אז עכשיו, שעה לתוך הפעילות הקרקעית בעזה,ישבתי לכתוב קצת. עם כל הדאגה שבדבר, אני לא חושב שהיה דבר שניתן היה לעשות מלבד לבצע את הצעד הזה.
בכל אופן, מאז נפל הטיל הראשון על בניין באשדוד, התחילה רשת החברים שלי לעבוד – כאשדודי לשעבר, טלפונים עברו בין החברים לברר מה קורה עם כל אחד. כדי לשים דברים בפרופורציה – הטיל באשדוד באמצע השבוע נפל בערך 50 או 100 מטר מהבית של אמא שלי. מרחק קצר יותר מהבתים של חברי ילדות שלי, בבניין שבו חבר טוב שלי גר ביסודי והמשפחה של חברה לשעבר שלי גרה בהווה. בקיצור – הגענו לטלויזיה. הצ'כונה הופיעה במשך כמה שעות. אם סובבו את המצלמה בזוית הנכונה, יכלו אפילו לראות את החלון של החדר שלי.
אמא שלי, שעד לאותו הרגע לא חשבה על לצאת מאשדוד, הסכימה שהגיע הזמן לייצר מציאות שתאפשר לה לצאת אם היא תרצה (תרגום: העבירה את הכלב שלה לדירה של אחותי). חברים אחרים שלי, שכבר לא גרים בתל אביב, עבדו במרץ לשכנע את הורים שלהם לעבור למרכז לקצת זמן. אחרים, נסעו לטיולים של סופי שבוע או סידרו להם מקומות שינה חלופיים. דודים שלי מגבעתיים, שבאו אלינו במלחמת המפרץ לגור כמה שבועות, מאכסנים בימים אלה את סבתא שלי. בכלל, משפחתיות זה דבר חזק בתקופה הזו.
זה גם מביא אותי ליהודי הנודד החדש.
בעבר, היהודי הנודד היה כזה פשוט כי לא נתנו לו לעבד אדמות ולהחזיק אדמות. טוענים שזה מה שהפך את היהודים לחלפני הכספים של העולם – לא אפשרו להם עבודה אחרת (בדיעבד – היה שווה). משתמשים בזה גם כדי להסביר את הלכלוך בארץ – הרי לא למדנו עדיין להעריך את המדינה. בכל אופן, נראה שהיום היהודי הנודד זה היהודי שיורים עליו טילים. מהמרכז במלחמת המפרץ, לצפון במלחמת לבנון, ועכשיו בדרום בסבב הלחימה הזה עם החמאס בעזה.
רק שיגמר כבר השלב הזה בהסטוריה של המדינה שלנו ונעבור להתעסק באיזוטריה של המדינות הנאורות שמוצאות את עצמן מבקרות אותנו בכל הזדמנות אפשרית.
