שעבר קרה הדבר. עזבתי את האשה והילדה ונסעתי עם חברי ילדות שלי לטיול סופשבוע. החלטנו יחדיו שהגיע הזמן לעשות טיול גברים. בלי בנות זוג. בלי זאטוטים. שני רכבים. מסלולים לא מעגליים.

בקיצור – חזרה לילדות.

כשהצעתי לבחור צימר, נתקלתי בחומה בצורה של רצוץ לישון בטבע באוהלים. אז ויתרתי.

בכל אופן, היה שווה באופן כזה שכבר הוחלט על שידור חוזר בשנה הבאה. רק חודש חודשיים מוקדם יותר כדי שהיה פחות חם.

החלק הנחמד ביותר היה הזרימה של הטיול. 4 גברים. כולם עם נשים ביום-יום. כולם רגילים לוותר כשצריך. לא תכננו יותר מדי מראש. ברוב המקרים לא ממש התקבלו החלטות, אלא ההחלטות קיבלו אותנו. היה שקט נפשי שכזה שקשה למצוא כשמטיילים עם משפחה.

במהלך היומיים בצפון, בילינו בסביבות הכנרת ועשינו חלק מנחל עמוד ואת נחל אל-על.

מומלץ בחום.

התמונות כאן.

ברוכים הבאים לביתינו החדש

אם הגעתם לכאן, אז כנראה שאתם כבר יודעים שעברנו דירה.

מבית רב-קומתי מפואר, אך מתפורר לצמוד קרקע. אפשר לומר דו-משפחתי כי באותו השרת יושב גם אתר הפילאטיס של ענת.

ובכל אופן, אתם מוזמנים להסתובב, לשמור ב-RSS שלכם או להרשם במייל. רק תזהרו שלא לגעת בקירות – הצבע עדיין טרי והאיש גבס לא ממש סיים את העבודה (חסרים פלאג-אינים, לא קיסטמתי את המראה הכללי, ובכלל – זה הגיע ככה יש מהקבלן).

עם קצת מזל ורצון טוב, יופיעו כאן קצת יותר פוסטים מאשר בחודשים האחרונים.

תגידו שלום למטה בתגובות אם בא לכם. הערות ורעיונות לשיפורים יתקבלו בברכה.

פדיחות

יש בלוג שאני אוהב לעקוב אחריו. קוראים לו גם אבא יש רק אחד. כותב אותו מישהו בשם ארנון. יותר מזה, אני לא ממש יודע עליו דבר (רק שיש לו 3 בנים, אשה, הוא עושה תואר שלישי או משהו דומה וחוויות שלו מגידול ילדים). אבל חוץ מזה – כלום.

לפני כמה חודשים הוא ביקש לאסוף פדיחות של אנשים. אז התנדבתי. יש לי כמה שקבורות כאן בבלוג, אז הייתי צריך לבחור אחת אחרת. שלחתי אותה אליו ואתם מוזמנים לקרוא אותה בבלוג שלו – על חוסר היכולת שלי לזכור שמות.

מתנצל מראש לכל אלה שאני לא ממש זוכר איך קוראים להם…

אני לא אשכח יותר נעליים אני לא אשכח יותר נעליים אני לא אשכח יותר נעליים

אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים  אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים   אני לא אשכח יותר נעליים

אז לשכוח דברים בטיסות לחו"ל זה כבר לא תחביב אצלי – זה הופך להיות מקצוע.

השבוע טסתי שוב למזרח. הכנתי מזוודה. ווידאתי שלקחתי הכלל. בדקתי שיש תחתונים במזוודה. בדקתי שכרטיסי הטיסה איתי (גם זה פעם נשכח בבית). עליתי בשמחה למונית, בגעתי לשדה ואפילו עליתי למטוס בהרגשה שיש עלי כל מה שצריך.

ואז, כשהתיישבתי במטוס, התרווחתי לי עד כמה שאפשר (=אי אפשר) ובאתי להוריד נעליים. אופס… במקום לשים את "נעלי הלקוחות" השחורות שלי, הייתי עם נעלי ספורט. לא ממש מתאים לחליפה שהבאתי איתי.

מה עושים? שולחים מישהו מהעבודה שעוצר בסין לכמה שעות נוספות כדי להזמין לעצמו משקפים חדשות לקנות לי נעליים במידה שלי.

 

אפשר להתווכח אם הנעליים האלה יפות או לא, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח – זה הדבר הכי לא נוח שלבשתי בחיים שלי.

לקח לי רבע שעה בבוקר לשים אותם על הרגליים – למרות שהנעל בגודל המתאים, אני לא מצליח להכניס פנימה את הרגל – אפילו לא עם הלשון מעץ שאמורה לעזור. זה מאבק. הרגליים כואבות לי בצורה רצחנית.

היום בטיסה מקוריאה לטיוואן לא החלפתי אותן לפני הטיסה. ביקשו ממני להוריד אותם בבדיקה הביטחונית. לקח לי המון זמן להצליח לשים אותם שוב.

אולי הגיע הזמן ללמוד את השיעור הזה:

  1. לא שולחים חבר מהעבודה לקנות נעליים. מילא שיש לו טעם אחר מלי, אבל אין לו איך למדוד אותן במקומי גם אם המספר מדוייק
  2. לא קונים נעליים בסין. זה זול, אבל יש לזה מחיר…
  3. עדיף לארוז את הנעליים של העבודה במזוודה ולא ללבוש אותן לטיסה. למה להסתבך עם זה אח"כ?

היי דרומה לאילת

יש דברים שכבר אסור לכתוב עליהם מבעוד מועד באינטרנט. בעיקר טיולים ונופשים. מסתבר שגנבים מחכים למידע הזה.

אז הנה – אנחנו עומדים לסוע לסופ"ש באילת לפני יום העצמאות.

או שיותר נכון – כבר חזרנו.

כמו שנה שעברה, גם הפעם היינו בשלמה המלך, אבל הפעם, עם ילדה שגדלה בשנה שלמה ומבינה הרבה יותר. היה אפשר לטייל איתה יותר ולחוות יותר את העיר והאטרקציות שבה. מסתבר שזו עיר לילדים.

אז מה הספקנו לעשות? ים, בריכה, סירת פדלים, עיר המלכים, המצפה התת-ימי, קצת קניות, מסעדות וסנופי דיסקו.

הנה כמה תמונות "נבחרות".

את כל שאר התמונות אפשר למצוא, כרגיל, בפליקר.

ועוד דבר קטן לסיום – היה אפשר לומר שפגשנו את אפקט הפרפר במלוא הדרו:


סינית למופת


העולם יותר נחמד בתלת-מימד


חזרנו עייפים אך רצוצים

כשהר געש מגהק באיסלנד, התור לקבלה במלך שלמה מתארך בחצי שעה.

כן, כן. אילת הייתה מפוצצת בתיירים אירופאים – בעיקר בריטים וצרפתים (שכנראה נמאס להם להיות מיעוט נוצרי במדינות שהופכות להיות מוסלמיות). במלך שלמה היו מלבדינו גם בנק דיסקונט ואיגוד הרופאים, אבל גם הרבה אירופאים. את כווווווולם פגשנו ביום ראשון בנסיון לעזוב את המלון. הטיסות הישירות שלהם מאילת לאירופה בוטלו בגלל ענן האבק שהותיר אחריו הר הגעש – מה שגרם להם לבקש להשאר ימים נוספים במלון. מסיבות לא מובנות, מנהל המשמרת בקבלה לא חשב על הרעיון המקורי של הפרדת הצ'ק אין מהצ'ק אאוט באותו היום שבו הדבר היה באמת קריטי.

כמעט ופספסנו את הטיסה.