2008

המצב בשוק די חרבנה. גם בדרום הארץ. אני עדיין לא ממש מעכל את מה שקורה בדרום, אפילו עכשיו כשבאשדוד גם נפלו טילים (אחד אתמול, עם הרוגה ועוד אחד היום). לא ברור לי מה אני מרגיש בקשר לזה - טוב, לא טוב, היה צריך קודם, לחכות קצת ולנסות אח"כ. אני אחזור לנושא הזה רק עוד כמה שבועות - בפרספקטיבה של זמן. אולי.

כשבמקומות אחרים משילים מאות עובדים, או פשוט מורידים בכמות מכונות הקפה, צחקנו אצלנו רק השבוע שאולי אין שקיות תה בפינת הקפה כי נגמר התקציב. אז השקיות חזרו, אבל די במקביל הופיעו הודעות באינטרנט שגם אנחנו הצטרפנו למעגל המפטרים.

כשהתפוצצה הבועה, בתחילת שנות האלפיים, היו שלושה מספרים רלוונטיים (אם אני זוכר נכון): 5, 10 ו-15. 5% הורדת שכר לעובדים, 10% הורדת שכר להנהלה בכירה ו-15% עובדים מפוטרים. הפעם המצב קצת שונה. ובכל זאת - לא כיף היה היום בעבודה.

אם להיות קצת ציני, לפיטורים האלה יש צדדים חיוביים וצדדים שליליים.

חיובי

• יהיה יותר מקום בחניה בבניין. אפשר יהיה לבוא ב-11:00 בבוקר לעבודה ולמצוא איפה לחנות.

• יש יותר מקום בחדרים. אולי אני אקבל עכשיו חדר לבד.

• יהיה קל יותר למצוא חדר ישיבות פנוי כי יש פחות פגישות.

שלילי

• לא מספיק המצב לא משהו, עכשיו נצטרך גם להוציא כסף על כל המתנות הסמליות למפוטרים. 10 ש"ח לכל מישהו שאני מכיר. ואני מכיר יותר מדי אנשים...

• צריך לעבוד יותר, כי כמות המשימות גדלה ולא קטנה יחד עם הצמצומים.

כמו בסיבוב הקודם, אני מאמין שבסוף, נראה את האור וזה לא יהיה מהרכבת שבאה ממול במנהרה.

אנחנו אוהבים את הצבע בז' כאן אצלנו.

הרצפה בז'.

הקירות בז'.

גם הכלב בז'.

אז כשהגיע הזמן לקנות לו שטיח חדש לרבוץ עליו, התוצאה הייתה בז'.

ועכשיו לציור ג'קי לילד: בז' היה לו קצת עיף. הוא נשכב לו בפינה ונרדם. עזרו למשפחת בז' למצוא את בז'.

[gv data="FgBUqJzgvBo"][/gv]

אם זה לא היה מגוכך זה פשוט היה טפשי.

למי שלא שם לב, לשטראוס יש פרסומות חדשות, עם יצירות של חנוך פיבן עם מוצרי החברה.

מסתבר שזה הטריד את חומוס גבעתיים. עד להוצאת צו מניעה. בחדשות ברדיו, הודיעו ששטראוס מורידה את הפרסומות של חנוך פיבן בכלל. מה שגרם לי לסימן שאלה גדול מעל הראש - מה זה דומה? איך הפורטרט של הפרצוף משוקולדים קשור לחומוס?

ב-ynet כבר היה יותר ברור - שטראוס צריכים להוריד רק את הפרסומת הספציפית לחומוס שלהם. כי זה דומה למה שחומוס גבעתיים עושים כבר שנים.

שטראוס יצאו כאן גדולים. הם קיבלו פרסום כפול. היה שווה.

גם חומוס גבעתיים יצאו גדולים. קטנוניים, אבל גדולים. עכשיו ידעו יותר טוב לזהות את הפרצוף חומוס שלהם עם גבעתיים.

מתישהו זה היה צריך להגיע לפתחהבלוג הזה. עוד משחק שרשרת. עוד מטלה מעיקה.

הפעם זה הגיעה ממי שמוכרת לי כאן כ-hagintlv (יהיה נחמד אם תגידי לי פעם את השם שלך). ומסתבר שאני אמור עכשיו לספר 7 דברים לא מוכרים עלי.

לפני שאני מתחיל, זה הזמן להפיל את התיק על עוד כמה קורבנות - כדי לא לסבול לבד. יובל, שגיא ו-cupid - ראו עצמכם מנודבים למשימה.

נתחיל...

1. אני בוכה. רק כשאני לבד. פעם בכמה שבועות. פעם אחרונה הייתה השבוע באוטו בדרך הביתה. ראיינו את אחד מאנשי מגן דוד אדום שהגיע לתאונת האוטובוס. בכיתי לא בגלל הטרגדיה, אלא בגלל האומץ והעבודה שהאנשים האלה עושים.

2. אני די רדוד. אין לי כח לסרטי איכות. לא אוהב ספרים עמוקים. לא מוכן ללכת להצגות כבדות. אני אוהב בעיקר ספרי מדע בדיוני (באנגלית, כי זה "נשמע" יותר טוב), ואין לי רף גבוה מדי גם שם.

3. אין לי סבלנות בגרוש. אני מעדיף שלא להחזיק מעלית לשכנים כשאני עולה. בשביל זה, אני עושה כאילו אני מחפש את הכפתור שפותח את הדלת...

4. אני די פחדן. הייתה לי שנים חברה דתיה. לא נפרדתי ממנה למרות שבתוך תוכי ידעתי שצריך. את הצעד עשיתי כשאבא שלי נפטר פשוט כי זה היה קל.

5. אני די נזיר. מעולם לא עישנתי. אפילו לא סיגריה אחת. אני לא שותה אלכוהול. לא נוגע בקפה.תה אני שותה עם חצי כפית סוכר. לא אוהב ללכת לבארים. שונא דיסקוטקים.

6. אני לא זוכר שמות. לפני כמה שנים, היו לי 4 אנשי בדיקות בעבודה. מעל שנה עבדתי איתם ולא הייתי מסוגל לזכור איך קוראים להם. כשרציתי לשלוח אימיילים אליהם, הייתי הולך לחדר שלהם, מסתכל על השמות שרשומים בכניסה לחדר, משנן, חוזר לחדר שלי ושולח את האימייל. המצב לא השתפר מאז בכלל.

7. עקבתי פעם אחרי טלנובלה. בימי האוניברסיטה העליזים, שבתות בצהריים אכלנו אצל סבתא. אחרי הארוחה, היא תמיד ראתה ערוץ 2 - ננו. טלנובלה. לא היה מה לעשות, אז ראיתי. הגעתי למצב שגם כשלא הייתי אצלה ראיתי. עצוב. אני יודע.

אז זהו.

זאת תהיה הפעם היחידה שאני (כמעט) כותב על התופעה הזו.

בשבילנו, האח הגדול זה לא תכנית טלויזיה. זה בחור נחמד שגר בארה"ב. והוא בעיקר האח הגדול של אשתי.

היא מאד אוהבת ומעריכה אותו, ובמיוחד גם מתגעגעת. אם הוא היה מחליט להציב מצלמות וידאו בבית שלו, אני בטוח שהיינו מציצים מדי פעם לראות מה קורה.

אני מקווה שאחותי הקטנה מסתכלת עלי באותה הצורה. ולא - לא נציב מצלמות אצלנו בבית.

בקשר לתכנית הטלויזיה? את מי זה בכלל מעניין?

זה לא שנהייתי עצלן (תמיד הייתי).

זה גם לא שלא היה לי זמן (היה גם היה).

זה אפילו לא בגלל שלא היה על מה לכתוב (דווקא היו שני נושאים שדילגתי עליהם).

זה רק בגלל מפלס הנזלת.

בסוף השבוע האחרון, קצת לפניו ועד לרגעים אלה ממש, אני טובע לי ל"הנאתי" באוקינוס של נזלת.

זה החל כמו כל דבר טוב באוצר הקטן שלנו - הילדה החמודה חטפה וירוס. היא נזלה. אנחנו דאגנו. ואז, כשהיא כבר כמעט בסוף, המזימה שלה להדביק אותי עבדה.

הוירוס הזה, או מה שזה לא יהיה, צחק אפילו על התרופות שהבאתי לו במתנה. לא ממש הולך לי לישון בימים האחרונים, ואני באמת לא מנסה להיות פולניה פה. הייתי צריך לוותר על אינטרנט כדי לנסות ולנוח מפטישי הנזלת שדפקו לי במוח מכיוון האף.

עכשיו, לקראת הסוף, נשאר להתמודד עם השאריות - נזלת מגעילה וסמיכה בכל צבעי הקשת, אף מתקלף, שפה עליונה עם אודם טבעי וצבע סיד לבן בפנים. מזל שאני כבר נשוי.

לא מאחל לאף אחד.

צפוף. מאד צפוף. מזכיר מלונות ביפן. רק יותר צפוף.

הטיסה מהארץ התעכבה. היינו במטוס שעתיים, עד שעשו הרצה למנוע והמריאו. הגעתי למלון בחצות, רק כדי לשמוע שהסוכנת הזמינה לי את היום הלא נכון (מסתבר שהגעתי מוקדם מדי) - לא שזאת בעיה רצינית - היא נפתרה עם הפרצוף המסכן שלי - האיש בדלפק פשוט שינה את ההזמנה ומצא לי מיטה לישון בה.

הצפיפות

הבעיה היא שלא היה שם מקום לשום דבר אחר. באמת. בכל החדר כולו מצאתי רק שקע חשמל אחד. הייתי צריך לשתף אותו בין הטלפון למחשב (מה יותר חשוב? להיות מחובר לאינטרנט או שיהיה אפשר לקבל שיחות?). השקע חשמל הזה, דרך אגב, היה מרוחק מה"שולחן המשרדי" שהיה בחדר. מגניב.

בכל אופן, המלון היה מטופח ומתוחזק כהלכה. עד שהייתי צריך לגהץ. אז יש מגהץ במלון. אחד כזה. ואי אפשר להביא אותו לחדר. צריך לרדת למרתף. מקום כזה מאחור דלת שכתוב עליה "prive". הממ...

כן, אז פותחים את הדלת ויורדים אל בטן האדמה. הדבר הראשון שניתן  לראות זה השינוי בנוף וברמת התחזוקה. הדבר השני היא המיקום של הפח זבל של המלון. למי שתוהה - אין דלת אחורית. יש כניסה אחת למלון - הכניסה הראשית. הפח יוצא ברוב כבוד והדר לרחוב כמו כל האורחים, וחוזר פנימה בזמן ארוחת הבוקר. אשת התחזוקה המסכנה צריכה גם להעלות ולהוריד אותו במדרגות.

יורדים עוד קצת

ומגיעים לחדר הכביסה. שם, בין מכונות רועשות למדפים מלאים בכלי תחזוקה, עומד לו קרש הגיהוץ המיוחל. התמודדתי לבד מול החולצה העקשנית.

פעם ראשונה שיצא לי להגיע לאיזור שכזה במלון. ברור לי שיש אותו בכל מלון, אבל ממש לבקר בו כתור אורח... נו טוב, כל יום לומדים משהו חדש.

לתכלס

1. דלת כניסה - 5. עובד. חיפשתי על מה להתלונן ולא מצאתי.
2. נייר טואלט -5. לפחות על הפרטים החשובים הם שמים לב.
3. גודל חדר - 2. קלסטרופובי.
4. תאורה - 5. עובדת. אין צורך בשליטה מרכזית - החדר קטן מדי בשביל זה.
5. אינטרנט - 4. בתשלום. אלחוטי. עובד עם שירות iPass של החברה שלי.
6. מגהץ -2. לא נראה לי שצריך להוסיף הסברים.
7. מתאם חשמל - 0. בקושי חשמל היה.
8. ערוצי טלויזיה - 4. יש. אלה שבאנגלית הם חדשות בלבד.
9. מיני בר -2. יש, אבל רק עם משקאות. אשתי לא תבכה על הקלוריות יותר מדי.
10. כספת - 0. אין.
11. ארוחת בוקר - 2. הדבר הכי קרוב לירקות היה ריבת אפרסקים בקופסת פלסטיק. הסתפקתי בטוסטים יבשים עם מרגרינה ומקושקשת.
12. חדר כושר - 0. גם אם היו מנסים לא היה להם מקום בשבילו. בחדר אין מקום אפילו למתוח ידיים.
13. אחרים - 3. היה בסדר. צפוף מאד, אבל גם מתוחזק ברמה מאד גבוהה. בשביל המיקום בפריז והמחיר היה שווה.

לסיכום: 2.62 במדד המלונות של צחי. היו גרועים יותר בפריז כבר.

חדר עם נוף...

רוצים להצטרף?

טסים לחו”ל? סובלים מג’ט לג? מחפשים לשבח או לקטר על מלון שהייתם בו בגלל העבודה? זה המקום! תשאירו הודעה בכל דרך שתמצאו לנכון ותקבלו במה במדד המלונות שלי

שוב טיסה. שוב קצרה. שוב אירופה. הפעם לפריז.

מסתמן בחודשים האחרונים, שכל פעם שאני צריך לטוס שני הילדים שלנו מתחילים לעשות בעיות.

ביום חמישי שעבר, הכלבלב החליט להקיא גרב, שכנראה הוא בלע במשך היום (לא הצלחנו לבצע זיהוי וודאי למקור הגרב. התיק נסגר מחוסר ראיות). מנסיון העבר, זה סימן לפתיחת בטן במידה והוא בלע עוד אחת, או סתם לכמה ימי הקאות.

"אחותו" בחליטה לבשל לנו איזה וירוס. היא מסתובבת כבר יום שלישי ברציפות כשהיא נוזלת מהאף ומהפה ומתלוננת בכל רגע אפשרי.

לא כיף לעזוב ככה את אשתי לבד, אבל לא ממש הייתה לי ברירה.

דאגתי מבעוד מועד ושדרגתי את הכרטיסים כדי שאני אוכל לישון כמו בנאדם בדרך חזרה.

עכשיו בשדה, יש דבר אחד ברור. יש צרפתים בארץ, והם חוזרים הביתה. הם גם משתדלים לעשות את זה במחלקת עסקים. ואם אפשר אז עם צרפתיה. רצוי צעירה מהם בעשור או שניים ובסקלה אחרת של מדד יופי מאיך שהם נראים.

נו טוב... בטח ככה זה גם נראה כשאני טס עם אשתי באקונומי

מי שמכיר, יודע כבר שמתישהו מחר או קצת אחרי, יבוא לו מדד המלונות הנכסף מעיר האורות. תחזיקו אצבעות כדי שיצא ציון גבוה. ההנאה שלי תלויה בזה.

אם לפני שנה זה היה נראה הרבה זמן, אז השנה זה אפילו יותר.

זה כבר עשר שנים (בדיוק) שאני מגיע בבוקר לאותו מקום העבודה. זה נשמע די מטורף, אבל החלק העצוב באמת היא שאני נהנה ממה שאני עושה (בגדול - כמו בכל מקום, 90% מהעבודה היא סתם עבודה שחורה, אבל יש לי את ה-10% של תענוג ואתגר).

מה השתנה בזמן הזה?

כנראה שהמפרצים העמיקו.

ונוספה לה שיערה לבנה אחת (או שתיים).

אבל הדבר היחיד שלא השתנה זה כנראה היכולת להרדם בישיבות - גם כאלה שלא משעממות.

כן יירבו. או שלא.

האמא של הילדה שבתמונה תמיד מתלוננת שאני לא יודע להתלבש.

העצוב הוא, שהיא לא ממש יודעת להלביש.

אחרת, לא ממש ברור לי למה הילדה שלנו צריכה להסתובב בבית כאילו היא ברחה עכשיו מבית משוגעים לאמנים מתוסכלים. הנעליים מוסיפות לזה טאץ'.

לא ממש על הבית. יותר על הדלת.

זה כבר מספר שנים שניטש קרב דמים אכזר בגבעת שמואל החדשה. לא כזה שרואים או שומעים עליו בקלות, אבל אחד שיצא לי לשים לב עליו מדי פעם. מדובר בדלתות השכונה.

תדמיינו לכם: שבת בערב. מאוחר. אתם חוזרים הביתה מבילוי ומגלים שאי אפשר לפתוח את הדלת - שחכתם מפתח או סתם נתקע המנעול. מה עושים? מתקשרים למנעולן.

אבל איך תשיגו אותו? לאיזה מספר תתקשרו? ל-144???

אה - הנה התשובה נמצאת בדיוק מול עיניכם אם תורידו אותם מעט אל מתחת לידית הדלת. יש שם מספר טלפון של מנעולן.

המשעשע הוא שהמספר הזה מתחלף מדי מספר ימים/שבועות - מנעולנים מכינים מדבקות קטנות ופשוט עוברים בין הדירות ומדביקים אותם האחד על השני, מתוך תקווה שכאשר תתקעו בחוץ - המדבקה שלהם תהיה הכי למעלה.

הדלת שלנו נכון לאתמול

מעניין אם מותר להם לעשות את זה באופן חוקי.

הבת שלנו אוהבת סדר.

בכל הזדמנות שיש, היא מוצאת קופסה ומתעסקת בלהכניס ולהוציא חפצים.

שבוע שעבר, היא הלכה לכיוון חדשני יחסית - הכנסת החתול שלה (חתולי) לתוך קופסה...

ובתמונות:

הנה חתולי

הנה קופסה

נשים את חתולי בקופסה

איפה חתולי?

הנה חתולי!

אמרו לי שהגיע הזמן לסרט בלי אקשן. אמרו לי שאפילו בביקורות לסרט הגברים לא השתעממו. אמרו ולא האמנתי. ובצדק.

הלכנו היום לראות את הסרט הדוכסית.

עוד בכניסה לאולם היה ברור שמדובר בלהיט היסטרי. האולם היה מפוצץ והיינו צריכים להתכרבל לנו בפינה בשורה האחרונה. היה ריח עדין של נפתלין באוויר - שילוב של כמות גדולה מדי של גימלאים עם חוסר מיזוג אוויר (כנראה כדי שהם לא יתקררו). הגענו לסרט זקנים במקום לסרט נשים. לא יודע מה יותר אכזרי.

כל הסרט, זמזמו לאשתי באוזן בני גיל הזהב שליידה - מסבירים האחד לשנייה מה קורה על המסך הגדול. הנאה צרופה.

אז נכון שיש שם את "ההיא משודדי הקאריביים" ונכון שהיא בלבוש של התקופה. אבל מה זה כובעים האלה? והבעל הצנון והמאהב האיטרייה?
הסרט טוב. קצת מאד כבד. ובעיקר נטול אלימות מספקת לסוף שבוע. אולי עכשיו, כשאשתי ראתה איך בעלים יכולים להיות, היא תבין איזה אוצר אני .

מזל שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא, ושחופש הוא מצרך שהוא מנת חלקנו במדיקה המטורפת הזאת (באופן יחסי כמובן).

אשתי - פעם הבאה אני בוחר סרט. תתכונני.

טוב, לא ממש שלי, אבל בכל זאת.

והדרך לא הייתה קצרה.

לפני כמה שבועות, כשהילדה התחילה ללכת, אמא שלה שתחייה החליטה שהגיע הזמן לנעליים.

היא פתחה את המחשב, קראה כאן קצת בבלוג, הגיבה, עברה לגוגל וחיפשה מאמרים על נעליים לתינוקות. קראה, ואז החליטה לקחת אותי ואת הקטנה לחנות בהרצליה - "זאת שכוווולם הולכים אליה לקנות נעליים כי זול שם" (זול זה 200 ש"ח לזוג).

הגענו, הילדה צרחה את הנשמה שלה כשהבינה שמנסים לגנוב לה את הרגליים, והמוכרת ניסתה לעזור עם עצות. ואז היא חטפה מבט מלווה בנזיפה מאשתי - כי היא ניסתה להגיד לאשתי מה לעשות...

יצאנו בלי נעליים. אז אשתי קנתה זוג במקום אחר, ואז החליטה שזה לא הולך, אז היא החזירה אותו בשביל זיכוי. ואז היא קנתה במקום אחר, רק שלא היה להם את המידה, אז היא הזמינה והשאירה את התשלום. ואז היא קנתה את הנעליים במקום אחר בכלל. אז יש לנו זיכוי לעוד שני זוגות נעליים.

בקצב הזה, אני צריך ללכת לחפש עבודה נוספת להשלמת הכנסה.

אמא שלי לרוב לא מסננת מספיק את מה שהיא שולחת לי באימייל.

יותר מדי פעמים ישבתי לי בעבודה, והייתי צריך לעבור את העינוי הסיני של התבוננות במסגת של תמונות נוף פסטורליות כשברקע מוסיקה קלאסית מרגיעה. או לחילופין, לקבל מצגת מלאה באימרות שפר של פסיכולוגים בחצי שנקל. אי אפשר היה להתחמק, כי בטלפון נעשתה לי בחינה אח"כ לגבי דעתי בנושא.

משם, היא עברה לתחום מעניין הרבה יותר - אגדות אורבאניות. היא נהגה לשלוח לי כל מיני אזהרות איזוטריות: שתיית מים מהברז, שימוש בסלולרי בתחנות דלק, לענות לטלפון בשעה 14:21 וכו'. לא עכזרו הפצרות ותחנונים לחפש קודם את השטות היומית באתר המצויין של חנן כהן - לא רלוונטי.

אבל הבוקר, יש סימן לשיפור. קיבלתי ממנה את הקטע הבא, שפשוט הייתי חייב להעביר ליותר מתפוצת מיילים רגילה:

המומחים מזהירים : אם יימשך המשבר העולמי, הרי שבסופו יישארו בעולם רק שני בנקים מתפקדים : בנק הדם ובנק הזרע. ועוד בסוף הם ייתאחדו וייקראו :

The Bloody Fucking Bank....

תודה על החיוך הבוקר אמא! תשלחי יותר כאלה כשאת נתקלת בהם

זאת ההרגשה.

אתמול, חסיד אומות העולם, נרצח באכזריות בת"א. זה קרה באמצע היום, לעיני כל.

מאז, כל ערוצי הטלויזיה והחדשות עסוקים כל הזמן באלפרון. ראש ארגון פשע, שהפך ברגע אחד לקדוש מעונה - לגיבור לאומי.

את הבוקר, פצחו בגלי צה"ל עם ראיון עם אשתו. עם כל הצער והכבוד, היא הייתה עסוקה בנסיון להשיג אהדת צופים כדי לשחרר את הבנים שלה מהכלא וממעצר עד תום ההליכים בשביל להגיע לא רק ללוויה אלא גם לשבעה. מי יודע? אולי גם עד לאזכרה ב-30 או בשנה היא תרצה. כמובן שהמדינה הייתה אשמה בתוצאה, שכן "החוק" שהעבירו לא אפשר למר בחור אלפרון להסתובב עם מלווים חמושים והוא נותר לו לבדו, בחוץ, בקור, בגשם.

אותו חוק, דרך אגב, אינו מתיר לשומרי ראש חמושים או לרכבים משוריינים להסתובב בחוץ ללא אישורים. וזה כדי שמתנקשים פוטנציאליים לא ישתמשו באמצעים הרסניים עוד יותר בנסיונות שלהם ויתחילו להחריב רחובות שלמים. אבל זה לא חשוב. הילדים שלה, שנותרו לבד. הפשע הנתעב שהתבצע.

ומה בקשר לכל הפשעים (לכאורה יש לציין) שבצעה המשפחה הזו כלפי שאר אזרחי המדינה? למה הקרנבל התקשורתי הזה היום? למה שיהיה אכפת לי כמה ומי הגיע להלוויה ומה היו דברי ההספד? מדובר בפושע, שמסוגו עדיף שלא יסתובבו בקירבנו.

התקשורת לא אשמה. אנחנו הצרכנים שלה אשמים. שאנחנו נשארים ומספקים את האחוזים הנדרשים כדי לדרבן את התקשורת להמשיך.

אני ויתרתי על החגיגה היום. או האבל. או מה שזה לא יהיה.

ככה זה הבלוגוספירה. מקום מוזר, שבו אנשים שאני בכלל לא מכיר יודעים עלי הרבה יותר מחברים קרובים שלי ואני עליהם. הבוקר, מישהי (cupid) שכל מה שאני יודע עליה נמצא בבלוג שלה, השאירה תגובה בפוסט האחרון (הקודם לזה). זה כמובן חייב בדיקה קצרה בבלוג שלה לראות במי מדובר, ולהבין שהמצב קשה - יש לה רגליים שמאליות. היא חדשה כאן בצ'כונה (לא שלי יש רקורד מי יודע מה ארוך), אז תקפצו לבקר אותה ולהגיד שלום אם בא לכם.

בכל אופן, זה הביא אותי לנושא הבא: יש לי רגליים שמאליות. באמת. אלה שראו אותי רוקד עם אשתי (הרקדנית) בטח לא יאמינו אבל זאת המציאות.

הסיפור הטראגי הזה מתחיל כמו כל סיפור טראגי בחטיבת הביניים. אי שם, בשלהי הילדות העשוקה שלי, הגיע התקופה שבה נפרדתי מהחברה הראשונה שלי (או יותר נכון נזרקתי לכלבים ע"י החברה הראשונה שלי עם הסיבה המצויינת מכולן: "זה לא אתה, זאת אני). אחרי דכדוך מתקדם שהמשיך לו למעלה מחודש, ידידה שלי פשוט נמאס לה אז היא אמרה: "די. נגמר. תעבור הלאה. למה לא תבוא לריקודי עם?"

אז הלכתי. עם חבר. הוא עזב אחרי כמה שבועות, ואני כמו דביל נשארתי. מה זה נשארתי? היו לי רגליים שמאליות שחבל על הזמן. אף אחת לא רצתה לרקוד איתי זוגות. גם לא הידידה שהביאה אותי לשם. היה לי המזל שמישהי מבוגרת (תחשבו אמא שלי, אבל לא היא, אלא בשכבת גיל שלה - ובגובה שלה, שזה טיפל'ה נמוך לי) החליטה לאמץ אותי, כנראה מתוך רחמים, ולרקוד איתי בריקודי הזוגות. בערך שנה. פעמיים בשבוע. לפחות. אבל זה לא עזר. הידידות שלי פשוט לא היו מוכנות לרקוד איתי. לא הובלתי כמו שצריך. הרגליים לא זזו נכון. הצעד התימני לא עבד (אני תורכי). נזק.

בשלב הזה, מצאתי לי חברה חדשה, נדבקתי אליה לכמה שנים, ככה שבת זוג קבועה כבר הייתה והמשכתי ללכת לריקודי עם די הרבה. שנים שם נסיון, אבל אפס יכולת ריקוד והובלה.

משם לאוניברסיטה, ואז לריקודי שנות השישים אצל ירון מידן בירושלים (ובת"א בסופי שבוע). שעות על גבי שעות של אימון וריקוד. ועדיין אפס. קצת יותר טוב כבר, אבל לא משהו. ההובלה השתפרה בשלב הזה, והבטחון העצמי עדיין בקרשים, מחפש איך לקבור את עצמו באדמה.

אם ללכת לחוויה הכי מתקנת שהיתה לי היא ללא ספק ערב אחד בירון מידן באוניברסיטת ת"א, שוק הבשר של אותה התקופה. ירון מידן החליט ללמד צעד חדש בריקוד זוגות, ואני שבאתי לבדי באותו הערב, החלטתי שאני לומד ויהי מה: כל מה שחסר זה רק בת זוג. אז יש הרבה שמחכות בצד, והחלטתי שאני בולע את הגאווה האבודה ושוכח מחוסר הבטחון ומנסה להזמין מישהי כדי לבוא ללמוד איתי לרקוד עד שמישהי תואיל בטובה להגיד כן ולבוא. לא רוצה קשר. לא רוצה לצאת. רק ללמוד לרקוד חצי שעה. אחרי שהבחורה השמינית אמרה לי לא (ספרתי - זה היה 8), החלטתי לשבת בצד.

מה לעשות - רגליים שמאליות מחוברות לחתיכת חנון.

לקח לי שנים להשתפר. ובעיקר שנים להיות מסוגל לזוז בחופשיות ולהוביל. ועדיין, אשתי זזה ומובילה יותר טוב ממני ברמות.

אני די בטוח שאם אני הצלחתי, אז כל אחד יכול - כל מה שצריך זה מספיק זמן והתמדה.

cupid - אם את רוצה באמת לרקוד, תלבשי משהו מינימלי ו/או צמוד, ותקפצי לאחד משווקי הבשר בת"א שמציעים שיעורי ריקוד כחלק מערב ריקודים. זה יכול להיות סלסה או סתם ריקודים. יש ימבה כאלה - אם תרצי אני אשיג לך שמות, ימים ואווירה בכל אחד מהמקומות האפשריים בת"א מאשתי. אני בטוח שהבנים שמגיעים לשם ויודעים לרקוד יהיו מוכנים להזיל קצת ריר וללמד אותך תוך כדי. הלוואי ואני הייתי יכול ללמוד ככה...

* כשכבר ידעתי לרקוד טוב, פגשתי את אשתי שתחיה, ומשם הכל היסטוריה. התמונה בפוסט הזה היא מריקוד החתן-כלה שלנו בחתונה. ולא - לא עשינו הכנה או כוריאוגרפיה לריקוד. יש עוד כמה תמונות כאן.

אתן רוצות מישהו רגיש, אבל מחוספס.

אתן צריכות שיהיו לו זיפים קצרים כי זה נראה גברי, אבל שיהיה חלק כי זה יותר נעים.

שיהיה עדין, אבל חזק.

שיהיו לו הרבה שרירים, אבל שלא יהיה חזק מדי.

שיהיה אסרטיבי, אבל שיציית.

שיהיו לו דיעות משלו, אבל שהן יהיו תואמות לשלכן.

שהוא יהיה פמיניסט במה שמעצים את הזכויות שלכן, אבל שידאג לחזר כמו שוביניסט משנות השישים.

שיהיו לו חברים, אבל שיעדיף לבלות את הזמן אתכן.

שיגשים את עצמו, אבל יהיה בבית מוקדם.

שיראה טוב, אבל שאחרות לא יעשו לו עיניים.

בקיצור, אתן צריכות שניים, או סכיזופרן עם תעודות.

כולנו יודעים שבסופר, הרוסיות שולטות. לפחות בקופות.

בחצי חינם יש גם כמה אתיופיות.

זה לא מתוך גזענות - זה פשוט המציאות במדינה הזאת. העולים החדשים מהשנים האחרונות מבססים את מעמדם בתחתית כח העבודה. עצוב, אבל זה ככה בכל מקום.

את התוצאות לכך אפשר למצוא על השלטים.

חתיחת אננס...

יש לה את השיער של אמא שלה ואת המבט של אבא שלה.

התחלף.

ולא דקה מוקדם מדי.

במהלך כל תקופת המגורי ם שלי בגבעת שמואל, היה לנו שריף אחד (אם לא מחשיבים את אלפרון). הבוקר, כמו עוד מספר שריפים ברחבי הארץ, גם הוא צריך להחזיר את התג והמפתחות ולהעביר אותם לשריף הבא.

מר ברודני היקר. מזל טוב לרגל הזכיה. עכשיו תתחיל לעבוד. יש הרבה מה לשפר, ואני מקווה שאתה השריף הנכון כדי לבצע את השינויים הנדרשים. אני הייתי מתחיל מהפסקת השקיית הגינות בשעות המוקדמות של הבוקר, ואולי גם בטיפול בחווה המוזרה שצמודה לנו לשכונה.

בכל הערים בהם יצא לי לגור בחיי הוחלף השריף: אשדוד, ירושלים וגבעת שמואל. בכל המקרים, אני מרוצה על השינוי - הגיע הזמן לרענן.

חבל שבתל-אביב זה לא קרה.

אני מחבק עצים שיצא מהארון. לרוב אני תורם עבור בעלי חיים או הסביבה. במקרה אחד, החלטתי לתרום כסף למטרות אחרות - עסקים קטנים במדינות לא מפותחות. ארגון בשם Kiva, דואג לארגן הלוואות כספים לבעלי עסקים קטנים - כסף שמוחזר לתורמים לאורך תקופה.

יש לי שם בערך 100$ שמתגלגלים בין עסקים שונים. כשאני מקבל אותו חזרה, אני תורם אותו לעסקים נוספים.

Kiva מאפשרים לי לבחור בדיוק למי לתרום, ואני משתדל לתרום לנשים שעובדות כדי לפרנס את המשפחות שלהם. למה? כי אני יכול. או יותר נכון כי אלה לא באמת נזקקים - אלה אנשים שרוצים לשנות את מצבם ואפילו מתאמצים בשביל זה. אז קצת עידוד ודחיפה מאנשים ממדינות יותר שבעות לא ממש מזיק -הוא אפילו עוזר.
סטודיו לעיצוב (שאין לי מושג מי הוא או למה), החליט להעלות מודעות לנושא ולתרום דולר אחד למי שיוסיף לעצמו זקן ויפרסם אותו.

אז הנה:

המלצה? תצטרפו ל-Kiva, תתחילו להלוות (זה סכומים קטנים), ותגדלו זקן.

אז המדד חזר, אחרי חודשים ארוכים של קיפאון.

הפעם, אנגליה - ארץ השמים האפורים.

המלון שבו אני נמצא ללילה אחד הוא Hilton Bracknell, שממוקם אי שם ב-Bracknell (אל תשאלו אותי איפה, אין לי מושג. לקחתי מונית, הרגשתי ששדדו אותי והלכתי לישון).

מלון ישן, מושקע ומטופח שעובר שיפוצים קלים פה ושם.

החדר קטן יחסית, אבל איכשהו הכניסו הכל והצליחו אפילו לייצר אווירה של מקום פנוי.

בקטנה

האנגלים פה נחמדים, אבל כנראה הם חושבים שבאנגליה אין קיץ. אחרת, קשה לי להסביר את המאוורר שמשמש על תקן מזגן. לא מצאתי שום אמצעי קירור אחר. מזל שהגעתי בסתיו באפס מעלות בחוץ.

והמיטה הייתה לי קצת קטנה מהרגיל - לא שאני מתלונן, הגעתי לבד, אבל איכשהו התרגלתי למיטות ענק או לפחות לשתי מיטות בחדר. המיטה הזאת גורמת להרגיש לבד, והיא גם קצת רכה מדי לטעמי.

לתכלס...

1. דלת כניסה - 5. עובד. חיפשתי על מה להתלונן ולא מצאתי.
2. נייר טואלט -5. שיפור מטורף על המלון הקודם באנגליה.
3. גודל חדר - 4. קטן וגדול מספיק בו זמנית.
4. תאורה - 4. בסדר, אבל אין שליטה מרכזית.
5. אינטרנט - 4. בתשלום. גם עם כבר וגם אלחוטי. עובד עם שירות iPass של החברה שלי.
6. מגהץ -5. יש. בחדר. עם קרש. אפשר לראות אותו ליד ה"מזגן הנייד".
7. מתאם חשמל - 4. לא היה, אבל יש פתק על החלון שאומר שאפשר לבקש ולקבל.
8. ערוצי טלויזיה - 4. יש וכולם באנגלית, אבל זה אנגליה. כוווולם (כמעט) משעממים רצח.
9. מיני בר -5. אין! בדיוק מה שרציתי.
10. כספת - 0. אין.
11. ארוחת בוקר - 5. כמו שצריך.
12. חדר כושר - 3. יש. עם בריכה (גדולה). הבריכה סגורה ב-6 בבוקר. כדי להכנס, צריך לצאת מהמלון בקור כלבים. חדר הכושר יחסית גדול אבל דל באפשרויות. אני נהיה מפונק יותר ממלון למלון.
13. אחרים - 3. קשה לי להרדם על כזאת מיטה רכה. והזרזיף במקלחת מרגיש כמו להתקלח מתחת לברז דולף. חוץ מזה בסדר גמור.

לסיכום: 4.00 במדד המלונות של צחי. בהחלט מומלץ

רוצים להצטרף?

טסים לחו"ל? סובלים מג'ט לג? מחפשים לשבח או לקטר על מלון שהייתם בו בגלל העבודה? זה המקום! תשאירו הודעה בכל דרך שתמצאו לנכון ותקבלו במה במדד המלונות שלי

עצוב מה שקורה היום בעולם.

החדשות היחידות באנגליה (מלבד הפרישה של השחקן הראשי בסדרה המוזרה ד"ר הו) קשורות למשבר הכלכלי (ולבחירות בארה"ב).

היה משעשע לשמוע הבוקר מישהי מתראיינת בחדשות בשם הבנקים שנותנים הלוואות. בתרגום עילג לעברית: "אנחנו נותנים גם היום הלוואות לאנשים שבאים פעם ראשונה, אבל בגלל המצב הכלכלי בעולם, אנחנו בודקים אם אלה שמבקשים הלוואה יכולים גם לשלם אותה."

לא פלא שיש משבר כלכלי.

עכשיו יתחילו לבדוק אם אנשים שרוצים כסף יוכלו גם להחזיר את ההלוואה שהם לוקחים. מה עוד ימציאו? שלא יתנו לאנשים אוכל אם הם לא משלמים עליו?

אחרי חודשים שאני "מקורקע", בעיקר בגלל התפקיד החדש, ניתן לראות באופק מספר טיסות.

עם קצת מזל, מחר, יופיע פה המדד על מלון הילטון באנגליה.

בינתיים, אני יכול רק להתעצבן על העלויות המטורפות של מוניות פה.

עבור חצי שעה נסיעה, שילמתי בארץ לשדה התעופה מתחת למאה שקל.

עבור חצי שעה נסיעה, שילמתי באנגליה משדה התעופה בדיוק מאה לירות שטרליג (תכפילו ב-6).

אחרי שנה וחודשיים של פיפי-קקי-סטריליזציה-בקבוקים-מעיכת-קילוף-חיתוך-פירות, הטמגוצ'י שלנו גדל ועכשיו היא הולכת. מי שצריך הוכחות - הוידאו נמצא מאחורי הקישור הזה.

צעצוע שווה לכל הדעות.

טוב שהספקתי לכתוב על הבחירות כאן בגבעה.

היום בחדשות בערוץ 2, הופיע ראש המועצה שלנו. מסתבר שחלק מהשלטים היפים צצו להם מבעוד מועד.

המתנ"ס שבבניה? עדיין בבניה. יש עוד כמה חודשים עד שהוא יושלם. אבל היום, הפתיחה החגיגית שלו. מחוץ למתנ"ס. ועם הוצאה מטורפת על הופעות. פשוט כדי שנזכור את מיטיבינו ומנהיגינו האהוב ונבחר בו שוב. אין סיכוי.

ומרכז הכושר המפואר? זה שעוד שניה וקצת מושלם? יש חור באדמה שמסמן את המקום לבריכה. ומילאו אותו במים במיוחד לצורך צילומי תדמית של אותו מגלומן. עוד שנה, אולי יהיה לנו מרכז כושר.

בינתיים? נתפלל לזריקתו של זה מראשות המועצה, ולהגעתו של ראש מועצה קצת יותר צנוע וקצת יותר אקטיבי (בכיוונים הנכונים).

בהלוויה של אבא שלי, חבר טוב שלו אמר שהם היו יחד בהרבה הלוויות מהעבודה - סוחבים את המת באלונקה שאיתה סוחבים אותו בדרכו האחרונה. ועכשיו, הוא צריך לסחוב את אבא שלי.

היום, הפריבילגיה הזו כבר לא קיימת. כל בית קברות שמכבד את עצמו מחזיק רכב חשמלי שבו נוסע הרב יחד עם האלונקה עם המת עד לקבר. תהלוכה של קרובים וקרובים רחוקים הולכים אחרי רכב חשמלי עם רב שממלמל זמירות שאיש כמעט אינו מבין. לפעמים, הקידמה הורגת מנהגים יפים.

סוף השבוע האחרון היה עצוב במיוחד. אמא של חברה טובה שלי מתה. יש לי הרבה ידידות, אבל חברה אחת. אני מכיר אותה עוד מהחיתולים. אני גדלתי בבית שלה. גדלנו באותו הגן, אבל בבתי ספר אחרים. דרכי חיינו הצטלבו והתנתקו פעמים רבות, אבל לא זכורה לי אפילו פעם אחת שרבנו. או שהיינו ברוגז. או שכעסתי עליה. ועכשיו, היא איבדה אמא. אמא שאהבתי. לפעמים, אין שום צדק.בהלוויה היום היה עצוב, אבל עם זאת, יצא לי לפגוש חברים ותיקים שלא יוצא לי לראות הרבה. מזל שאנשים מתים כדי שנוכל להפגש. חבל שלא קבענו לקפה ועוגה.

וכאילו זה לא הספיק, באותו סוף שבוע, לחבר מאד טוב שלי, ומאותה קבוצת החברים, מת הסבא. ועכשיו, אנחנו כל החברים קופצים בין לוויות וביקורי שבעה.

ליבי עם החברים שלי. כל מה שהייתי רוצה זה להיות איתם השבוע, אבל יותר מדי פגישות חשובות בעבודה, מהולות בטיסה לחו"ל השבוע, גורמות לזה שאני כמעט ולא אראה אותם.

אין שום צדק.

עוד מספר ימים וקצת, ויבואו עלינו לטובה (או שלא) הבחירות לרשויות המקומיות.

אני גר בגבעת שמואל כבר מספר שנים לא מבוטל, ואם יש דבר שאני יכול להגיד על ראש המועצה הנוכחי שלנו היא שהוא במקצוע הלא נכון. יותר מתאים לו פרסום על שלטי חוצות מאשר לנהל מועצה.

אספתי עבור הקוראים שלי כאן מגוון פנינים כדי להבהיר את הנקודה. ושלט, כמו שיודעים, שווה יותר מאלף מילים, גם אם יש עליו הרבה פחות ממאה.

איפה נתחיל, אם לא במערכת החינוך המפוארת של הגבעה?

הורים יקרים, אם לא ידעתם, אצלנו החינוך הכי טוב בכל גוש דן. לא שאני חושב שזה לא נכון, אבל אני מניח שזה למרות ראשה המועצה ולא בגללו. גם המיקום, עיתוי ותקופת הפרסום של שלטי חוצות כאלה על בתי ספר קצת מוזרה. חוץ מלהאדיר ולפאר את פועלה של המועצה, ולעלות כסף, אין לשלטים אלה כל ערך.

השלט הזה צולם במיוחד בשבילכם באיכות מעולה. הוא ממוקם בכניסה לגבעה, על פארק גדול. הוא הופיע שם לפני שעברנו לבית החדש שלנו לפני קצת למעלה מ-5 שנים. אני מניח שסימוני המחיקה הם של תאריכי הסיום... מלבד הרס של שטח משמעותי מהפארק, לקח למועצה ה מ ו ן  זמן כדי להעלות את השלט הבא:

הסאגה, או שמא הפארסה של בניית מתנ"ס אחד מסכן בגבעה באה לסיומה המשמח. ולחשוב שהשלט המקורי הותקן קצת לפני הבחירות הקודמות והחדש הופיע באופן מסתורי מספר שבועות לפני הבחירות.

זה שלט שקרוב לליבי: הוא הופיע לפני בערך 4 שנים, וכבר יש לנו מרכז מסחרי. קצת באיחור, ושוב, באופן מסתורי קרוב לבחירות. ושלא יהה ספק - הקניון לא נבנה "כאן", אלא ליד.

ועוד דוגמה מוצלחת במיוחד. השלט הזה גם נמצא כבר שנים. ההבטחה שעליו הגיע יחד עם ההבטחה לקניון מפואר. אני לא מבין מי אלה לכונרננה, או למה צריך עוד בית כנסת בשכונה (אני ספרתי 5 - 2 ענקיים, 2 "זמניים" ועוד אחד באחד מגני הילדים לשבתות וחגים). בכל אופן, לפני חודש הקימו גדר מסביב לשלט. יותר מזה לא נעשה עדיין ואני לא אתפלא אם גם לא יעשה דבר.

בחזרה לחינוך. לפני מספר חודשים (או אולי שנה), הוקם השלט המפואר הזה. בית-ספר חדש. בשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן (שייכת לרמת-גן דרך אגב). את השלט ליוו ההבטחות הרגילות, וכמובן שמוביל הפרוייקט הוא ראש המועצה בכבודו ובעצמו (דבר שהוא התבקש להפסיק לעשות). אז לפני כחודשיים, עשו טכס הנחת אבן פינה לבית הספר, שנמצא מרחק יריקה מהבית שלנו. יישרו שטח אדמה, סללו זמנית קצת אספלט לכסאות הפלסטיק שהביאו, הקימו במה, עשו הופעה קצרה (שעתיים), עם ציוד הגברה, שירים וכמובן נאומים. קיפלו הכל והלכו. אז אבן פינה לא מצאתי. הדבר היחיד שקרה הוא שלפני החג, החלו לגדר שטח - אולי בשביל הבית ספר ואולי לא. אני מניח שלקראת הבחירות הבאות יהיה שלד.

על חדרי כושר כבר דיברתי. על הניסיון להסביר לנו כמה דואגים לנו בגבעה עם שילוט מעניין גם דיברתי. אז בואו נחבר אותם. לאחרונה, צצו בגבעה גם השלטים המוזרים הבאים. בונים לנו הולמס פלייס! רק בשבילנו! בתשלום מלא אני מניח. אבל שנדע שבאמת באמת דואגים לנו. אפילו דאגו למדוד מרחק (מעניין אם אוירי או ברכב) מכל שלט לשטח האדמה המדובר, שלא ממש רשום איפה הוא (בטח בפתח תקוה).

אז בבקשה - קצת יותר עשייה ופחות דיבורים (או שילוטים במקרה הזה). ברור לי שזאת בקשה די מוזרה מבלוג - מקום של די הרבה פקה פקה, אבל קצת כבוד. אנחנו קורעים את התחת בגבעה (או יותר נכון בת"א), מביאים את הכסף ומשלמים אותו למועצה חמדנית שהולכת ומשקיעה אותו בקבוצת כדורסל, שמשחקת את האימונים שלה באור יהודה (כי אין מגרש נורמלי בגבעה). לא הגיע הזמן קצת להשקיע בתושבים ולא בשלטים?

אז במקום הסיסמה המצחיקה "טוב לי בעיר, טוב לי עם זמיר", למה שלא נשיר כולנו יחד "טוב לי בעיר, רק בלי זמיר"?

יש לנו ספה חדשה.

לא בבית - בבניין.

כנראה זה החום בקיץ, או אולי החגים שבאו עלינו לטובה באמצע השבוע במשך חודש שלם, אבל לדתיים בבניין קשה. קשה לחכות למעלית השבת שצריכה לעשות מסלול של 12 קומות ובחזרה.

אז מה עושים?

קונים ספה. רצוי מעור, כדי להפריע למחבקי העצים בבניין ולהפיץ ריח רענן של סבתות, ומניחים אותה בלובי של הבניין.

כמה כיף.

חבל רק שאת השלטים שמבקשים שלא להשחית את הספה ולשמור עליה כבר הספיקו לקרוע. נקווה שהספה תחזיק יותר מחודש, אחרת היא תעלה יותר מאשר השכנים משלמים ועד בית עבור אותה התקופה.

השנה החלפתי את מכון הכושר שאני הולך אליו (מכריחים אותי - אני נשוי למורה לפילאטיס). אז עברתי מגו אקטיב לגרייט שייפ.

כשחיפשתי חדר כושר חדש, קרוב לעבודה, מצאתי משהו די משעשע. בארץ עושים כושר באנגלית בלבד. לא מצאתי ולו חדר כושר אחד עם שם עברי תקני.

הנה קולקציה לשיפוטכם:

נתחיל כמובן מהמחמד שלי - גו אקטיב. בעברית, ניתן לקרוא לו לך תעבוד.

משם, עברתי לגרייט שייפ. בעברית, מדובר כמובן על אחלה גופה.

את אחותי שלחנו להולמס פלייס. בעברית, זה המקום של חסרי הבית.

ליד העבודה, החליטו לפרסם את פיטנס קלאב. שזה כמובן מועדון כושר (די בנאלי).

עבור בנות המין הסדיסטי, פתחו אצלנו בגבעה את ספיריט. מדובר ברוח רפאים או נשמה - תלוי כמה אתן מתחברות לזה.

על ז'בוטינסקי, אחותי מצאה לי את טארגט - יצא לה בול פגיעה.

ובאחד הפקקים, נתקלתי בספייס, שהגיע מהחלל החיצון.

הדבר היחיד שיש לי לומר הוא, שיש מספיק מילים בעברית כדי לתת שמות לחדרי כושר - לא צריך להרחיק עד לאמריקה בשביל זה. הבחירה באנגלית גם די מקשה על החיפוש בגוגל בשביל למצוא את חדר הכושר. אי אפשר לחפש את זה בלועזית, אז צריך לשעתק את השם לעברית ולהתחיל לחפש משהו שמתאים בתוצאות.

למה אי אפשר בארץ הזאת ללכת להתאמן בזיעה, גוף טוב, הסטודיו של רפי או מוטי הפטיש וצריך להתבזות ב-Garage, Shape, Great Shape, Holmes Place, GO active וכל החברים הגויים שלהם?

כתבתי את הפוסט הזה מבעוד מועד,עם זמן פרסום עתידי, כדי ש"יתאים לרגע".

עכשיו, אחרי למעלה משבוע לבד בחזית. האמא חוזרת. נהיה שוב משפחה מאושרת (אם כי האמא הזאת חטפה ג'וק בראש של רילוקיישן לאמריקה - אמרתי לה שאסיה עדיף, אבל אין עם מי לדבר).

הגיע הזמן להודות על כל אלה שהביאו אותי עד הלום וגרמו לי לעבור את התקופה הזאת מבלי להתאשפז:

• אמא - תודה על העזרה. בלעדייך, לא הייתי מסוגל לעבור את הימים הראשונים וגם להתעסק עם כל הדברים הדחופים שהיו בעבודה.

• אהרון - תודה על הערב שבאת לבקר. נתת לי אויר לנשימה וזמן להתרחק קצת מהילדה.

• אחותי - על כל הביקורים וה"שפיות" שהבאת בימים שבאת.

• רעות - שחזרת לטפל בילדה כשכבר אזל לי הכח.

• אלוהים - תודה על יום כיפור, שהזכיר לי שלהיות עם ילדה ובלי טלויזיה יום שלם זה בלתי אפשרי.

• נינטנדו - שהביאו לי את ה-Wii שאפשר לי להרביץ בכל ערב לדמויות מצויירות ולהוציא עצבים.

והכי חשוב - לאשתי, שנתנה לי את הזמן המיוחד הזה להיות עם הבת שלי.

הבת שלנו שתיינית לא קטנה. היא די מחסלת בקבוקי מים.

היום זה קצת עבר את הגבול. היא שתתה במשך היום לפחות 3 ליטר, שזה יותר מ-25% מהמשקל שלה...

הבוקר נפצח עם שתן שדלף מהחיתול המפוצץ למיטה. נהנתי מלהחליף מכנס ומצעים.

בצהריים, כשהסתובבנו עם אחותי בקניון קרית אונו, הילדה לא רצתה לשבת בעגלה. אז החזקתי אותה בידיים. והיא החליטה שהגיע הזמן לעוד איזה פיפי נעים וחמים - ישר על החולצה שלי.

אחרי בילוי קצר ודביק משהו בשירותים כדי להחליף לה חיתול ומכנס, הגיע התור שלי - אחותי קנתה לי חולצה חדשה כדי שאני אוכל להחליף את שלי.

בערב, יצאנו לסיבוב ארוך עם האופניים שלה. לקחתי שני בקבוקי מים - כדי שהילדה לא תהיה צמאה. כשהיא צמאה, יש די הרבה תלונות וניג'וסים. חזרנו הביתה אחרי בערך שעה, עם שני בקבוקים ריקים (זה קצת יותר מחצי ליטר מים), וטפטוף מעיק על האופניים. עוד מכנס נפל קורבן לילדה.

מחר לפחות, הקרב נגמר. האמא שלה חוזרת הביתה. ואז - אני אשאיר לה קצת להתעסק עם החיתולים האלה.

היום חלה תפנית. אחרי שבוע ארוך לבד בחזית, הגיעה התגבורת הראשונה: רעות המטפלת.

עם עלות השחר, היא פתחה את דלת החזית. הילדה שזחלה על הרצפה באותה העת, קלטה אותה מזוית העין ומיד החלה בספרינט מטורף לעברי - בנסיון להתחמק ממה שצופן העתיד.

זה היה קשה, אבל אחרי מאבקים קשים שנמשכו דקות ארוכות, הצלחתי לתלוש מעלי את הילדה הדביקה ולהפקיד אותה בידי המטפלת.

ברחתי מהבית עם שקיות הקקי מיום האתמול כל עוד נפשי בי, וצווחות האימה מלוות אותי מעבר לדלת הסגורה.

אחרי התאווררות בעבודה, חזרתי בשעות הערב לקו האש. הילדה הייתה רגועה ושמחה וקיבלה את הציון "ילדה נוחה" מרעות.

עוד יום עבר.

עוד יומיים הבוס חוזר מארה"ב. ואז, נראה מה היא תגיד על מצב הבית, הסניטציה והבריאות של הילדה.

מעליות שבת זה רעיון מדהים. מוסיפים אותם היום לכל בניין בארץ. כל כך מצויין הרעיון הזה שבשבת הוא מככב כגורם העיקרי לפקקי תנועה בשעה שבאים הביתה או הולכים לזרוק את הזבל בערב.

ככה זה כשיש שתי מעליות בבניין, וזאת שהיא מעלית שבת היא מעלית אלונקה (בצורת נקניק ארוך ולא שימושי). כי אז נשארת לנו החילונים המסכנים המעלית השניה (קוביה בגודל 1x1 ס"מ בערך).

הכיף הכי גדול, זה כשיוצאת השבת. עד שמפסיקים את מעלית השבת, פעולה מתוחכמת שמתבצעת כשהחבר'ה הטובים חוזרים מבית הכנסת, עובר זמן. זמן יקר. בזמן הזה, הדתיים עולים במעלית של החילונים - נכון שכבר לא שבת, אבל למה שלא ימשיכו להשתמש במעלית שלהם עד שיהפכו אותה גם לחילונית?

בעבר, היו דיונים ארוכים, מיותרים ומרים לגבי מעלית השבת. בעיקר לגבי העלות של החשמל שלה. היו כאלה שלא רצו להשתתף בהוצאות - פשוט כי הם לא משתמשים בה (קוראים להם חילונים דרך אגב). הגיעו מים עד נפש, והוחלט לשלם (כן - לשלם) כדי להשיג חוות דעת חיצונית לגבי עלות השימוש של המעלית בשבת. המספרים יצאו מגוככים והרעיון נפל.

למה נזכרתי בזה? כי אני אוהב עיצובים גאוניים. ובגלל ההודעה הדי מיותרת על המעלית הזאת:

למה מיותרת? כי מדובר בקניון קרית אונו. הדתי שיסתובב שם בשבת יעבור על כמה וכמה חוקים גם בלי שהוא יצטרך לעלות ולרדת במעלית, אז למה בכלל לעשות מעלית שבת בקניון?

עוד משהו קטן היום - פשוט כי אני חייב.

יורג היידר, מנהיג הימין הקיצוני באוסטריה, מת היום בתאונת דרכים. אני אהיה מנומס ולא אגיד ברוך שפטרנו.

הדובר שלו היה קצת יותר משעשע

• "זה בשבילנו כמו סוף העולם" - עבור אחרים זאת התחלה חדשה. עם קצת מזל, המפלגה שלו לא תוכל להתמיד עם 30% שהיא קיבלה אך לא מזמן (בלעדיו דרך אגב).

• "טרגדיה אנושית" - יותר כמו מתנה לאנושות. נתן לאמא שלו מתנה יפה ליומולדת 90 שלה.

יש לו כבר יורש, לפחות במפלגה - היינץ כריסטיאן. אולי אני אפסיק לקנות לענת חרדל כאות מחאה.

שנה שעברה הייתה בסימן לוחות שנה בעבודה.

השנה עבר הקרב למקרר.

עד לשנה הזו, קיבלנו בכל שנה לוח שנה אחד קטן מחובר למגנט מאחת מחברות המוניות פה בסביבה. התרגלתי עד כדי כך שכל שנה בספטמבר אני מחכה שהם שוב יחלקו אותם בתיבות הדואר.

השנה הייתה הפתעה. קיבלנו יותר מ-4 כאלה ממוגנטים. בשלב מסויים, כבר אספתי אותם:

אז נכון שאחד מאלה שמופיעים כאן הוא לא לוח שנה, אבל הוא על אותו פרנציפ בדיוק.

אז שוב שנה טובה, עם קצת פחות לוחות ממוגנטים - אחד מספיק.

אני, דרך אגב, בוחר בקנולי ולא ביוסי ברודני

מה הקטע הזה של השריפה בתחנת דלק שלנו?

זה עוד בהמשך לדריסה בתחנת אוטובוס.

טוב שאין לנו שדה תעופה ליד גבעת שמואל

היום החל בקול בכי חרישי, רבע שעה לפני הזמן המיועד. היה זה סימן לבאות.

אחרי בקבוק סימילאק, חזרה הילדה לישון עוד שעה.

קפיצה קצרה למחשב גילתה שנותרתי בודד לחלוטין: לקראת השעה 4 לפנות בוקר, סגרו את האינטרנט. מאוחר יותר, התברר לי שמדובר בניתוק של כל שירותי בזק בבניין. היו כאלה שחשבו כי מדובר בניתן בזדון, ע"י אלה שרוצים גבעת שמואל חרדית. אני חושב שמדובר בקונספירציה להרוס לי את החג ע"י השכנים מלמעלה.

בבוקר, כשהילדה קמה סופית, האסון התברר:

• אין אינטרנט

• אין טלויזיה

• אין VOD

• אין HOT  לולי

הילדה הביטה במשך היום לשולחן עם השלטים ומבט של קריז בעיניים. לא ברור לי איך הגענו למצב הזה. היא לא רואה יותר משעה ביום טלויזיה - וגם זה הרבה בשבילה. אבל יומיים רצוף בלי היה לה קשה.

5 פעמים יצאתי איתה להסתובב בחוץ. הרכבנו ופירקנו קוביות הרבה יותר מזה. בצהריים נגמרו לי הרעיונות.

ובז'? הוא לא יכל לתת מנוח. בחוץ, אותה הקונספירציה סידרה נקבה מיוחמת. בז' נדבק לכל מרצפת בדרך וליקק אותה באדיקות שלא נראתה בגבעה אפילו בתפילות הנעילה של יום כיפור. בבית, לעומת זאת, הוא חילק את זמנו בין הצמדות לרגל שלי ויבבות לעצם שלו על מר גורלו.

בין השעמום של הילדה לתסכול של הכלב הרגשתי צורר ישראל.

עכשיו חזר האינטרנט. הילדה ישנה. הכלב ישן. ויש HOT לולי.

אולי יש אלוהים.

כל שנה ביום כיפור אני צם. לא ברור לי למה. כנראה זה קשור לאינרציה.

אני מבלה את השעות האחרונות של הצום במעבר על ספרי הבישול שיש לי בבית, מחפש מתכונים שאני מתכוון להכין בשנה הקרובה.

השנה, המנהג הזה כנראה ייפסק, או לפחות יבוטל עד לשנה הבאה. למה?

כי אני לבד.

בדד.

מסכן.

גלמוד.

עם ילדה וכלב שצריכים צומי ואוכל.

ובכלל שזה יקח אנרגיות (שאין לי ביום-יום בלי הקטע של צום), אז הפעם אני אחרוג ממנהגי ואפנק אותי באוכל טוב (פיצות שהוזמנו מבעוד מועד).

צום קל לאלה שצמים, ורכיבה אתגרית לאלה שלא.

7 באוקטובר, 2008. 11:00.

כבר כמעט שבוע שנותרתי לבד בשדה הקרב.

הצרות התחילו ביום חמישי שעבר. המטפלת, אחרי הבטחות שהיא נוסעת לחופש בחו"ל - קיימה. היא לקחה את המזוודות, עלתה על מטוס ומאז נעלמה. ענת, האם, נטשה בראשון לפנות בוקר - ארזה מזוודות וברחה מהארץ. השמועות אומרות שהיא הגיע לאחיה באמריקה שמעבר לים - ארץ ההזדמנויות וקריסות הבנקים.

עכשיו נותרתי רק אני.

להתמודד עם האויב: קקי.

בין 6 ל-10 פעמים ביום. 2-3 של הכלב והשאר של חן.
אחרי יומיים בחפירות, הוחלט לצאת החוצה לטייל. לא לפני שהצטיידנו באפוד מגן לבנבן עם SPF 50 וכובע אופנתי.

אם יש משהו שאני שונא יותר מים. זה חול. והיה הרבה ממנו.

מיד הבנתי שהילדה גוררת לכיוון החולות הטובעניים. המגלשה בארגז החול פשוט קוראת לה. אחרי שעה של התרוצצויות בחיפוש אחר דרכים מגוונות יותר ופחות לגרום לי להזיע,חזרנו הביתה. ישר למקלחת.

יצרתי פעולת הסחה מתוחכמת תוך שימוש חכם בבקבוק מים ו-HOT לולי והלכתי להכין ארוחת בוקר.

הילדה בלסה הכל, ואפילו נשאר מקום למקל של הקסילופון.

אחרי עוד סאגה של קקי, הלכנו לישון.

כן, אני שוב לבד. אמא בחו"ל, מבקרת אצל אחיה, והמטפלת גם לקחה חופש. לפחות אני נהנה מהילדה. וכן - לא כל התמונות מהיום.

השבוע הוא שבוע החיות. לפחות לפי ארגון Animals Matter.

כידוע, אני מחבק עצים וחובב חיות לא קטן - אפילו הבלוג הזה הוא על שם הכלב.

הבוקר בנסיעה לעבודה (יותר נכון צהריים - אני עושה בייביסיטר לילדה, אבל זה סיפור לפוסט אחר), שמעתי בחדשות על המנהג המגונה שחוזר לו בכל שנה בצמוד ליום כיפור. יש בציבור הדתי והמסורתי כאלה שמבצעים את מנהג הכפרות, שבו שוחטים תרנגול ככפרה על החטאים של מי שמשלם על השחיטה - מצויין לדעת ששחיטה (סוג של "חטא" בפני עצמו) מתבצע בכדי לכפר על חטא. עוד יותר מדהים, זה שיש "פתרונות" פשוטים והומניים המקובלים על החברה הדתית: תרומה לנזקקים.

הבקשה היחידה שלי?

אם כבר אתם אוכלים בשר - אל תשחטו אותו סתם. תוודאו שאתם נהנים מכל ביס ולא משתמשים בזה לכפר על חטאים.

ואם אתם כבר כאן, למה שלא תכנסו לאתר של Animals Matter ותוסיפו את קולכם?

במסגרת האהבה הלא מוסברת שלי לחדרי שירותים, ניתקלתי גם במוצג הדי מרשים הבא:

זה הפתרון האידאלי לאנשים שלא יודעים לבחור אם לנגב ידיים או לייבש אותם: לוקחים את הנייר ומנגבים את הידיים מתחת למייבש שניה לפני שזורקים את הנייר לפח.

לקח לי חצי שנה להגיע ללרשום עליו סתם כי לא היתה סיבה אמיתית. עד היום. כשנתקלתי בפוסט הזה. הוא באנגלית, אבל גם הוא על חדרי שירותים.

קניתי Wii.

לא בשבילי - בשביל אשתי שתחיה. ואפילו ליום ההולדת. אז נכון שעברו כבר יותר מחודשיים, אבל לוקח זמן לקנות בחו"ל, למצוא מי שיסחב לארץ, לדאוג לשנאי לחשמל, לחווט מחדש את כל הסלון...

הרכבנו אותו יום, עם קצת עזרה מחברים.

הצלחה

כל מה שנשאר עכשיו זה לוודא שהתוצאות שלי יותר גבוהות משל אשתי ואני מסודר בנושא הרצאות על כושר.

אה - כן. ואם אין כאן עוד פוסטים בקרוב זה כנראה בגלל שאני עסוק בלהרביץ ב-Wii.

עברתי תפקיד. השיחה הבאה קורית די הרבה בזמן האחרון:

חבר: מה שלומך?

אני: בסדר גמור. קיבלתי תפקיד חדש.

חבר: כן? ומה אתה עושה היום?

אני: אני מנהל מוצר.

חבר: אבל זה לא מה שהיית קודם?

אני: כן, רק שהפעם אני מנהל מוצר שאחראי על האינטרנט. אין לי ממש מוצרים שאני מנהל.

חבר: מה זאת אומר מנהל מוצרים שאחראי על האינטרנט?

אני: זה כמו שר בלי תיק. אני גולש כל היום באינטרנט, ואם תופסים אותי, אני תמיד יכול להגיד שאני מנהל המוצרים של האינטרנט.

חבר: וברצינות?

אני: היום אנחנו משתמשים באינטרנט כפלטפורמת שיווק. יש לנו אתר סטטי. התפקיד שלי זה להשתמש באינטרנט בצורות נוספות בחטיבה העסקית שלנו.

אבל עזבו שטויות. שבוע שעבר, בדילברט, הופיע בדיוק המצב המיוחד שלי:

לא הייתי מסוגל להסביר את זה טוב יותר בעצמי

מישהו דפק את הראש עם קצת אלכוהול?

כל התמונות נמצאות כאן.

לכל מי שעוקב אחרי המשפחה הזו, ולאלה שלא אבל נורא היו רוצים, וגם לאלה שממש לא ולא בא להם, אבל הם עדיין חברים או משפחה:

שנה טובה

ברכבת יושבת ארנבת

ויושב גם כלבלב,

גם ילדה ברכבת יושבת,

ילדה חמודה בשמלה ורודה

ואבא על ידה.

טו טו טו. אמא תטוס. לאן?

לאילת!

בלי ארנבת,

כלבלב,

ילדה בשמלה ורודה

ואבא.

לבד בבית!

האשה הלכה לה לסוף השבוע של ריקודים באילת עם חברה והשאירה אותי פה לבד.

כמעט לבד. עם כלבלב וילדה חמודה בשמלה ורודה.

בהצלחה...

םול מקרטני הגיע לביקור בזק בארץ - בעיקר כדי לגרוף קופה חסרת תקדים מהצופים שמשלמים מחיר שערורייתי לכל כרטיס.

בכל אופן, אתמול הוא נחת בארץ אחרי טיסה מפרכת במטוס פרטי. בחדשות (אלה של הפריים טיים ב-:20:00 בערב) הודיעו לגבי הבקשות המיוחדות שלו לביקור בארץ: אוכל צמחוני מיוחד (עוד מחבק עצים),  פסנתר כנף בחדר, מכונית ירוקה. אה כן. וצוללת צהובה.

כשעברנו לשכונה החדשה שלנו לפני בערך 5-6 שנים, הקימה המועצה שלט שהודיע בגאווה: "כאן ייבנה קניון". עברו רק 5 שנים, והגענו לרגע המיוחל.

אז אחרי הרצה של חודשיים, החליטו שהגיע הזמן לפתיחה חגיגית.

לפני התמונות, נעבור על מה יש לנו בקניון?

• פיצריה (יש עוד 2 בכל גבעת שמואל)

• פלאפל (יש עוד 1 בכל גבעת שמואל)

• מסעדה בשרית (אין ממש עוד מסעדה אצלנו)

• 2 בתי קפה (מצטרפים ל-2 נוספים בכל הגבעה)

• סופר (בגודל של כל ה-2 הנוספים שיש בגבעה, עם מקום לעוד 2-3 מכולות בפנים, והוא עדיין די קטן)

• בערך 6 חנויות בגדי תינוקות וילדים

• מספרה (לא - עוד לא ניסיתי אותה)

• חנות ספרים (היחידה בגבעה)

• 2 חנויות סבונים (אין עוד בגבעה)

• מתפרה (? עם דמי השכירות כאן ?)

• ועוד כמה חנויות לא מעניינות

ממש אמריקה.

אירוע פרטי בתוך החגיגות הרשמיות - לא ברור למי ולמה

זה לא ממש קניון. זאת שדרה של חנויות (ללא תקרה או מזגן בשדרה עצמה)

היו גם נגנים

חילקו בלונים

כמעט שכחתי: את הערב חתמה הופעה של ריטה. ופתאום נזכרתי - השנה יש בחירות למועצות המקומיות. לא פלא שפתאום משקיעים בנו.

בשישי הלכנו לראות סרט+מסעדה (הסידור ה"רגיל").

מסיבות לא ברורות, נאלצנו להמתין זמר קצת יותר ארוך מהרגיל בקופות - מזל שהגענו מוקדם, ושיש כ"כ הרבה פרסומות משעממות שאפשר להגיע גם באיחור של חצי שעה ועוד להספיק לפרומואים של הסרטים.

בכל אופן, המדפסת של הכרטיסים נתקעה. אחרי שהקופאית שיחקה איתה, היא קראה לאחראי, ששיחק גם הוא עם המדפסת, שהלכו לדבר עם האחראי של האחראי, ואז הגיע למסקנה המתבקשת - לתת לנו פתק לשומר בכניסה לאולם.

הסרט, רצח מוצדק, היה שווה בהחלט - דבר שאני מניח שקל להגיד על סרט שבו מקבלים גם את אל פצ'ינו וגם את רוברט דנירו - הם שיחקו בהחלט לא רע. החלק האחרון של הסרט היה קצת מיותר/מאכזב, אבל קיבלתי את המנה השבועית שלי של אלימות - ענת הזדקקה לקומדיה רומנטית אח"כ.

בכל אופן, היום יש לנו יום נישואים, ואנחנו כבולים יחד כבר 9 שנים ארוכות, רצופות ומלאות. בהסתכלות לאחור - עד עכשיו היה שווה את זה.

הגמרה הסאגה. בחרו מנהיגה לקדימה.

לא אכפת לי אם זה 431 או 43.7%.

השבוע האחרון היה בלתי נסבל. הדבר היחיד שהיה בחדשות זה המועמדים, החברים שלהם, המקורבים שלהם, רכזי הקולות שלהם, החבר'ה בוועדים, הפרשנים, הסוקרים, וכל מי שמשעמם לו.

הדבר המשמח היחיד הוא שלא עומד להיות סיבוב שני, ככה שלא נצטרך לסבול מזה עוד.

בבוקר, עוד היה נראה שיהיה המשך בצורת בתי משפט, אבל במקום זה, הלך מופז הביתה. בחדשות בערב, עוד ניסו לשנות את הפרישה ה"זמנית" של מופז כעוד דרמה - רק במזל ניצלנו מהמשך  השטויות האלה.

עצוב שכל מה שמעניין כרגע, זה מתי נגיע למשבר הבא - הפעם של ליבני. זה מה שקפץ לי למחשבה בדרך לעבודה, בפקק לרמזור, כשלצידי המחזה המעודד הבא.

לפחות עכשיו נחזור לחדשות קצת יותר מגוונות, עם מעט פחות פוליטיקה משעממת.

המון הצלחה לציפי - בלי זה, נראה שאי אפשר להצליח פה בתפקיד הזה (וגם זה לא ממש עוזר לאחרונה). כבר עכשיו, העכברים שהתחרו נוטשים את הספינה.

ביום שישי היינו בחתונה בחו"ל. או יותר נכון ס"מ מטבריה, שזה כמו חו"ל - לוקח אותו זמן להגיע.

החתונה הייתה נחמדה. המוזיקה טובה (מספר השירים במזרחית היה נמוך מ-1). ואפילו נשארנו את סוף השבוע בכנרת כדי לא לחזור בלילה. אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו.

לפני כמה שנים, אחד מהמיילים המיותרים שקיבלתי הציג איך אנשים שונים בארץ מציירים את המפה של ישראל. היה את התל-אביבי, שעבורו יש את תל-אביב ואת חו"ל. לא מצאתי, אז ציירתי משהו דומה:

בעשור האחרון, אני גר במרכז - גבעת שמואל. אני בטוח שהתל-אביבים והרמת-גנים שבטעות מגיעים לכאן, פרבר שכוח אל של תל-אביב לא ממש מקטלגים את גבעת שמואל כמרכז, אבל אני אתעלם מזה בינתיים. לפני זה, גרתי באשדוד, עם אפיזודה חולפת של 3 שנים במעונות בירושלים - מקומות שנחשבים ישראל, אבל לא ממש - לפחות לא עכשיו, כשמסלול הנסיעה שלי הוא גבעת שמואל תל אביב על בסיס יומי. משהו באמת משתנה בתפיסה של המרחב כשעוברים למרכז.

למה נזכרתי בכל זה פתאום? כדי להגיע לחתונה, הייתה מפה, היו הוראות, עקבנו אחרי כל פניה וצומת בדרך. כדי לחזור - יצאנו מהמלון, והופ - בצומת הראשונה היה את השלט הנכסף שהראה את הכיוון לת"א. בכל צומת חשובה הוא הופיע מחדש כדי להראות לנו את הדרך הביתה - עמוד האש הפרטי שלנו. נראה שגם אגף התחבורה הבין שיש את מדינת ת"א ויש את חו"ל.

זה לא כ"כ נעים לראות גן חדר כושר  סגור.

לפני מספר חודשים עזבתי את גו אקטיב לטובת גרייט שייפ. או יותר נכון - עברתי מחדר כושר בקריית אונו לחדר כושר בתל-אביב.

למה? כי אשתי הפסיקה לעבוד בגו אקטיב, אז המחיר למנוי עלה, ובגלל שהנסיעה מגבעת שמואל לקריית אונו בבוקר זה שחייה נגד כיוון הזרם. זה הוסיף לי עוד חצי שעה-שעה לפקקים בבוקר - לא ממש משהו שנהנתי ממנו (לא שאני נהנה מללכת לחדר כושר כשהשמש לא חושבת עוד לקום, אבל זה סיפור אחר). העובדה שהיו פחות פקקים גרמו לי גם להתמיד יותר - אני מצליח כמעט בכל שבוע להגיע 3 פעמים לחדר הכושר.

היתרון השני הגדול ביותר של גרייט שייפ, הוא שלפחות בסניף שאני הולך אליו, אין ז'לובים בשעה 6:00 בבוקר - יש רק זקנים. כל התסכול של לראות ז'לובים שמרימים יותר מהמשקל שלי על יד אחת כבר לא קיים   את מקומו תופסת ההרגשה שבעוד כמה שנים גם אני אראה כמו אלטיזחן. הרבה יותר מעודד.

מה הביא אותי לקשקש על חדר הכושר הבוקר? הסיבה שהגעתי לשם, והיה סגור. פעם שלישית שזה קורה.

אני מגיע בשעות האלה שהעולם עוד ישן. השמש רק חושבת על להתעורר. והזקנים ערים כבר שעתיים ומחכים בכניסות לחדרי הכושר, ליד עוד כמה מופרעים כמוני. במהלך התקופה שלי בגרייט שייפ היו 3 פספוסים של המקום, בהם הוא פשוט לא נפתח בבוקר - עם תירוצים די משעשעים.

1. מי סגר את השער?

זה היה התירוץ הכי ביזארי שאפשר. יש שער במקום, שהוא סגור אבל לא נעול (???). בוקר אחד, הוא היה נעול. לא ברור איך. לאף אחד אין באמת את המפתח. לא למזכירה. לא למדריך כושר. אפילו המנהל שהעירו שעתיים לפני שהוא רגיל לא ידע איפה יש מפתח.

מה עושים? מזמינים מנעולן שיפרוץ. שעה הלכה.

2. השעון לא צלצל

זה קרה לפני שבועיים. המדריך פשוט לא התעורר בבוקר. למה? ככה. אחרי שהמזכירה שכחה את הסלולרי בבית ונסעה להביא אותו, היא ארגנה לו שיחת יקיצה שהביאה אותו לחדר כושר באיחור אופנתי של 50 דקות.

צ'ופר - לא צריך להתאמץ באותו יום, אפשר פשוט ללכת ישר למקלחת.

3. מה? צריך לפתוח את הדלת בבוקר?

זה היה הבוקר. הגיעה מדריכה חדשה. שכחו לספר לה שזה התפקיד שלה לפתוח את הבסטה בבוקר. שכחו גם לדאוג שיהיה לה מפתח. והמנהל מהפעם הקודמת? כנראה הוציא את הטלפון מהקיר, כי הוא פשוט לא ענה כשניסו להשיג אותו.

עוד יום נטול זיעה מיותר.

זה נכון שאני לא אוהב להתאמץ. לפחות לא פיזית. אבל צריך - האשה מורה לפילאטיס וסדיסטית עם תעודות, אז עדיף לי לברוח לחדר כושר ולהזיע שם מאשר לתת לה את ההנאה שבלפרק לי את הצורה בבית בשיעור פילאטיס פרטי. אבל כבר קילפתי את עצמי מהמיטה לפנות בוקר. יצאתי בשקט בשקט מהבית כדי שהילדה לא תתעורר. גררתי את עצמו לחדר כושר. אולי תתנו לי לסבול עד הסוף ותפתחו אותו גם?

מזמן לא נתתי כאן מתכונים. אתמול היו לנו כמה חברים שבאו לבקר (תמונות אפשר לראות כאן).

בגלל שיצא לי לאכול השבוע באחת מהמסעדות בעבודה מרק מנגולד וריקוטה, החלטתי לנסות. לא מצאתי מתכון הולם באינטרנט (מסתבר שיש דברים שגוגל לא מכיר - לפחות לא בעברית), אז המצאתי אחד.

יצא די טוב.

מצרכים

• חבילה גדולה של עלי מנגולד, חתוכים לרצועות

• כרישה קצוצה

• כמה פטריות שיטאקי (או אחרות)

• 25 גרם חמאה

• אבקת מרק, מלח ופלפל

• 200 גרם גבינת ריקוטה

לעבודה

ממיסים בסיר את החמאה. מטגנים את הכרישה בחמאה. מוסיפים את עלי המנגולד והפטריות ומאדים. מביאים לכיסוי עם מים ומוסיפים אבקת מרק, מלח ופלפל. מכסים,מביאים לרתיחה ומבשלים על אש נמוכה 20 דקות. מפוררים פנימה את הגבינה, מבשלים עוד מספר דקות ומרסקים חלק מהמרק בבלנדר.

אחותי החליטה שלאמא שלי אין מספיק ריגושים בחיים עם הנכדה החדשה יחסית שלה. אז מה עושים? תאונות.

לפני בערך חודש, אחותי הייתה מעורבת בתאונה - לא משהו קשה. נכנסו באוטו שהיא ישבה בו במושב האחורי. חדר מיון, קצת רופאים, פיזיותרפיה וימי מחלה.

אתמול בלילה, כנראה מגעגועים לאותה תקופה בחודש הקודם, היא החליטה לגוון ולהדרס. כדי להפוך את זה ליותר מעניין, זה היה בלילה בדרך חזרה מהעבודה. היא בסדר. חבולה וכואבת, אבל בסדר.

הודיעו לי הבוקר כשהייתי כבר בעבודה, אז נסעתי להיות איתה קצת. בזמן שהייתי שם, האחיות כבר התנפלו עליה בשאלות על המוצרים של חברת הקוסמטיקה שהיא עובדת בה (כמה שאני שמח שאני לא אשה! זה פשוט לא יאומן כמות השטויות שנשים צריכות להתעסק איתם).

לכבוד המאורע, הנה הילדה. שימו לב שהאיפור החזיק את התאונה והלילה

משהו מוזר בקשר לבית חולים איכילוב - הייתי מצפה שלתרגם ולאיית באנגלית הם יהיו מסוגלים, אבל כנראה שאני נותן יותר מדי קרדיט.

אני אבא די טרי, ככה שכל הנושא של חזרה ללימודים, בתי-ספר וגנים עדיין לא ממש מעניין אותי.

אלא שהוא כן.

החודשיים האחרונים היו סיוט. לא כהורה, אלא כדייר. כדי לפרט, אני פשוט אסביר מה השתנה היום.

סוף סוף הגיע הקץ.

• הקץ להתקהלויות של בני נוער משועממים בספסלי הפארק באמצע הלילה

• הקץ לספסלים ופחי הזבל השבורים

• הקץ לניידות המשטרה אחרי חצות (שרודפות אחרי המרעישים)

• הקץ למסיבות אין קץ של האלפרונים מעבר לכביש (אני לפחות מקווה ככה)

• הקץ לזוהמה וללכלוך בפארק

• הקץ לפקקים בחזרה הביתה בשעה 18:00, שגדלו ברבע שעה בממוצע

• הקץ לפעילויות ולאירועים בפארק שלנו לרגל החופש הגדול (אין יותר מוסיקה מזרחית, חסידית או אחרת)

• הקץ לאיזוב והאבק במסדרונות העבודה (כל העובדים בחופש חוץ ממני???)

בוקר טוב לכולם. חוזרים ללימודים. קומו כבר. חסל סדר שינה אחרי 4:00 וקימה אחרי 11:00.
רק חבל שהפקקים בבוקר מתחילים עכשיו כבר במעלית.

אז בשבת חגגנו עם המשפחה, אבל ביום ראשון יצאנו לחגוג באופן פרטי עם הילדה.

לצורך העניין, היינו בקופיבר בתל-אביב לארוחת בוקר ולקינוח יצאנו לשוטט בארץ בחנויות.

היה מוצלח.

דרך אגב -  שיניתי את מראה הבלוג פשוט כדי שיהיה בו יותר מקום לרוחב.

הילדה (כמעט) בת שנה.

היום, בדיוק לפני שנה ובעוד שעה - כשיום ההולדת שלי מסתיים רשמית, ירדו לענת המים ואנחנו רצנו לבית החולים. עברו "רק" 19 שעות, והצעצוע החדש שלנו בא לעולם. מאז, הרבה דברים השתנו, ומעט מאד השתנה.

היום, אחרי התלבטויות קשות לאור המחלה של הילדה, החלטנו בכל זאת לערוך את מסיבת יום ההולדת המשותפת - הראשונה שאני צריך לחלוק עם מישהו. ההחלטה הייתה נכונה.

את כל התמונות של יום ההולדת, ניתן למצוא כאן.
קצת ממאורעות היום:

מנפחים בלונים

האורחים

הדודות

כיבוי הנרות

החפלה

אוכל ולישון

הורים בטח מכירים את ההרגשה.

לילה. עייפים. חושך.

ואז.

יבבות של בכי.

הילד חולה. הוא לא אכלה משהו בימים האחרונים. יש לו חום גבוה.

יאללה לאמבטיה.

אז התמונות האלה, מהשעה הבלתי הגיונית 3:00 בלילה. זה אפילו לא לפנות בוקר.

הילדה, עם 39.3 מעלות, ואנחנו? מקרקרים סביבה.

מאז היא כבר החלימה, וכל מה שנשאר זאת פריחה יפה.

ברעש וצלצולים נפתח החודש סניף טיב טעם בעתידים - שני מטר מהעבודה, מרחק יריקה ממגה (כנראה כדי לבצע בדיוק את הפעולה הזו).

היום, לקראת ארוחה בסוף השבוע (ימי הולדת בלאגנים), הלכתי לסניף החדש בפעם הראשונה. אנחנו חסידים של חצי חינם בחולון, אבל השבוע לא בטוח שיצא.

אחרי שחיזרו אחרינו במהלך ארוחות הצהריים בעבודה, עם בנות טריות שאך יצאו לחופשת הקיץ מהלימודים, רכובות על סגוואי, עם פליירים בכרומו של טיב טעם, ועם ריקשות חשמליות שנסעו מתחילת הרחוב עעעעעעד לטיב טעם ובחזרה - הכל כדי שנתפנק ונתרגל.

אז הם הבטיחו שלא ראינו דבר כזה. הם הבטיחו שאפילו התל אביבים ישארו פעורי פה. אפילו הבטיחו שנופתע מהמחיר.

לא דובים ולא יער.

לא זוקיני ולא פלפלי שושקה. לא גדול ולא נעליים. קטן יותר ממגה, קצת מרווח יותר, איטי משהו במשך היום.
היה יקר ממה שאני רגיל (אולי כי אני לא תל אביבי), והיה חסר את המבחר של המוצרים שאמא שלי אוהב לקרוא להם "פלצניים" שכ"כ התרגלתי אליהם. נראה שהדבר היחיד שהיה הרבה זה שרימפסים וחזירים. לא מספק לצמחוני כמוני שרוצה יותר גיוון בקישואים ובפלפלים שהוא ממלא בבית בבורגול.

עדיף לסגור עניינים ביום שישי בחצי חינם - יותר מבחר, יותר זול ויותר מהיר.

לא לפחד - התמונות הפעם לא היו צריכות צינזור.

רק השבוע הגענו למסקנה שמדובר ברופאת עור וכבר יש סימנים שהילדה תהיה ספרנית.

בינתיים, היא תולעת הספרים אצלנו בבית...

שאלה קצת מוקדמת לילדה שאפילו לא בת שנה עדיין, אבל כנראה שזאת כבר מצאה את הייעוד שלה.

כשאני הייתי ילד, רציתי להיות ארכיאולוג. תהרגו אותי - אני לא יכול להסביר למה. אני שונא שמש. שונא חול. לא ממש מתחבר להיסטוריה. אבל רציתי. אולי בגלל תוכניות בטלויזיה.

אחרי זה, הייתה את התקופה של האסטרונאוט - עוד יציאה לא מזוהה. אני כבר אסטרונאוט, אבל את הטיסות לחלל פספסתי (וטוב שכך - הישראלי היחיד שעשה את זה לא ממש חזר).

ובתיכון, זה היה די ברור שאני אהיה מתכנת או לפחות שאעבוד במחשבים. איזה הפתעה!

בכל אופן, הילדה שלי כבר יודעת מה היא רוצה - להיות רופאה. ולא סתם רופאה - רופאת עור. מטופל ראשון היא כבר מצאה - את האבא שלה שהיה לו בעברו הרחוק והשחור גם נקודת חן סרטנית אחת.

אז לילדה קוראים חן. והיא אוהבת לבדוק נקודות חן.

האמא הפולניה יכולה להיות מרוצה - יש רופאה (לעתיד) בבית.

למי שהגיע עד לפה ולא הותש כמו הילדה הנחמדה שנמרחה לה באוטו - תדעו שהאבא שלה גם איבד כמה ברגים אחרי הביקור המהנה...

מזל טוב!

אשתי שתחיה גדלה היום בעוד שנה. בגלל שלא נהוג לגלות את גילן של נשים, רק אומר שזאת חזקה שלמה של 2 (רואים שהייתי מתכנת).

אם יש לכם את הטלפון שלה, ואתם רואים את זה היום (הגדרה קצת בעייתי, אבל תזרמו איתי), אז תתקשרו להטריד אותה קצת

מי שרוצה להטריד אותה ואין לו את הטלפון - אני תמיד אהיה מוכן לספק את המספר.

אז מזל טוב!

אני לא בן אדם אלים.

באמת שלא.

לפחות לא רוב הזמן.

אבל אתמול, כשאשתי שתחיה התקשרה ואמרה לי שילד בן שנה וקצת הרביץ לבת שלי - הייתי מסוגל לרצוח. באותה השניה, כל מה שרציתי לעשות (חוץ מלפרק עצמות של חצי עוף בן שנה), זה להושיט ידיים דרך הטלפון ולחבק חזק את הבת שלי. זאת הרגשה די מוזרה - זעם ורוך בו זמנית. חדש לי.

כל הנושא הזה של הורות הוא רצף של ניגודים. אני רוצה לגונן על הילדה הקטנה ולעטוף אותה בצמר-גפן, אבל גם רוצה שיהיו לה חיים מאתגרים, שהיא תהיה עצמאית, שתתמודד. לא מסתדר יחד.

עכשיו, כשהגיע החופש הגדול, מקום העבודה שלנו שורץ זאטוטים שרצים במסדרונות. כל יום הורים אחרים נגררים עם הילדים שלהם ומחפשים להם תעסוקה. שבוע שעבר, מישהי שעובדת איתי כבר מספר שנים, הביאה את הבת שלה - נערה בגיל הטיפשעשרה. הלכנו בקבוצה לארוחת צהריים, והיה לי מעניין להתבונן מהצד - המבטים המגוננים והגאים של אמא שלה והקשר החזק הזה. לא ראיתי אותו קודם. זה נראה שמתחילים לראות דברים חדשים שתמיד היו שם כשנהיים הורים.

בכל אופן, די עם ההשתפכות - יובל עוד יחליט שכאן מתקתק מדי

אז אם אתם ילדים קטנים וזבי חוטם, ובא לכם לנסות ולגרום לבת שלי לבכות - כדאי שתדעו שיהיה לכם עסק איתי, ואני לא עומד להיות סבלני או נחמד - אני פשוט אפרק לכם את הצורה ואצרח על ההורים שלכם שלא גידלו אתכם כמו שצריך.

אף פעם לא ממש אהבתי ים. בעיקר בגלל השמש והחול שנדבק לכל דבר. כנראה שהסיבה המרכזית היא האובססיה של אמא שלי לאבק. כשחזרנו מהים, תמיד היה ריטואל של הורדת נעליים וריצה מהירה ישר לאמבטיה כדי לנקות רגליים - שהבית לא יתלכלך.

כשהגיע הפוסט של יובל לגבי השוודית שנדרסה בחוף הים, הוא היה חייב להזכיר את הסבל שלו ממטקות בחוף ובכך פתח תיבת פנדורה אצלי לגבי מה לא בסדר בים. הבלוג שלו, דרך אגב, מצויין ומומלץ בחום, בייחוד עכשיו כשכל המתקתקות של לפני החתונה שלו נעלמה.

בכל אופן, זה הביא אותי לדיון הפילוסופי במה הייתי משנה בים שלנו כדי שיהיה בו סבבה. אז הנה הרשימה שלי:

• חול. אסור להפטר ממנו, כי אז נהיה עם האבנים המגעילות של אילת ואירופה. אז רצוי שהוא פשוט לא יידבק, או יותר נכון ירד באופן עצמוני לפני שעוזבים את החוף או נכנסים לאוטו.

• ים. לא מלוח. שיהיה לכיוון מים מינרלים (evian שואבים מאגם גדול ליד ג'נבה, ככה שיש תקדימים שזה אפשרי).

• מדוזות. בלי. ואם חייבים, אז רק בשעות הלילה המאוחרות, כדי שיפריעו לכל הטובעים המזדמנים.

• האיש עם הארטיקים - שיעלה פחות הגלידות שלו ושיהיה תמיד ארטיק לימון.

• השמש. דילמה - צריך שיהיה חם בשביל ים, אבל זה די מעיק כל הנושא של להשרף, קרם הגנה וסרטן העור. צריך איזה פתרון של חוף מסונן מקרינת UVA ו-UVB מבלי צורך בקרמים.

• נשים. כמו שהזכרתי, לאסור על כניסה של נשים עם BMI גבוה שבאות עם ביקיני.

• גברים. איסור הורדת חולצה לכאלה שמחזיקים סוודר מתחת לחולצה. ואם אפשר להשאיר כאלה עם יותר מדי שרירים בבית אני גם אשמח (זה פשוט מתסכל).

• אלה שאוכלים בחוף פירות או עושים על האש - שיפנו אחריהם. הכלב שלנו מקבל מנות נוספות כל פעם שאנחנו בים.

• כמובן שבעלי הטרקטורונים, ג'יפים והמטקות צריכים לחפש תחביבים אחרים בחוף שלי.

עם רשימה כזאת פחות או יותר אני אשמח ללכת לים. עכשיו כשאחותי הודיעה על בגד ים שהיא קנתה לבת שלי, אני אפילו אצטרך להתחיל לחשוב בכיוון הזה ברצינות.

כן. ככה אשתי היקרה חושבת. בסוף היא קיבלה די חננה במקום. לא נורא - בעיה שלה.

באזכרה האחרונה לאבא שלי, זאת שהלכנו בה לבית הכנסת (עם קצת מזל בפעם האחרונה), ראיתי את הגרפיטי הזה על קיר בבניין ממול.

כשענת הכירה אותי, היה לה די קשה עם השם שלי. היא אמרה לי אחרי חצי שנה או שנה שהיינו יחד שכל הצחים שהיא הכירה עד אז היו ערסים ושהשם פשוט לא מתאים לי (אני כבר הבעתי את דעתי לגבי השם שלי). אני מכיר עוד כמה צחים גם כן. אחד מהם היה אחד מהערסים היותר כבדים בבית הספר והשאר די בסדר.

אבל עם עובדותנשים לא מתווכחים: צחי זה שם של ערסים.

אני מתמלא גאווה כשאני רואה את השם שלי מתנוסס על גב בניין במלוא הדרו.  לא יכלתי לרשום את זה טוב יותר בעצמי.

תחתונים אני תמיד קונה במזרח - פשוט כי זה יותר זול.

מגיעים לסין, או לתאילנד, בוחרים חנות, מורידים את המחיר ל-5 שקל וקונים חמישיה.

באחת הטיסות הקודמות, שכחתי להביא רק דבר אחד - תחתונים (כבר קיטרתי על זה בעבר).

בטיסה האחרונה כבר  לא שכחתי את התחתונים,  ואפילו זכרתי שצריך עוד כמה. אז מתוךמגוון התחתונים הרחב שהיה (Boss, Polo, Armani ושאר מותגים), בחרתי ב-Calvin Clein. בארץ גיליתי שבמיוחד בשבילי הם מיובאות מארה"ב (בכיתוב הקטן בתמונה: Made in USA).

נשאלת השאלה: האם הם באמת עשויים מ-95% כותנה או שעדיף גם לזה לא להאמין?

הילדות שלי מבוססת בעיקרה על 3 תקליטים (אלה הגדולים ושחורים, שבאו לפני הדיסקים, שבאו לפני הדי.וי.די שבאו לפני האמ.פי 3 ולפני האיי-פון):

1. מיץ פטל

2. השיר eye of the tiger מתקליט אוסף של אותן השנים

3. האוסף של Air Supply משנת 1983

מעולם לא ראיתי את Air Supply, הם כמעט לא מופיעים ברדיו, בטח לא ב-MTV. ובכל זאת, יש לי לא מעט דיסקים שלהם והרבה מהשירים שלהם אני יודע לדקלם בע"פ.

לפני חודשיים, כשחבר פנה אלי במסנג'ר , הודיע שהם באים לארץ ושאל אם אני בעסק - אמרתי כן.

ואתמול הם היו בפארק ברעננה. למרות העיפות הלכנו. היה שווה: הם שרים כאילו אתמול הם הוציאו את השירים. כאילו לא עברו 2-3 עשורים מאז. הם מבוגרים יותר, אבל חוץ מזה הכל אותו דבר. הפארק היה מלא. היו "ילדים" בגילי שגדלו על השירים האלה בזמן הנקיונות של הבית, מבוגרים שהיו בגילם של הזמרים ואפילו ילדים צעירים ותינוקות - כדי להמשיך את המסורת.

עבור מישהו שגדל על השירים שלהם, ערב כזה היה חלומי.

והילדה? ישנה שנת ישרים

כבר הכתרתי בעבר את יום העצמאות כחג הזבל. עכשיו הגיע הזמן לתת את הסיבה.

ביום העצמאות מתחילה הספירה לאחור - כמו שמפסח סופרים עד שבועות את העומר, כך סופרים מיום העצמאות עד לאחרי שבועות את איסוף הזבל.

כמה ימים לפני חג העצמאות, המועצה המצויינת שלנו מתכוננת לחג ולובשת כחול-לבן. חוטים ארוכים ועליהם או דגלי ישראל או סתם רצועות פלסטיק כחולות ולבנות מוצאות את עצמן מתנופפות בבריזה הנעימה בין עמודי התאורה בשכונות המועצה. הבעיה היא לאתהליך התלייה (שמתבצע מאוחר בלילה, עם טנדר ועליו סולם חשמלי מרעיש במיוחד), אלא ההסרה של התפאורה הססגונית - ההסרה מתרחשת יותר מאשר חודשיים אחרי יום העצמאות.

במשך הזמן הזה, האנטרופיה גוברת על הסדר, והחבלים שמשוכים בין העמודים פשוט נקרעים ונשלכים על המדרכה או הכביש. מלבד חוסר האסתטיקה המשווע, זה גם די בעייתי כשזה נגרר על הכביש. אחרים יקראו לזה מפגע בטיחותי.

והמועצה? יש לה זמן. רק השבוע נזכרו להסיר את ה"קישוטים". יותר מ-3 שבועות אחרי שהם נקרעו.

שנה הבאה יצטרכו לקנות חדשים. ושוב לעצבן אותי.

במסגרת העדכונים והתהפוכות שעברו פה (אזכרות ומחלות בעיקר), נשכחה עובדה מאד חשובה.

הבת שלנו הגיע לגיל 10 חודשים, ולרגל המאורע, עברנו מסל-קל לכסא מפלט. כיאה להורים היסטריים לילד ראשון טרי, קנינו את הדבר היקר ביותר בחנות הראשונה שנקראה בדרכינו. מדובר כמובן בשיא הטכנולוגיה - כסא מפלט לאוטו, שיכול לשמש מגיל אפס ועד ל-45 קילו (יש בנות שעבורן מדובר בגילאים יותר מבוגרים משלי).

כמו שאתם רואים, הילדה לא ממש הבינה בניסוי היבש שעשינו במה מדובר...

עם זאת, ראוי לציין כי היא מאושרת מהשינוי וזה ניכר בחיוכים ובבעיטות חסרות המעצורים שהיא מפגינה כשמתקרבים עכשיו למכונית...

סוף שבוע ארוך. לפחות שבת.

השבוע, נבצר עלינו בעל כורחינו לבלות את סוף השבוע בחדר מיון ילדים. חן, שכבר הייתה יומיים עם חום החליטה שהגיע הזמן לחמם קצת יותר את האווירה והגיע ל-39.9 מעלות. כמו כל הורים טריים ומודאגים, פנינו אל אלוהי התרופות. במסגרת רולטת משככי הכאבים, בחרנו לטובת הנורופן (אקמול היא קיבלה בבוקר). חיכינו את חצי השעה, החום ירד ל-39.1 והיינו שמחים. לפחות עד שהרופא שהזמנו ממר"מ הגיע.במדידה שלו כבר היה 39.5. האשה נכנסה להיסטריה קלה. הילדה צווחה (בכל זאת, רופא). ואני? דאגתי בפנים - יותר מדי היסטריה הייתה מסביב. ארזנו את הילדה ונסענו לתל-השומר.

אחרי שעה של המתנה, נכנסנו לאחות. בדיקות. מדידות. צרחות. והאחות הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שההורים של הילדה לא משהו - נתנו 2.5 מ"ג במקום 5 מ"ג וברור שהחום לא ירד... אבל... זה בית חולים. ואם אנחנו כבר שם, אז צריך להמתין. האחות גם נתנה אקמול באותה הזדמנות חגיגית.
אחרי עוד חצי שעה של המתנה, כשחן סוף סוף נרגעה, נכנסנו לרופא המתמחה. בדיקות. מדידות. צרחות. הגיעו למסקנה המתבקשת - צריך להעביר לרופא.

אחרי חצי שעה נוספת, נכנסנו לרופאה. בדיקות. מדידות. צרחות. החליטו לקחת דם. אבל זה אצל האחות.

עוד שעה, וכבר נכנסנו חזרה לאחות שפגשנו מתישהו מזמן. את הדם היה קשה לקחת. חן החליטה להציג את הארוחה שרק אכלה לראווה על המיטה והבגדים תוך כדי הצווחות הרגילות. היה כיף.

כל שנותר הוא להמתין. עוד שעה וחצי. לתוצאות.

בינתיים, האקמול כבר השפיע וחן הייתה כמו חדשה. אבל לחכות היינו צריכים. התוצאות...

עד ששחררו אותנו הנשמה יצאה וגם השבת. חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים.

קמנו לבוקר חדש. בוקר מאיר. ועם מחלה חדשה - אדמת.

כמה כיף שילדים חולים...

הילדה שלנו חולה. יש לה חום. חוץ מזה היא די בסדר - לפחות מבחינה גסטרונומית.

זה לא נעים לראות ילד חולה - בטח לא את שלך, אבל כמו כל אדם אגוצנטרי, אני אשתמש בזה למטרה אחרת לגמרי...

שבוע שעבר הייתה אזכרה לאבא שלי. לפני בערך חודש הייתי גם חולה, ואפילו הספקתי להקיא את הנשמה בפעם הראשונה מזה 13 שנה.

איך כל זה קשור? כשיצאתי עכשיו עם הכלב לסיבוב הלילי שלו, נזכרתי פתאום בשבוע של האזכרה. הייתי אז חולה. זאת הייתה הפעם הקודמת שבה הקאתי את נשמתי. אני זוכר שהדבר היחיד שניחם אותי זה שלא הייתי צריך להגרר לתוך כל התפילות המעיקות שהחליטו לערוך אצלנו בבית בכל שעות היום כשאני הופך למסמר הערב.

בכל אופן, נזכרתי שכמו עכשיו, כשאנחנו בערך כל חצי שעה בודקים לילדה את החום, גם לי בדקו אז את החום יותר מדי פעמים. כשבאו חברים לאזכרה, באותה תקופה שהייתה מרה, מלוחה ומתוקה בו-זמנית, היו כמה שהשאירו לי זכרונות - כאלה שלא שוכחים. מיה, חברה משכבר הימים (מאז החיתולים...), באה לבקר. השעמום גרם לה לתעד את מדידות החום שלי.פשפשתי בקופסת הזכרונות שלי מיד כשחזרתי מהסיבוב עם הכלב ומצאתי את הדף.

שימו לב שהייתי על 39.4 די הרבה שעות...

לכל החברים שלי באותה התקופה, ולאלו שבאו מיד לאחריה כש"ברחתי" לאוניברסיטה: תודה. על הכל.

אתמול היה יום הפליט הבין לאומי.

את הידיעה הזאת שמענו באוטו, בדרך לקניות הבוקר שלנו ביום שישי.

מה שהצחיק קצת בידיעה היה ההסבר שניתן: זהו יום שחוגגים אותו ברחבי העולם עבור הפליטים והעובדים הזרים. בארץ, יציינו את היום בשכונת שפירא בתל-אביב (ליד התחנה המרכזית הישנה).האירועים יכללו תערוכה והפנינג.

מה ששכחו להוסיף זה, שבסוף האירוע, ניידות משטרה ואוטובוסים יחכו לחוגגים (הפליטים) ויאספו אותם לעבר גבולות המדינה, דרכם הם יגורשו...

זה לפחות מה שאני וזוגתי שתחיה חשבנו באותו הרגע. או שהעולם הופך להיות יותר ציני, או שאין לי כבר רגישות.

כבר זמן די ארוך שהמשרד שלי בעבודה נראה כמו דיר חזירים - ככה זה כש"חיים" באותה החברה כמעט עשור.

השבוע, כשהייתי צריך לארגן עוד ערכת הדגמה עבור עוד אורח שהגיע מחו"ל, שמתי לב שבאמת מטונף בחדר. השותף לחדר לא היה, אז לקחתי על עצמי לסדר את המינימום הנדרש:

1. את השולחן העגול ל"אורחים" שיש לנו בחדר פיניתי (זרקתי את העיתונים שהיו עליו לפח, ואת כל השאר העברתי לשולחן אחר).

2. נזפתי על סמיון שהוא לא אוסף הבקבוקים למיחזור (ווידאתי שהוא בא לאסוף).

ברור שאת העיתונים לא הייתי צריך לזרוק - השותף לחדר צריך אותם...

עכשיו עדיין מטונף. אולי הגיע הזמן לעבור חדר ולזרוק חצי מהזבל שהצטבר על השולחן שלי.

היום היה לאבא שלי בר מצוה "הפוכה". הוא נפטר לפני 13 שנה, ושוב, כמו בכל שנה, חזר הריטואל המתבקש: להסיע את סבתא, ללכת לבית הקברות, משם להמשיך לבית הכנסת, ואז הביתה של אמא (או סבתא השניה), לצאת מוקדם כי צריך לחזור הביתה ולהחזיר "בדרך" את סבתא.

באופן כללי אני מאד בעד אזכרות - זה אמור להיות מאורע עצוב, אבל איכשהו, פוגשים את המשפחה הקצת יותר מורחבת רק באירועים כאלה או בחתונות. ואזכרה יש כל שנה. חתונות יש פחות. הבעיה העיקרית מבחינתי זה החלק באמצע של בית הכנסת...

כשהאזכרה היא לסבא שלי אז בכיף - הוא היה דתי, רב, סופר סת"ם, אז זה די לכבד את הרצונות שלו אני מניח. אבל אבא שלי? אני חושב שהוא נהנה מבית הכנסת כמעט כמוני. למה הוא צריך לסבול גם עכשיו ולגרום לנו סבל? למה להגיע לבית כנסת בפעם האחת הזאת בשנה (לא כולל הפעם של האזכרה לסבא שלי), ולהביא בורקסים לאנשים שאני לא מכיר, ולהתעסק בקריאה של ההפטרה, ולראות איך "טרמפיסטים" מוסיפים שמות לעילוי נשמת אנשים שהזכרון הכמעט יחיד מהם זה השם שלם? הייתי מעדיף לשבת על איזה עוגה טובה ולפתוח אלבומי תמונות מעופשים במקום לבזבז את הזמן בבית הכנסת. יש לי הרגשה שגם הוא היה מעדיף את זה...

בכל אופן, אחרי מחאה קצרה של הילדים, אמא שלי הסכימה שעכשיו, כשהגענו לבר המצוה, שנה הבאה יהיו שינויים בטכסים הנלווים. אולי שנה הבאה יהיה קצת יותר כיף וקצת יותר זכרון וקצת פחות דתיות.

אני מקווה שהילדים שלי לא יבזבזו את הזמן שלהם בבית הכנסת עלי. אני אפילו מעדיף שלא יהיה מקום לבוא ולהתאבל בו. שישבו ויצחקו על האבא הקצת מטורלל שלהם במקום זה - יותר טוב ולדעתי משרת יותר את המטרה.

הפעם, לראשונה בבלוג מדד למלון שנמצא סמוך לשדה תעופה: Ibis בלונדון.

היינו צריכים להגיע שבוע שעבר לאנגליה לחתונה, אבל זה לא היה בלונדון - זה היה בנוטינגהם. בגלל הרגישות של אשתי (כן, כן, נסיכה עם עדשה), לא היה הגיוני לטוס ואח"כ לנסוע עד לנוטינגהם, אז "נאלצנו" לנחות, ללכת לישון ליד השדה ולהמשיך בבוקר. למלונות ליד שדות תעופה יש חוקים לא כתובים, שהגיע הזמן שייכתבו:

1. יש אליהם הסעה מהשדה. חינם. מחכים לה שעות או מתקשרים למלון מהשדה מטלפון מיוחד.

2. הם לא משהו. יש בהם מיטה, אמבטיה ואולי ארוחת בוקר שלא צריך לכתוב עליה יותר מדי.

3. הם לא יקרים יותר מדי.

4. יש להם חניה לרכבים.

5. מעבר לזה, אין מה לצפות מהם.

למלון Ibis הגעתי בלי ציפיות, למרות שהמחיר שלו היה לא נמוך בכלל. ככה זה אנגליה. גם על האויר היו צריכים תיירים לשלם אם היה אפשר לחבר להם מונה לריאות.

ההסעה למלון? בתשלום. כמעט 30 ש"ח. המרחק? 2 ק"מ...

המלון עצמו? קמצני ברמות. מי שרוצה שטיחון באמבט כדי לא להחליק, יכול להתקשר לקבלה...

החדר היה קטן. מאד. אבל היה בו אפילו חדר ארונות (או יותר נכון ארון בלי דלת?)

לתכלס...

1. דלת כניסה - 5. עובד. לפחות זה.
2. נייר טואלט - 2. נראה שבאנגליה מדובר בנייר שיוף ברוב המלונות.
3. תאורה - 3. אין טעם להרחיב.
4. אינטרנט - 2. יש. רק בלובי. יש גם מחשבים. במחיר של פאונד (7 שקל) ל-10 דקות. גנבים כבר אמרתי?
5. מגהץ - 2. יש. רק בלובי באיזה חדר צדדי. אי אפשר לקחת לחדר.
6. מתאם חשמל - 4. לא היה, אבל בשירותים יש חיבור אירופי ואמריקאי, ככה שהייתי מסודר.
7. ערוצי טלויזיה - 4. יש וכולם באנגלית!
8. מיני בר -5. אין! בדיוק מה שרציתי.
9. כספת - 0. אין.
10. ארוחת בוקר - 3. יש. בתשלום נוסף. אין ירקות בכלל.
11. חדר כושר - 0. מה זה?
12. אחרים - 1. באנו בגלל הקרבה לשדה. נשארנו בגלל הנוף.

לסיכום: 2.45 במדד המלונות של צחי. רק אם חייבים.

לפחות היה נוף מהחלון...

ארץ מצלמות האבטחה

אחרי המזרח הרחוק, הגיע הזמן לקצת "חופש". ומה יכול להיות יותר חופש מאשר לטוס לאנגליה לחתונה משפחתית?

טסנו, חזרנו, ועכשיו הגיע זמן הסיכומים.

בנוסף לפוסט הזה, יופיעו עוד כמה על מלונות ורשמים מחתונה אנגלית.

את התמונות ניתן למצוא כאן (מתישהו בימים הקרובים).

עכשיו, כשחזרתי מהסיבוב במזרח, ואני על ערש דווי (שלשולים, הקאות, חולשה, חום), הגיע הזמן לחזור לשגרה.

הנה תגובה ששלח לי שגיא במייל על התספורת:

הנה ההוכחה שזה עובד:

לפני התספורת, אתה דומה לכל מיני ילדים וסלבריטיז שוליים בהחלט - - -

אבל אחרי התספורת - - -

דניס קוויד, רוי קין, קולין פארל, אשטון קוצ'ר... אפילו וילט צ'מברליין.

בקיצור, התספורת עובדת!!!

תודה שגיא. האתר הוא

http://www.myheritage.com/face-recognition. פעם הבאה, אולי כדאי גם להתגלח. מי יודע למי אני אז אהיה דומה?

זאת לא הפעם הראשונה שלי בסין, וכנראה גם לא האחרונה.

ובכל זאת, במבט לאחור על ארבעת הימים שביליתי שם, יש כמה מסקנות מתבקשות:

1. הסינים הם ללא ספק העם הכי לא סטרילי שפגשתי בחיים שלי (לא הייתי עוד בהודו).

   • הם יורקים על הרצפה - אמרו לי שזה כדי לנקות את הגוף

   • השירותים שלהם מטונפים ומסריחים ברמות - אפילו במטוס הרצפה הייתה דביקה לחלוטין והסרחון שלט (טיסה של שעה אחת בלבד)

   • הם עושים גרעפסים על ימין ועל שמאל - שוב, הטיסות היו מאד קולניות.

   • אמרתי כבר שהישבנים של הילדים שלהם מציצים מהמכנסיים?

2. לא רק שהם לא סטריליים - זיהום האויר מטורף. יש עובך וערפיח בכל שעות היום. אין טיפה שמש - היא פשוט לא מסוגלת לחדור דרך האבק.

3. מזגן זה רק המלצה. נכון. יש מזגן בכל מקום, רק שהם לא מפעילים אותו. גם לא בשלושים מעלות. התבשלתי כמה וכמה פעמים שם.

4. במלונות יש מזגן, אבל הוא מרעיש. זה כמו מערבל בטון בחדר, וזה כשהוא מכוון על אוורור נמוך.

5. יש פער עצום בין מעמדות בסין. יש עוני מוחלט ועושר מוחלט. אין אמצע. העוני הוא המיליארד סינים שמסתובבים ברחובות.

6. אין בסין יחס לחיי אדם - לפחות לא ברמת המקרו. רואים את זה במיוחד בשכונות הישנות - שם קונים ומוכרים הכל במחירים מצחיקים. היו דוכנים עם תרנגולות בכלובים ולידם סכין גדולה ושאריות בשקית מאחור...

אני ממליץ לא ללכת לאולימפיאדה - עכשיו יותר חם שם מתל אביב באמצע אוגוסט, רק שאין בריזה ואין ים. רק ג'יפה. האולימפיאדה באוגוסט, ויש לצפות שיהיה אפשר לבשל סטייקים מבני אדם שישבו ביציעים. עד אז, אני מקווה שהם לפחות ילחצו על כפתור ה-on שיש להם במזגנים.
למרות זאת, הם יכבשו את העולם.

תמונות מהתענוג המפוקפק של סיור התענוגות של במזרח הרחוק, ניתן למצוא כאן.

כן, כן. שוב סמינר. שוב לומדים משהו חדש בחיים.

הפעם, מדובר בהרכבה ופירוק של ערכת הדגמה. באנו עם כמה הדגמות להצגה במהלך הסמינרים. אחד מהם יחסית מסובך להרכבה - 2 כרטיסים, 2 מצלמות, 2 מסכים, 2 מיקרופונים, 1000 כבלים.

ניצלתי את ההזדמנות כדי ללמד את החבר'ה איך מרכיבים את המערכת המצ'וקמקת הזאת, ואפילו נתתי הרצאה ארוכה לגבי הצורך לוודא אם החיבור חשמל הוא 110 או 220 וולט. כמובן, שכמו בטיוואן, מיד חיברתי את כל הרכיבים על ממיר מ-220 ל-110. אחרי חיבור מהיר לחשמל בסין, הסתבר שהוא 220 ולא 110.

התוצאה? פיצוצים קטנים ועשן שעלה מ-2 המסכים... הלכה ההדגמה. אי אפשר להציג כלום. דביל כבר אמרתי? אידיוט? לפחות התושיה של אחרים הביאה לרעיון של להשתמש במקרנים במקום, ובא לציון גואל.

חותך בתנועת קראטה מסוגננת את המתח באויר סיבות אפשריות לפדיחה:

1. סין. למה שאני אדע מה החיבור בקיר? זה נראה אמריקאי, למרות שזה קצת באלכסון, אז למה שזה לא יעבוד?
2. זה העייפות. הג'ט לג, מעורב בהצטברות של הרבה לילות עם פחות מ-4 שעות ללילה.
3. האוויר בשנחאי מזוהם. קשה לחשוב כשמסביב אבק וערפיח.
4. חם מדי. המח לא פועל טוב.
5. דביל כבר אמרתי?

אומרים שההבדל בין חכם לאינטיליגנט הוא שחכם לומד מהטעויות של עצמו ואינטיליגנט מהטעויות של אחרים (או להיפך). כנראה שבמקסימום אני רק חכם...

קפיצה קצרה לבייג'ין משנחאי (16 שעות ברוטו) הביאה אותי למלון היחיד שאני מכיר שם (והאהוב עלי):swissotel.

אפשר להגיד בקצרה שיש לנו זוכה חדש במלון הכי שווה. לפני 3 חודשים עבר המלון מתיחת פנים לקראת האולימפיאדה המתקרבת. עכשיו הוא שווה אפילו יותר. באופן כללי - בייג'ין לובשת חג ונראת כמו בני ברק בשבוע לפני פסח - מכוערת, אפורה, מתפוררת עם עודף אנשים שמנסים לנקות כמה שיותר.

בחזרה למלון - אני לא ארחיב עליו יותר מדי, רק לומר שבטיול של הרבה הפתעות ופעמים ראשונות, זאת באמת הייתה פעם ראשונה...

 במלון חיכתה על האסלה אריזה של קונדומים. איפה אשתי כשצריך אותה?

ניגש לתכלס

1. דלת כניסה - 5. עובד.
2. נייר טואלט - 5. למרות שהקונדומים היו טוויסט מעניין.
3. תאורה - 5. יש, עם שליטה מרכזית. הכל סבבה.
4. אינטרנט - 3. יש. בתשלום. כמו בשנחאי זז כמו צב וחוסם חצי עולם.
5. מגהץ - 4. יש, אבל צריך לבקש.
6. מתאם חשמל - 5. אוניברסלי בחדר.
7. ערוצי טלויזיה - 5. יש בערך 50 ערוצים. בכל השפות. הרבה באנגלית. למרות שהטלויזיה לא שטוחה, זה עובר.
8. מיני בר - 4. יש. אפשר לנעול.
9. כספת - 5. יש.
10. ארוחת בוקר - 5. יש הכל.
11. חדר כושר - 5. יש. גם טניס ובריכה. חדר הכושר עצמו מרווח ובשימוש נרחב. כמות הפעילות מוסיפה לאווירה.
12. אחרים - 5. אחלא מלון. מיקום שחבל על הזמן - קרוב להכל ושתי דקות מהאוטוסטרדה החדשה לשדה התעופה.

לסיכום: 4.69 במדד המלונות של צחי. מומלץ בחום.

עוד יום. עוד מלון.

אחרי טיוואן מגיע התור של סין. יומיים שנחאי, יום בייג'ין, ובשביל הגיוון שוב יום בשנחאי.

המלון בשנחאי? Regal. ממוקם יחסית בחור (מרכז העיר, אבל לא ליד המרכז ממש), ומאובזר כהלכה.

החדרים הגדולים ביותר בסיבוב ההופעות הזה... למה שתי מיתות למה?

חדר הכושר היה גדול ומוזר במיוחד. בערך 8 מכשירי אופניים עם מסכים אישיים. חדר מכשירים גדול ומאובזר- בשעה 7:00 בבוקר הייתי שם לבד. היה מצ'עמם. עשיתי את מה שאני חייב ועליתי לעשות עוד כמה מיילים במחשב.

תכלס?

1. דלת כניסה - 5. עובד.

2. נייר טואלט - 5. גם כאן. אין הפתעות מיותרות.

3. תאורה - 4. יש, עם שליטה מרכזית. השלט המרכזי די מפגר - הוא גם שולט בהדלקה של הטלויזיה (אבל לא בתחנות - זה בשלט). מישהו החליט שהכיתוב צריך להיות שחור על גבי זהב ובגודל פונט גמדי במיוחד. די לא שימושי ומעצבן.

4. אינטרנט - 3. יש. בתשלום. בגלל שזה סין, חצי מהעולם ואישתו חסומים באינטרנט ואין אליהם גישה. המהירות איטית להחריד (שוב סין).

5. מגהץ - 4. יש, אבל צריך לבקש.

6. מתאם חשמל - 5. כל החדר עם חורים שאפשר לדחוף להם כל סוג של חיבור חשמל - מצוין.

7. ערוצי טלויזיה - 4. יש בערך 7 ערוצים באנגלית. אין טענות חוץ מלשימוש המעיק בשלט.

8. מיני בר - 4. יש. עם נעילה, אבל בלי מפתח - צריך לבקש בקבלה.

9. כספת - 5. יש. אין משחקים.

10. ארוחת בוקר - 5. יש הכל. מה שתרצו.

11. חדר כושר - 4. יש. בנוי מוזר. שכחו את המיזוג. הייתי לבד - לא היה כיף. מצד שני, יש: חדר כושר,סקווש, טניס באולם, טניס בחוץ, בריכה, חדר שיעורים שכולל אפילו ריקודים סלוניים (לא בימים שהייתי במלון).

12. אחרים - 4. היה נחמד. לא יותר מזה. מיקום שקט, בצמוד לקבוצת יצאניות שמחפשות מה לעשות בערב. רחוק קצת מהאקשן של העיר בערב.

לסיכום: 4.38 במדד המלונות של צחי, למרות שזה הרגיש כמו 3.7.

סיימנו עם טוויאן, הגענו לשנחאי (או שנגחאי - אלוהים יודע איך כותבים את השמות של המקומות האלה במזרח).

על המלון אני אקשקש אולי מחר. בינתיים - ברוכים הבאים.

יש דברים שצריך ללמוד בדרך הקשה...

אתמול בסמינר שהעברנו הייתי צריך לדבר (די מפתיע, אבל זאת עבודה).

בבוקר, שתיתי תה כחלק מהארוחה (הדי מפוקפקת), ואז נסענו לארגן את ערכות ההדגמה לסמינר.

כמובן שלא היה זמן לאכול צהריים, אז הביאו לנו פאסט-פוד למלון כדי שנוכל לנשנש משהו לפני ההצגה. שאלו אם אני רוצה תה, אמרתי כן. קיבלתו ג'ארה של ליטר של תה קר ושתיתי להנאתי. למי שלא יודע - אני לא שותה הרבה - השלפוחית שלי קטנה בצורה די מטרידה (כנראה כדי להשאיר מקום לקיבה שדי אוהבת לנשנש). ביליתי את 4 השעות הבאות של הסמינר בנסיון להתאפק וללכת לשירותים מבלי לפספס את החלקים שבהם הייתי צריך לדבר.

המסקנה: לא שותים תה ביום של סמינר.

עוד שבוע. עוד מלון.

הפעם, במסגרת סיבוב ההופעות השנתי במזרח, הצלחתי "להתחמק" מיפן, ונחתתי ישר כאן בטיוואן. על האסלה עם האישיות כבר סיפרתי, וכל מה שנשאר עכשיו - שעתיים לפני הצ'ק אאוט זה לסכם את החוויה.

המלון המדובר: SAN WANT TAIPEI RESIDENCE. טיוואן. הקוראים מתבקשים שלא לטעות עם המלון SAN WANT TAIPEI HOTEL, שנמצא רבע שעה נסיעה משם. זה מוביל לאי נעימויות, בעיקר אחרי 24 שעות טיסה מהארץ עם בערך 25 ק"ג של מזוודה וציוד נלווה (לצורך הדגמות בסמינרים). זה קרה לי פעמיים - נהגי מוניות פשוט לא יודעים שיש שני מלונות עם שמות דומים...

מה שמיד מורגש במלון הזה זה הרצון לרצות. 4 נערות עומדות בקבלה ומחייכות בכל פעם שעוברים לידן (זה די מחמיא לאגו דרך אגב - תנסו פעם). כשקיבלתי את החדר, הייתי צריך לחפש את כל המכתבים שהשאירו בו שאומרים כמה הם שמחים ונרגשים שבחרתי במלון שלהם. ואתמול בלילה, חיכה לי בקבוק יין עם המכתב הבא:

Dear Mr. Levent Levi, (שימו לב - השם נכון)

On behalf the hotel management, please accept our sincerest apology for last night pertaining to the water supply accidentally suspended, which made you anxious and nearly spoiled your visit and stay in our hotel. We aim to provide our valued guests with optimized service and lodging quality and we do apologize for any incoveniences that have caused.

As embarrassing as it is to us, we value this incident very highly. Please allow us to reassure you that this would never happen again, and that all corrective measures have been reinstated to avoid future recurrence. We hope that you will consider this an isolated incident, as we continue to strive to provide the best services to our valued guests.

Dear Mr. Levent Levi, it is our great pleasure to have you stay with us and we would like to thank you for your great support and kind understanding. If I can be of any assistance, please do not hesitate to contact me at extension 33001 or contact the Guest Service at extension 9.

Lastly, we wish you have a wonderful time in Taipei, and have a pleasant stay with us.

או קיי. אני רוצה להבהיר: לא שמתי לב שהיו בעיות מים. זה לא גרם לי לחרדה. וזה גם לא פגע בשהות שלי כאן. בבדיקה קצרה - כל האורחים במלון קיבלו מכתב+יין. יצאתי מרוצה.

דרך אגב, בחדר השירותים, מלבד הטייס האוטומטי (שדי מטריד בלילה), יש גם מקלחת ענקית עם תקרה גבוהה ואפילו מקווה/חמאם:

לתכלס...

1. דלת כניסה - 5. הכרטיס הוא כמו זה בעבודה - מנפנפים אותו מול הדלת (גם דרך הארנק) והדלת נפתחת.
2. נייר טואלט - 4. מצויין, אבל הטייס האוטומטי הביא אותי לציפיות למשהו יותר מרגש בטישיו...
3. תאורה - 5. יש בכל חור אפשרי, עם מרכז שליטה בשידה ליד המיטה.
4. אינטרנט - 5. יש. חינם. גם בחיבור לקיר וגם אלחוטי. עובד מצויין.
5. מגהץ - 4. יש, אבל צריך להלחם עליו עם שאר האורחים. לקומות גבוהות יותר יש בחדר.
6. מתאם חשמל - 4. לא הייתי צריך. יש. אפשר לבקש.
7. ערוצי טלויזיה - 4. 37 אינץ' שלהיי-דפינישן! לא "רדי", לא סתם שטוח - "היי-דפינישן" מלא. 1080p. למה לעזאזל אפשר לראות רק CNN ו-BBC בכזה מסך זה כבר סיפור אחר
8. מיני בר - 0. יש. מחולק ל-3 ארונות. עדיף היה בלי.
9. כספת - 5. יש. אין משחקים.
10. ארוחת בוקר - 3. אם לא היו מתנצלים על הבעיה במים הייתי נותן 0. מה זה החרטא הזה? במלונות שצמודים לשדות תעופה ב-50$ ללילה נותנים יותר אוכל. תביאו מהבית.
11. חדר כושר - 1. יש. רק ששכחו מכשירים. יש 2 הליכונים,1 אופניים, 1 סקי ומכשיר מוזר שנראה כמו אוכף של סוס עם כיתובים בסינית על כפתורים צבעוניים. אפילו מזרן אחד לרפואה אין. אשתי - השתדלתי להתאמן, אבל התייאשתי אחרי רבע שעה.
12. אחרים - 5. באתי בגלל שככה החליטו. אני אחזור בגלל היחס. יש מטריה בחדר, מיטה ענקית. חדר גדול. מקלחת גדולה (ואקסטרא חמאם).

לסיכום: 3.85 במדד המלונות של צחי. תחנה הבאה - שנחאי.

אני שוב במזרח, והפעם התחנה הראשונה היא טיוואן.

בביקור האחרון בקוריאה, נפגשתי פנים מול פנים עם כסא הטייס.

הפעם, יש בחדר המלון הפתעה שלא ציפיתי לה. לכן, עוד לפני שאני אתן מדד למלון הזה (שכרגע אין לו כאן שם), אתם מוזמנים ללחוץ כל התמונה כדי לראות את הנס - לאסלה הזו יש אופי משלה.

למי ששואל - היא גם מורידה לבד את המים וסוגרת את המכסה ללא מגע יד אדם.

זה מסוג הפוסטים שעדיף שהבוס שלי, והבוס של הבוס שלי, והבוס של הבוס של הבוס שלי, והדירקטוריון שלו לא יראו. בעצם עדיף שגם לקוחות פוטנציאלים לא יראו. ושותפים. והמראיין במקום העבודה הבא.

כל מה שיש לי לומר זה - הגיע הזמן להסתפר. אין איך לתרץ את זה כשאפשר כבר לשים קוקיות.

אז לקראת סיבוב ההופעות שלי בחו"ל שמתחיל היום - הסתפרתי.

בפעם השניה החודש ניצלנו מהגורל האכזר - אסיפת הדיירים הבהולה שתוכננה שבוע שעבר שוב נדחתה - הפעם, למועד מאוחר יותר ובלתי ידוע.

הסיבה: כדורגל???

המסקנה: יש אלוהים, והוא מצוי בפרטים הקטנים.

אסיפת ועד בבניין משותף וגדול זה מהות הגיהנום. אחרי חצי שעה של חיפוש קדחתי אחרי שכנים באינטרקום ומדלת לדלת (פעולה שגורמת לכלב שלנו לנבוח כמו מטורף), מחליטים להתחיל את הישיבה - דבר שגורם לשכנים להגיע תמיד באיחור אופנתי של חצי שעה. במהלך הישיבה, נדונים נושאים שונים שעל סדר היום, אבל שום החלטות לא מתקבלות. כולם צווחים על כולם ומנסים להשמיע את קולם. המוצלחים ביותר בתפקיד הם עורכי הדין (ובלי עין הרע, יש לנו מספיק כאלה בבניין): הם יהרסו כל מסיבה או נסיון לבוא עם רעיון טוב (כמו להשכיר את החניות הציבוריות בבניין ולהוסיף קצת ירוקים לקופת ועד הבית הריקה).

זכורה לי רק החלטה טובה אחת שהתקבלה: איך לחלק את עלויות ועד הבית - שווה בשווה, לפי מספר החדרים או לפי גודל הדירה. התוצאה הסופית הייתה גודל הדירה (בערך). לא משהו, כיי כבעל דירת 5 חדרים אנחנו משלמים יותר מאלה שלא "שפר מזלם" ונאלצים להתמודד בדוחק בדירת 4 חדרים, אבל - אנחנו משלמים כמעט מחצית מדיירי הפנטהאוזים - אח. אין שמחה כמו שמחה לאיד.

אז זהו, שוב ניצלנו מהתופת. עם קצת מזל, את התאריך הבא יקבעו כשנהיה בחו"ל (בקרוב כמה מדדי מלונות...) ואז כבר נוכל לשכוח מהתענוג לעוד שנה.

אני עוד בטראומה מזה שאין לי ספר, ובינתיים, אשתי (היקרה) לקחה את הכלב להסתפר. מתי היא תישבר ותיקח גם אותי?

התוצאה קצת בעייתית - חזר עכברוש מגודל ולא כלב. כשאני הייתי לוקח אותו - תמיד היו תלונות לגבי התוצאה (מזוגתי שתחייה). עכשיו תורי להתלונן.

יום העצמאות הוא חג מצויין אבל קצת בעייתי. גם הפעם, התפניתי לכתוב משהו קצת מאוחר מדי - אחרי צאת החג ובסוף סוף השבוע שלאחריו.

אני במקומו, מוסיף כמה דגלי ארה"ב בשביל הסטייל

כמו לחג הפסח, גם ליום העצמאות יש שם לא מי יודע כמה. אני אישית הייתי בוחר בשם אחר:

• חג הזבל - על שם הרי הזבל שמשאיר אחריו עם ישראל בכל החורשות והפארקים הלאומיים, זכר למנגלים שעשו בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצרים (או יותר נכון, כדי להיות בטוחים שפקחי הגנים ושמורות הטבע מקבלים שכר על עבודה מאומצת).

• חג המנגלים - בגלל שזה הסיבה לזבל.

• חג הביזבוזים - כי המדינה, וגם הרשויות המקומיות מוציאות טונה כסף במקום לטפל בבעיות האמיתיות.

• חג הסירוב-המנומס - כי כל שנה אנחנו צריכים להגיד "לא תודה" לחברים ומשפחה על הזמנות לארוחות ומנגלים (כי קבענו כבר מראש).

• חג הפרטריוטים (או חג הדגלים) - פתאום לכולם יש דגל כחול לבן.

• חג המחסור-בשינה-בגלל- שאחד-השכנים-בפטנהאוזים-בניינים-הסמוכים- עושה-מסיבה-עד- הבוקר-עם-DJ-וציוד-הגברה - שנה שעברה אפילו התקשרתי להתלונן במשטרה. ידעתם שיש שני ימים בשנה שבהם מותר להרעיש כל הלילה? יום העצמאות ופורים... עוד שיר מזרחי אחד ב-3 בלילה/לפנות בוקר ואני רוצח מישהו.

משנה לשנה אני מעריך פחות ופחות את נושא הדגלים - אלה בכחול לבן שמציפים את הרחובות, הבתים והמכוניות. יש לזה כמה סיבות עיקריות:

1. את השכונה שלנו מילאו בדגלים בשעה 1 בלילה. הרכב המצ'וקמק עם הסולם משמיע רעש נוראי כשמעלים ומורידים את הסולם. הייתה שעה מרנינה.

2. 5% מהדגלים מיוצרים "בארץ" כל השאר - בסין. לא ממש פטריוטיות או היגיון, אבל זה מה יש. עד לפני מספר שנים (גם תוך כדי האינתיפדה), את מרבית הדגלים ייצרו ברשות הפלשתינאית - מה שיצר מצב מעניין, שבו אנחנו שילמנו על שני דגלים וקיבלנו אחד - את השני פשוט שרפו בצירוף דגל ארה"ב בהפגנות הרבות ברשות הפלשתינאית. היום, במקום לממן הפגנות אנחנו מממנים את האולימפיאדה.

3. מה קורה עם הדגלים שבוע אחרי יום העצמאות? כל שנה אני מקבל דגל בעבודה בשביל האוטו. אין לי לב לזרוק אותו בסוף... פטריוטיות... איכשהו, אני בטוח שכל הדגלים מוצאים את הדרך לפח האשפה (או לשריפה בהפגנה). משהו צובט לי בלב על כל הכחול לבן הזה שנזרק. לא מסוגל להינות מהדגלים בחוץ.

4. אצלנו בגבעה, תולים את הדגלים בין עמודי התאורה (כמו בכל עיר אני מניח). כאן, נזכרים להוריד אותם אחרי חודש/חודשיים - הרבה אחרי שהם נתלשים מהעמודים ומשמשים כ"מחצלת" לגלגלי מכוניות שנוסעות בבוקר לעבודה.

השנה נפל לי האסימון - יום העצמאות הוא לא באמת חג. יש דבר אחד שלא קורה ביום העצמאות: מעלית השבת בבניין שלנו לא עובדת. בכל שאר החגים, המעלית עובדת שעות נוספות ואפילו מתמלאת בזבל אורגני לסוגיו (עיתונים, קליפות פיצוחים, קרם של עוגה שנדבק לרצפה או סתם עטיפה של חטיף או גלידה). יום העצמאות? נקיון מופתי, ושתי מעליות לשימוש כל הדיירים.

בכל אופן, אני מקווה שהחגיגות היו שמחות ושלא השארתם יותר מדי זבל בחורשות ובגנים.

תשמרו על הדגל שלכם לשנה הבאה - כדי שהמצפון שלי יהיה יותר כחול ולבן.

הפוסט הזה עומד להיות קצת מסריח - לא בגלל התוכן שלו, אלא בגלל שהוא סוגר פרוייקט של כמה חודשים שמעלה כבר צחנה ועובש מהזמן שעבר.

חלק לא מבוטל מזמננו בעולם הזה אנחנו מבלים בשירותים. כל עוד זה בבית - הכל סבבה. הבעיה מתחילה כשמדובר במונח הידוע לשמצה "שירותים ציבוריים" - מקום שכזה שגורם להעדיף להתאפק עד כדי נמק רק כדי לא להסתכן. כבר נתתי מעוף לנושא הזה בעבר.
אני לא רוצה להתייחס כרגע לטיב האסלה, הניקיון או שאר הדברים המגעילים במקומות האלה - במקום זה, אני רוצה לברבר קצת על העיצוב המתוחכם של הדלתות של שירותים ציבוריים. עיצוב שברוב המקרים מפספס את המטרה:

בסוף השבוע האחרון, אשתי שתחיה, בתפקידה כוועדת תרבות, החליטה שהגיע הזמן לקפוץ לזכרון לארוחת בוקר (שעה הלוך, שעה חזור, רבע שעה נשנוש, חצי שעה טיול, עשר דקות גלידה). כמובן, שככל אשה ממוצעת, אחרי 10 דקות בלי, היא פשוט הייתה חייבת שירותים. במדרחוב הארוך ועוצר הנשימה של זכרון (100 מטר כולל מעברי חציה), יש שירותים ציבוריים. אפילו דלת יש שם. אבל אין מנעול... מוניתי לשומר הסף והתרעתי בפני העוברים והשבים שהשירותים תפוסים.

אם יש מצב בעייתי בשירותים ציבוריים זה חוסר היכולת לנעול. אם כבר אפשר לנעול - רצוי שהמנגנון של הנעילה יהיה נוח. אם היו מבקשים ממני לתכנן אותו, בתפקידי בעבודה כמנהל מוצר, אני מניח שהייתי דורש את הדברים הבאים:

• שהמנעול יהיה פשוט לשימוש ולא ידרוש הרבה מאמץ.

• שהמנעול יהיה פיזי, כי אנשים אוהבים להרגיש שהם נעלו.

• שהפתיחה של הדלת והפתיחה של המנעול יהיו מופרדים.

• שיהיה סימון ברור מחוץ לדלת שהיא נעולה (שלא יתחילו לנער אותה בכח בדיוק כשאני מתרכז חזק חזק).

אז במהלך החודשים האחרונים, אספתי מרחבי העולם משירותים ציבוריים בקניונים, שדות תעופה, בתי מלון ומסעדות, צילומים של ידיות הדלת. התמונות באיכות ירודה, כי ככה זה בחדר קטן, עם תאורה עמומה, מצלמת טלפון סלולרי וסירחון.

המסובכים

אלה המנעולים שלא ממש היה ברור לי איך סוגרים (ולפעמים איך פותחים אח"כ). הם התחכמות שלא במקומה.

האוטומטי

זה המנעול הכי מעיק שיש בשירותים ציבוריים. זה המנעול שיושב בתוך הידית עצמה - נועלים אותו (כנראה) עם לחיצה, והוא אוטומטית משתחרר כשבאים לפתוח את הדלת. הבעיה היא, שלא ממש ניתן לדעת אם הנעילה עובדת - איך שמנסים לפתוח את הדלת מבפנים - המנעול משתחרר והדלת נפתחת. שיקום מי שלא התעצבן מזה בעבר. צריך להתאגד ולהוציא אותו מחוץ לחוק!

הפרה-היסטורי

זה נמצא בקצה השני של הסקלה. התחלנו מהמשוכללים, ועברנו היישר לתקופת האבן (או הברונזה).

הביתיים

אלה המנעולים שהייתם מוכנים גם לשים על דלת הכניסה של הבית - במידה והיה גם מקום למפתח, הדלת הייתה פלדלת, ולא היו חריצים בצידי הדלת.

במקרה הזה, שימו לב שלדלת למטה יש את מנגנון הנעילה על הידית עצמה - רעיון מפגר כשלעצמו, אבל בבדיקה שערכתי - היא לא נפתחת אוטומטית אם מורידים את הידית.

הפיזיים

אלה המנעולים הכי שווים. אתה סוגר אותם - ואתה מיד יודע איך הם עובדים. משום מה, רוב המעצבים התעקשו לשים אותם על דלתות שיש בהם חורים לאיוורור מסביב לדלת - סתם כדי לחרבן על האווירה הטובה ולהוציא אותך מריכוז (אנשים מסתכלים דרך החריצים כדי לראות אותי ערום בשירותים!)

השתדלתי להביא מגוון של סוגים כאלה...

המשולבים

אלה נראים כאילו התחילו אותם במנגנון מצ'וקמק, וכשהבינו את זה, החליטו להחליף (בדומה למעליות בעבודה שיורדות לחניה - הן כל כך איטיות, עד שאפילו הדלת שלהן נפתחת לאט. אחרי 8 שנים, החליטו סוף סוף שהן לא עובדות טוב, והם בהליכי תיקון. התוצאה לא מעודדת - הן עדיין איטיות, אבל הדלתות נפתחות חצי שניה מהר יותר).

כן... נושא די מחורבן.

יש עוד די הרבה דברים בעייתיים בדרך שבה מתכננים שירותים ציבוריים, אבל זה כבר לפעם אחרת (אם יהיה לי את הכח להמשיך ולצלם בשירותים).

בעשור האחרון שלי בגבעת שמואל, היה לי ספר קבוע. הוא "הכיר" את הראש שלי. ידע איך לספר אותי. לא שאל שאלות מעיקות על איך אני רוצה להסתפר. הוא אפילו זיהה אותי בטלפון כשאמרתי "הלו" ופשוט אמר "תגיע בשבע. תביא את הספר" (אני מגיע להסתפר עם ספר כדי לקרוא עד שיגיע התור שלי). לא עוד. הוא כבר לא עובד בגבעה.

אם יש משהו שאני שונא זה כששואלים אותי "איך לספר אותך?". כאילו שזה אני שמחליט או שיש לזה השפעה. לא אני צריך לחיות איתי ולראות אותי כל יום. מבחינתי, קרחת - רק כדי לא להגיע לספר לתקופה הכי ארוכה שאפשר. אשתי לפני כמה שנים באה לביקור אצל הספר כשהייתי אצלו כדי להנחות אותו בדיוק איך לספר אותי - פשוט כדי לא להתעצבן עלי אחרי שאני חוזר.

איך אני אחיה עכשיו?

מה אני אעשה?

והמצב רק מדרדר...

עד עכשיו הייתי ב"מספרת המגדל".  האופציות האחרות כאן בגבעה לפי דפי זהב:

• סלון ענת - לא מתאים לי. מספיק לי ענת אחת בבית שמחליטה בשבילי.

• בני & אתי עיצוב שיער וקוסמטיקה - אמריקאי מידי עם ה-& באמצע.

• בר שרון - זה בן או בת? נשמע יותר כמו מזנון לאוכל אורגני טיבעוני של מחבקי עצים.

• המספריים של ברוך - מזכיר את "מאיר השתגע בגהה", ושם אני לא מוכן לאכול.

• מספרת המגדל - הייתי. לא אותו הספר כבר. לא מתאים לי בלעדיו.

• מספרת סמי - בורקס מישהו?

• סלון דוד - אני רוצה להסתפר. לא ללכת לחתונה. מה זה סלון דוד? למה לא מטבח רוחמה או שירותים חיים?

• עיצוב שיער הרצל שמש - משהו בשם לא מסתדר לי. ואצל שמש אני לא רוצה להסתפר. הוא עוד יחליט לצבוע לי לבלונד.

• רונית- עיצוב שיער לנשים - אני הגבר בבית, גם אם אני לא מחליט...

• רחמנינוב אלעד -

כנראה שאני אאלץ לגדל שיער.

זה לא שאני מתלונן או משהו, אבל גם בחודש האחרון היו כמה פדיחות עם השם המוצלח שלי.

בעבודה

מי היה מאמין? אני כבר ממש טאפט בקיר, עם אותותו 10 שנים באותו מקום עבודה. הייתי מצפה שידעו איך מאייתים את השם שלי. אבל לא. עשו (סוף סוף, אחרי שנתיים של הבטחות בסגנון "חודש הבא") כרטיסי עובד חדשים, וכמובן שהשם שלי רשום לא נכון.

מצטער על הצילום המצויין - הוא נעשה בדיוק לפני שהחליפו לי את הכרטיס באחד נורמלי. רשום בו- Levi-Levant Tzachi וזה במקום Levent-Levi Tsahi.

בזמני החופשי

בחופשה האחרונה, היינו במלון הבית שלנו, רויאל ביץ' באילת.

כשהגיע החשבון, חשכו עיני. כאן התעלו ורשמו את השם בעיוות מוזר באמת.

Lonet Levi Tzachi מצויין!

אני גר בגבעת שמואל כבר כמעט 10 שנים. זה מקום קטן ונחמד, על כביש גהה עם היסטוריה מפוארת של משפחת פשע ידועה.

כל כמה חודשים, עולה וצץ לו הרעיון להפוך את גבעת שמואל ממועצה מקומית לעיר.

לי יש קצת בעיה עם זה. אני לא מכיר הרבה ערים עם טווסים, סוסים, חמורים וכבשים שמטיילים באופן עצמאי ברחובות העיר.

את הפסח האחרון אנחנו ארחנו אצלנו בבית. המסורת החדשה הזו התחילה כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו שהיא גדולה מספיק למטרה הזו. שנה שעברה "דילגנו" על המסורת, כי אשתי שתחיה החליטה שבהריון צריך בחילות 9 חודשים שלמים...

ערב החג היה נחמד ואפילו הביא הזדמנות לצילום תמונות משפחתיות.

עוד תמונות אפשר למצוא כאן.

דברים שלמדתי בפסח הזה:

• עוד שנה, אולי כבר תהיה מישהי שתשיר "מה נשתנה"...

• אין שתי הגדות של פסח שהתוכן שלהן זהה. תמיד למישהו בשולחן יהיה חסר משפט או שיהיה לו קטע שלאחרים אין.

• כל שנה, "שולחן עורך" מגיע יותר מוקדם.

• לכל אחד יש את הנעימה שלו לכל אחד מהשירים בהגדה. זאת סיבה מצויינת כדי להעלות חיכוחים במשפחה המורחבת.

• לעולם יהיה יותר מדי אוכל על השולחן בפסח.

השאריות (חלק לא נכנס בכלל למקרר):

פסח הוא אחד משני החגים של המטרידנים. אני לא מתכוון למטרידנים כמילה רעה, אלא כמילה טובה - הלוואי והייתי כזה...

הגעלת כלים לקראת הפסח אצלנו בצ'כונה יריית הפתיחה לחג הפסח החלה: עד לרגע זה, קיבלתי הודעת SMS אחת (תודה רבה למשפחת אביב) ו-5 אימיילים. ככל שנתקרב לשבת בערב, אני בטוח שהמספרים האלה יעלו משמעותית. במקום להתעסק עם לחיצות מעיקות על הסלולרי או לחפש תמונה מתאימה כדי לשלוח באימייל, החלטתי לנצל את הבמה הזאת שלי, אבל לפני הברכות, תנו לי קצת לקשקש:

השנה, פסח נחגג אצלנו בבית. הצפי הוא לכ-15 אנשים, שזה לא מי יודע כמה, אבל זה כל מה שהצלחנו לגרד (אם את/ה קורא/ת קבוע/ה של הבלוג כאן ואין לך איפה לעשות את החג - את/ה מוזמן/נת). היום היה היום של תחילת הבישולים וצפוי עוד סוף שבוע ארוך. הבישולים תמיד מוציאים ממני מחשבות, והפעם זה לגבי פסח

פסח זה חג עם הרבה שמות: חג הפסח, חג האביב, חג יציאת מצרים, חג מתן תורה; וללא ספק פספסתי כמה. אף אחד מהשמות האלה לא ממש מצליח למצות את המשמעות האמיתית של החג. הנה כמה רעיונות לשמות אלטרנטיבים, יותר מתאימים לטעמי:

• חג העצירות - פסח זה החג שבו קוראים הכי הרבה מגזינים. פשוט בגלל הזמן שמבלים בשרותים. זה נובע מכמות הארוחות האינסופית, ובייחוד השנה, כשהחג בא אחרי סוף שבוע שלם - מקבלים במתנה עוד אחד כזה. אבל בעיקר בגלל העובדה המדעית שבלי שמרים באוכל (וכנראה קצת חיטה) היציאות הן לא אותו הדבר.

• חג הביצים - באותו האופן, כשאין שמרים, ואי אפשר להדביק דברים עם קצת קמח ומים, הפתרון המיידי הוא ביצים. מכל המאכלים של הפסח, נראה לי שהמתכון היחיד שאין בו ביצה זה סלט פירות. קניתי 3 חבילות של ביצים ונראה לי שזה לא יספיק לערב החג...

• חג המשפחה - אני אוהב לבשל (ולארח) ובגלל זה אנחנו כבר בפעם הרביעית עושים אצלנו בבית את הסדר ומזמינים את כל המשפחה. היתרון הנוסף זה העובדה שבפעם אחת  מסיימים עם המחוייבויות. יש בפסח בין 4 ל-8 ארוחות חג, תלוי בשנה (השנה 8). בעבר היינו רצים מארוחה לארוחה ומתנדנדים בין הורים, לסבתות לדודים ולחברים. מגיעים לעודף משפחתיות בחג הזה.

אלה השמות שלי. אני אישית בעד חג העצירות...

כל מה שנותר לאחל למשפחה ,לחברים ובעיקר לקוראי הבלוג כאן זה חג עצירות שמח, עם יציאות טובות וחלקות. מי יתן ותסיימו את החג הזה במשקל שבו התחלתם אותו (או פחות אם אתן נשים) ובלי עודפי כולסטרול מיותרים.

רציתי לכתוב איך שהיה מדהים. הכל תקתק. הכל היה מושלם. הכל היה אמריקה (או אירופה). אבל הגיע הזמן לחזור למציאות.

בסוף השבוע האחרון, קפצנו לאילת. זה התחיל באמא שלי, שהציעה שנשתמש בנקודות שלה של חוג השמש (מועדון של רשת מלונות ישרוטל בארץ) ונלך לנפוש לנו ביערות הכרמל. אני מאמין שזאת הייתה רק קונספירציה כדי להשאר עם הנכדה לכמה ימים לבד...

בכל אופן, ביערות הכרמל היה מלא, למעט חדרים שהיו יקרים באופן שערורייתי, והיה כבר מאוחר מדי למצוא מקום אחר בצפון (4 מלונות אחרים היו מלאים כשבדקתי), אז נותרנו עם אילת, ועם מלון הבית שלנו שאותו אנחנו מבקרים פעם בשנתיים שלוש - מלון רויאל ביץ'. לזכותינו יאמר שניסינו למצוא מקום במלון האגמים, אבל גם הוא לרוע המזל היה מלא.

בכל הפעמים הקודמות שלנו במלון הזה הכל היה יותר ממושלם. הפעם משהו פשוט לא עבד כמו שצריך. אולי זה היה הטרום-פסח, או זה שהמלון היה מלא, או פשוט שהציפיות היו כ"כ גבוהות שהיה רק אפשרות לרדת.

את סוף השבוע בילינו במלון עם גיחות קצרות לעיר שמסביבו (2 מטר של טיילת עם חנויות ואנשים שמחלקים פליירים למסעדת הבשרים שמה מאחורה ב"200 מטר מרחק"). אפילו ארוחות ערב אכלנו במלון.

לתכלס

1. דלת כניסה - 5. עובדת. אין משחקים עם החשמל והכרטיס כניסה לחדר, והמזגן פתוח 24 שעות (לא חסכוני, אבל די מתבקש באילת).

2. נייר טואלט - 5. עלילי תלת-שכבתי עם הלברדורים החמודים מהפרסומת. דואגים אפילו לסדר את החדר פעמיים ביום ולוודא שיש מספיק גלילים.

3. תאורה - 4. כמו ברוב המלונות, אין כלום מהתקרה. המלון קצת ישן (15 שנה בערך), אז אין שליטה מרכזית וצריך להסתובב בחדר בין כל המנורות ולכבות/להדליק אחת אחת.

4. אינטרנט - 4. יש. בתשלום. לא השתמשתי כי זה היה סוף שבוע של חופש ורציתי לבדוק אם אני מסוגל להתנתק. היה קשה. אני מכור...

5. מגהץ - 4. לא היה, אבל שירות החדרים שלהם הוא כזה שהם בטוח היו מביאים.

6. מתאם חשמל - 4. לא צריך זה מתאים בול לתקע שיש לי במחשב.

7. ערוצי טלויזיה - 3. טלויזיה דקה, אבל בגודל של המסך לפטופ שלי. המלון דאג ל-HOT, אבל השאיר מתוכו מעט מדי ערוצים. היה משעמם.

8. מיני בר - 3. יש. ביקשנו שירוקנו. אמרו שאי אפשר כי לא רוצים שנשתמש במקרר לדברים שלנו (!). אז ביקשנו שינעלו. הסכימו ושמו אזיקון. חייבו אותנו על שני בקבוקי מים שהיו בחוץ והם לקחו איתם. היה צריך וויכוח קצרצר כדי להוריד מהחשבון הסופי (כמעט ולא שמתי לב לזה שהוסיפו אותם).

9. כספת - 5. יש. עם אפשרות לנעול עם כרטיסי אשראי.

10. ארוחת בוקר - 5. אם היה אפשר לתת 6 הייתי נותן 8. מגוון מטורף ועוגות גבינה קטנות וטובות.

11. חדר כושר - 4. יש. יחסית קטן ורחוק מהבריכה. מצד שני, מאד מואר.

12. אחרים - 3. אכזבה בדברים הקטנים. ארוחת יום שישי בערב אשתי שתחיה ביקשה 4 פעמים קנקן מים עד שהביאו (בפעם הרביעית זה כבר היה עם בקשה לדבר עם אחראי). היו תורים ארוכים מדי לחדר האוכל, לקבלה, לכל דבר. לא מתאים לכזה מלון. היו יותר מדי ילדים קטנים לטעמי - היו צריכים לזרוק אותם למלון המלך שלמה, או ספורט או סתם החוצה.

לסיכום: 4.15 במדד המלונות של צחי.
שלא תבינו לא נכון - המלון עדיין שווה ברמות, אבל פשוט ציפינו ליותר... קצת התקלקלנו בשנים האחרונות.

במסגרת פרוייקט "הזמן את הסבא והסבתא וברח עם אשתך לסרט ומסעדה", הלכנו לפני מספר שבועות לקולנוע Yes planet (לא זוכר איזה סרט), ומשם למסעדה ליד העבודה שלי (לא אוהב להיות ליד העבודה בסוף שבוע, אבל האישה התעקשה).

לאמא שלי קוראים ויקטוריה ולסבתא שלי ג'ויה.

המסעדה (ג'ויה) נמצאת בדיוק מול בית ויקטוריה...

אמא - לא סיפרת לי שהתחלת להשקיע באיזור עתידים בתל-אביב. כל הכבוד!

דרך אגב - המסעדה מצויינת, אם כי לא משתווה למוסקה והממולאים של סבתא

ככה זה. משקיעים בקשר. שומרים על נאמנות. לא מוותרים - גם בשעות הקטנות של הלילה. ואז מגיע הרגע. מודיעים לי שאני שווה זהב.

ולא - לא אשתי הודיעה לי את זה, אלא אל על. אחרי סבב טיסות לא קצת בכלל מסתבר, החליטו באל על להפניק אותי במעבר מאזרח כסף ואזרח זהב. לא עוד תורים ארוכים לבידוק בטחוני. לא עוד עמידה בדרך לצ'ק-אין. עכשיו מגיע תורו של השטיח האדום - גם אם הטיסות עדיין במחלקת תיירים צפופה.

כנראה שאני באמת צריך להפחית בטיסות.

שוב מלון. הפעם באירופה. ממש הרגשה של מסביב לעולם בשבועיים.

אחרי 36 שעות בארץ, יצאתי לגיחה קצרה בצרפת, בתקווה לחזור לבית עם שתי נשים וכלב ובלי מזוודות עם הבגדים שלי ארוזים...

המלון הפעם הוא בחור בצרפת, או יותר נכון ב-Le Mans. ה-GPS שנסענו איתו הודיע באדיבות "You Have Arrived" בדיוק שניה אחרי שעברנו את המלון - הזדקקנו לעצור בחריקה ולחזור ברוורס - אני בטוח שהיא עשתה לנו את זה בכוונה.

בכל אופן, לעניינו:

מדובר במלון נחמד למדי שנבנה לתוך בית/אחוזה. לכל חדר יש צורה משלו ולמלון כולו יש אופי מיוחד - כמו הרבה מלונות קטנים באירופה.

המעלית קטנה להחריד, ונראית יותר כמו דלת למרתף מתחת לגרם המדרגות מאשר מעלית. אפשר גם לומר שגרים פה לרוב גמדים או אנורקסיות, אחרת אין שום דרך שבעולם להכניס לתוך המעלית הזו חמישיה, כמו שכנראה ניתן לפי החוק.

החדרים עצמם גדולים והתקרה מאד גבוהה, ככה שבאמבטיה היה הרבה מקום לידיים שלי...

המוזרויות? מפתח. הוא בצורת T מסיבות לא מובנות... הכל הפוך אצל הצרפתים האלה

מה שכן,כמו במלון בטיוואן, גם זה מתבטא בעיקר ב"אין" - מה שהוא לא כולל.

לתוצאות

1. דלת כניסה - 4. מפתח מפגר משהו, אבל עשו נעץ מיוחד באמצע הדלת כדי לתלות את ה"לא להפריע" במקום על ידית הדלת.

2. נייר טואלט - 5.**** אין הפתעות.

3. גודל החדר - 5. תקרה גבוהה. חדר גדול, גם אם מינימליסטי משהו.

4. תאורה - 4. יש מספיק, אבל כל נקודה לחוד.

5. אינטרנט - 4. מהיר, אבל עולה כסף. השירות האוטומטי מהעבודה (iPASS) תופס.

6. מגהץ - 4. יש, אבל רק אחד לכל המלון, וצריך לרדת לקבלה - גם כאן אין ממש שירות חדרים. מגהץ טוב דרך אגב.

7. מתאם חשמל - 2. לא חיפשתי, אבל כנראה שיש (וצריך לרדת לקבלה).

8. ערוצי טלויזיה - 2. לא ניסיתי. היא בגודל של המסך של הלפטופ שלי והיא די עצובה יחסית לגודל החדר.

9. מיני בר - 5. יש. נעול. אין מפתח. וכראה ריק.

10. כספת - 0. מה זה כספת?

11. ארוחת בוקר - 4. שכחו את הירקות. אפילו עלה חסה אין. גם לא פרוסות מלפפון. או איזה עגבנית.

12. חדר כושר - 0. אין.

13. אחרים - 3. מתאים לנופש ולא ממש לעבודה. הייתי חוזר.

סה"כ 3.23 במדד צחי למלונות.

דרך אגב, הנוף מהחלון בחדר נחמד בבוקר ואין תנועה או רעש מיותר בצמוד למלון.

עם קצת מזל, אני לא אכתוב במדור הזה יותר בחודש-חודשיים הקרובים... אולי ככה אשתי תשאיר אותי בבית עוד קצת.

אחרי קוריאה, מגיע התור של טיוואן. הפעם אפילו יצא לי "לגור" במלון 4 לילות - הרבה מעל הממוצע של 16 שעות שלי בדרך כלל.

הייתי במספר מלונות בטיוואן והפעם הגיע תורו של K HOTELS TAIPEI 2.

אפשר לומר שהמלון הזה בנוי לאנשים שלא רוצים שירות. אין שירות חדרים. אין לובי (כמעט ואין). אין מזנון. אין נשנושים בערב. אין חנויות מיותרות ויקרות להחריד במלון. בקיצור - אין.

מה כן יש? חדר. עם שטח יחסית גדול.

וקערת פירות (חד פעמית - אין ריפיל כל יום).

בקשר לגודל אין מה לומר - החדר גדול, הטלויזיה גדולה וחדר האמבטיה גדול עד כדי כך שאם יוציאו ממנו את האמבטיה המיותרת (יש גם מקלחת לא קטנה בכלל בנוסף), אשתי תוכל לעשות שם שיעורי פילאטיס פרטיים.

הקטע המפגר היחיד הוא המפתח לדלת - הוא מגיע כמו מפתח לבית, מחובר למחזיק מפתחות שיותר צר מהנוסע המתמיד שלי - הייתי צריך לאלתר כדי לרדת לאכול בלי שיסגר לי החשמל למחשב בחדר...

לתוצאות

1. דלת כניסה - 3. מה זה החרטא הזה עם המפתח?
2. נייר טואלט - 5.**** אין הפתעות.
3. גודל החדר - 5.
4. תאורה - 4. יש ימבה, אבל צריך לצוד את המתגים כדי לכבות אותם בלילה.
5. אינטרנט - 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ - 3. יש, אבל רק אחד לכל המלון, וצריך לרדת לקבלה - אמרתי כבר שאין שירות חדרים. לא כדאי לחכות לבוקר כדי לבקש אותו (ניסיתי - ואיחרתי לפגישה).
7. מתאם חשמל - 2. לא חיפשתי, אבל כנראה שיש (וצריך לרדת לקבלה).
8. ערוצי טלויזיה - 5. עצרתי ב-70... יותר מעשרה באנגלית ואפילו כאלה שווים.
9. מיני בר - 5. יש מקרר, אבל הוא ריק - אשתי שתחיה לא תוכל להוציא כסף על אקסטרות.
10. כספת - 5. יש. נוחה לשימוש.
11. ארוחת בוקר - 5. מבחר מצומצם יחסית, אבל את החביתות הם עושים עם ירקות וכל בוקר דוחפים פנימה ירקות אחרים - ואני אוהב גיוון.
12. חדר כושר - 0. אין.
13. אחרים - 4. יצאתי מרוצה יחסית לצרכים שלי. חדר נקי. שקט. מסודר. מרווח.

סה”כ  3.92 במדד המלונות של צחי.

לאחרונה התחלתי עם סטייה חדשה - צילום בשירותים ציבוריים. הפרוייקט הזה קרב לסיומו, אבל קצת לפני שאני מפרסם אותו ברבים רציתי להציג כמה שלטים שיצא לי לפגוש בשבוע האחרון באותם מקומות קסומים.

תחילה נביא משהו עם ניחוח מקומי - הדלת שלנו לעולם - נתב"ג 2000.

רשות שדות התעופה שלנו חוטפים מספיק לגבי הבעיות החוזרות ונשנות שלהם עם מגדל הפיקוח והסכנה המוחשית להתנגשות מטוסים, ולכן, מילה טובה אחת עבורם: בשירותים הם חשבו על הכל. בהמשתנות של הגברים שמור מקום מיוחד בקצה, שבו כד החרס המעוצב (והמסריח) נמוך יותר - בשביל ילדים כמובן. כדי שיהיה ברור, הם הוסיפו שלט מעודן ליד.

הם לא חסכו בפרטים...

בשדה התעופה בהונג קונג לא נשארו חייבים. הם הבינו מיד ששירותים ציבוריים הם מקום מאד מסוכן - בגלל שמנקים שם לעיתים כ"כ תכופות (בטוח יותר מאשר בארץ), הרצפה עלולה להיות חלקה - אצו רצו הסינים ומיד שמו שלט כדי שהציבור הרחב יבין את גודל הסכנה.

 הטייוואנים הבינו את הסיבה האמיתית - הריצפה חלקה כי הגברים העצלנים פשוט לא מכוונים כמו שצריך - הפתרון האמיתי צריך להיות פעילות מניעתית - השלט הבא מסביר באופן ברור לציבור הגברים הרחב איך צריך להשתמש בשירותים.

 אם זה לא היה עצוב הייתי צוחק. אני מבקש מהציבור הרחב לקרוא ולהפנים. לא אחת יוצא לי להכנס לשירותים ציבוריים (ולא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב) ולעבור אסלה אסלה כדי למצוא אחת במצב סביר. מי שלא לימדו אותו בבית איך להשתמש באסלה מוזמן בהזדמנות הזאת לשנן את הכתוב לעיל ובתקווה לבצע בפעם הבאה. למתקשים באנגלית, אנא פנו אלי אחרי הצלצול...

בטיסות מהעבודה לחו"ל אני תמיד שוכח משהו. פעם אחת זה מברשת שיניים, פעם אחרת זה אפטר שייב, לפעמים זה ג'ל גילוח.

שנה שעברה זה היה תחתונים... הייתי צריך לקנות בקוריאה כמה במחיר שערורייתי (אבל הם עדיין הסוג הכי שווה שיש לי בארון).

בגלל זה, כל פעם שאני מסיים לארוז מזוודה, אני מרגיש שמשהו חסר, ורק כשאני מגלה מה חסר - אני נרגע - פשוט כי אז כבר הכל ידוע.

הפעם שכחתי את המלון.

הגעתי לקוריאה (שוב), אחרי בערך 20 שעות של שיטוטים ברחבי העולם במכונית, אוטובוס, מטוסים, וכו'. בנונשלטיות ניגשתי לקבלה ואמרתי "לונט-לוי" (עם ו' אחת ו-ט'). הפקידה הנחמדה חיפשה כמה דקות, אפילו עשתה טלפונים, ואז הודיעה שלא הזמנתי חדר במלון - לא במלון הזה ולא במלונות אחרים בסיאול. כמה כיף.

החבר'ה מהמשרד פשוט שכחו להזמין לי חדר, ואני שכחתי לוודא. אחרי בירור קצר של רבע שעה, לא היה מה לעשות אלא לקחת את החדר היחיד שעוד היה פנוי במלון - הסוויטה. במחיר כפול.

למה רק יום אחד???

מה היה לי שם?

• 1 מיטה. גדולה. בחדר נפרד.

• 1 סלון. עם ספות 3+1, ושולחן אירוח

• 1 חדר אורחים, קומפלט עם שולחן ישיבות + 6 כסאות

• 1 פינת עבודה, עם מחשב...

• 2 טלויזיות שטוחות (בסלון ובחדר הנפרד עם המיטה הגדולה)

• 1 כיסא טייס בשירותים (כמו שהוא מכונה ע"י מישהו בעבודה שלי)

מה רע?

לא הצלחתי לסגור את הטלויזיה בחדר השינה אז תלשתי את כבל החשמל שלה מהקיר והלכתי לישון.

פשוט בזבוז של חדר ל-10 שעות שהייתי בו (וישנתי)...

ובתמונות:

הצבע הכחול שם על השולחן זה פיז'מה שלי מלפני בערך 15 שנה... היא צוברת יפה חורים...

המשיח הגיע!

סימילק החליטו בשעה טובה להוציא אריזה גדולה למזון תינוקות שלהם. לא עוד לקום באמצע הלילה כל יומייםכ שהילדה בוכה לאוכל ולהתמודד עם יד אחת בפתיחת קופסת השימורים שנקראת "סימילאק טופ 1" (כבר טופ 2, אבל היא גם ישנה יותר בלילה). לא עוד לקנות 4 קופסאות אוכל שמספיקות לשבוע. נגמר. אפשר לקנות "אריזת חסכון".

הבעיה?

קודם כל, זה נראה שהם עשו את זה פשוט כדי להעלות את המחיר של האריזות הדרדלה הקטנות שלהם ב-10-15% במחיר - כולם גם ככה יקנו אריזת חסכון (הילד אוכל את זה חצי שנה במילא, אז איפה ההגיון לקנות לו את זה כל יום - זה לא ירקות טריים מהשדה). אז נותנים "אריזת חסכון" ב"מבצע" (שדומה מאד למחיר הישן), מעלים את המחיר הישן (כדי שנרגיש שיש מבצע), ואז, בשקט בשקט, בעוד חודש-חודשיים, הם יעלו את המחיר של "אריזת החסכון" ואולי יזכו לשקט תעשייתי מהלקוחות שממילא קונים הכל כמו מטורפים.

מעבר לזה, אם באריזות הקטנות היה צריך לדוג את הכפית, אז בגדולות צריך לצלול. במשך שבועיים חשבתי לעצמי: "אריזת חסכון - אה, חסכו עלי את הכפית הקמצנים". ואז מצאתי אותה - בתחתית...

מדברים על חסכון? קופסאות השימורים הישנות שלהם תמיד מלאות עד לאפס מקום - ככה שכשמוציאים את הכפית, חצי מהקופסה בחוץ - מזכיר קצת את השכבה העליונה של הפופ-קורן כשהולכים לסרט וקונים פופ-קורן בינוני+קולה בינוני. מה שמעלה את הסעיף ומלכלך עוד קצת את השיש במטבח שלנו שמזמן הפסיק להתלונן.

איך החסכון הזה מתבטא? באו חכמי הדור, עשו קופסה. אמרו - בוא נכניס לה 2.5 קופסאות רגילות: במקום 400 גרם, נשים 1000 גרם. ככה נעשה אריזת חסכון. הלכו, עשו, שמו כיתוב יפה מבחוץ, הכינו קמפיין שיווק, ואז, כנראה בא המנהל ואמר - תורידו קצת - שההורים האלה יקנו יותר. אז הורידו 100 גרם מהקופסה, השאירו אותה "אריזת חסכון" של 900 גרם (???) והשאירו את הקופסה באותו הגודל. אז נכון - היום זה כבר לא מלכלך את המטבח כשפותחים קופסה חדשה פעם או פעמיים בשבוע, אבל זה מרגיש כאילו רימו אותי בכמות (כמו כל פולניה טובה אני אמצא על מה להתלונן).

אז בבקשה - אם כבר לעשות "אריזת חסכון" - אפשר קצת יותר אגרסיביות במחיר ובחירה של מספרים עגולים יותר לכמות שאתם מוכרים?

הילדה שלנו הגיע כבר לגיל חצי שנה, והזמן לרסק ירקות (ובקרוב פירות) הגיע. למי שמתעניין - היא כבר 8 ק"ג, ועוד היד נטויה. לכן, הפעם המתכון יהיה בשביל הילדה (או יותר נכון אמא שלה והמטפלת כשאני לא בסביבה).

מצרכים

• חתיכת עוף - ירך, שוק או סתם חזה

• בטטה אחת, קלופה

• תפוח אדמה בינוני, קלוף

• גזר או שניים, קלופים

• קישוא (לא לקלף. אצלנו זה זוקיני - ילדה צפונית)

• כמה גבעולי שמיר

אופן ההכנה

• מטגנים בסיר עם מעט שמן את העוף לדקה או שתיים - לא צריך לחכות שהעוף יהיה סגור מכל הצדדים.
• מוסיפים את הירקות אחרי שקוצצים אותם מעט (לא חשוב הגודל - בסוף הם גם ככה יימעכו).
• מוסיפים מים עד לכיסוי ועוד קצת, ומניחים מעל את גיבעולי השמיר.
• מכסים, ומרתיחים על אש גבוהה בגז הקטן ביותר בכיריים. כשהעסק רותח, מעבירים לאש נמוכה, על רתיחה איטית לעוד שעה או שעה וחצי.
• מוציאים את השמיר.
• מרסקים לפי הצורך.

הכלב שלנו כבר מאוהב - יש לו תוספת אוכל פעם ביום, מלווה בליקוק ידיים, רגליים, עגלה, בגדים, רצפה וכל דבר אחר בהישג התזה.

חזרה לביקורות הסרטים כאן בבלוג...

היום, אחרי סיבוב הופעות מפרך באשדוד, הבאנו את הסבתא אלינו כדי להאכיל את הקטנה ולשעשע אותה בעוד אנחנו קופצים לבילוי המועדף: סרט ואוכל.

הפעם הסרט היה נ.ב. אני אוהב אותך - עוד אחד משרשרת הסרטים ה"קומיים" שאנחנו הולכים אליהם לאחרונה (אין שום סרט פעולה מספק משום מה). למי שלא יודע (אני לא ידעתי), הסרט מתחיל בזוג נשוי ומאוהב, שהבעל נפטר בגלל גידול במח - שמחה וששון. בהמשך, מתמודדת האישה במשך כל השנה הראשונה שחולפת עם העובדה הזו, בצירוף מכתבים שהשאיר לה מבעוד מועד בעלה.

הסרט הזה הוא יותר טרגדיה מקומדיה לטעמי, אבל עשוי מצויין. היו חלקים לאורך הסרט שנשמעו קינוחי אף באולם, ואני נאלצתי לחנוק לא פעם דמעות שרצו לעלות ולצוץ להן.

אני באמת ממליץ , אבל לא ביום שאתם רוצים להיות שמחים...

המשכנו משם למסעדת ג'ויה, קרוב לעבודה שלי (אם אתם עובדים איתי - לא לצחוק על זה שאני מתגעגע לעבודה בסופי שבוע ומגיע לבקר בסביבה). הנחמד היה שמירי מסיקה ישבה שם לארוחה משפחתית. אני די מעריץ את השירים שלה והתאפקתי שלא לגשת לשולחן שלה, להפריע ולומר לה עד כמה אני נהנה לרקוד ולשיר את השירים שלה עם הילדה בת חצי השנה שלי (שכנראה נהנית פחות עם יכולות השירה המפוקפקות שלי).

חזרנו עייפים אך רצוצים.

שוב - לכו לראות את הסרט הזה, אבל רק ביום שאתם רוצים להיות מדוכדכים.

כן, אני עדיין לא "התגברתי" על השם שלי, ואין כמו תזכורת בעברית...

במסגרת העבודה שלי, יוצא לי לא פעם להוציא "press release" (הודעה לעיתונות) על כל מיני עסקאות מפוקפקות יותר ופחות. בכל המקרים, ההודעות האלה באנגלית (השוק המקומי לרוב קטן מדי לחברות היי-טק ישראליות). משום מה, הירח והכוכבים החליטו להסתדר אתמול בקונסטלציה מאד מאד מסויימת, והעיתון  היהודי הישראלי גלובס ניסה את כוחו בתרגום אסופת מילים באנגלית לעברית - הוא אפילו ניסה לעשות את זה להודעה לעיתונות שעבדתי עליה בזמן האחרון. את התוצאות אפשר למצוא כאן.

אז עכשיו, אחרי השוויץ והליטופים לאגו, יש לי בעיה אחת:

מה זה למען השם לוונט-לוי?

זה לונט-לוי - ב-ו' אחת לא שתיים.

לפחות את ה-ט' הם לא פספסו, בחרו ב-וו ולא ב-ב' ואפילו שמו את המקף באמצע (המקף שם גם באנגלית).

אני חייב להודות שניסיתי לקרוא את התוכן בעברית וזה נשמע לי כמו ג'יבריש - עדיף באנגלית. ועדיף שאני אשנה את השם... במקרה הזה בז' לונט-לוי לא היה עוזר. איך צחי בז' נשמע?בכל זאת... פה זה משפחת בז'

אה כן - ולחכמולוג בגלובס שהחליט להשאיר שם תגובה מלומדת כ"כ: כן, מנהל מוצריםמתראיין - זה קורה פעם בחודש חודשיים. ולא - אני לא מחפש עבודה - די טוב לי כרגע. ואם בטעות אתה מנהל מוצרים ולא מתראיין, אז אתה לא עושה עבודה טובה.

היום צריכה הועדה שמונתה לקבוע את סל התרופות להביא את ההמלצות שלה. היא תקבע גורלות ללא מעט אנשים כאן. הפעם, יש להם בסל, לפחות לפי גלי צה"ל, 50% יותר תקציב מבעבר - 450 מיליון ש"ח. אין לי מושג אם זה הרבה או מעט, אבל במידה מסויימת זה לא משנה בכלל.

הם נמצאים במשחק שבו הם פשוט לא יכולים לנצח. כל מספר שייבחר עבור תקציב שכזה פשוט לא יספיק - לפחות מבחינת החולים שישארו עם התרופות שלהם בחוץ...

חברות התרופות משקיעות כספים בפיתוח התרופות ומגנות עליהם בפטנטים שמקנים להם שנים רבות של בלעדיות. בלעדיות זו מאפשר לאותן החברות לקבוע מחירים גבוהים עבור התרופות עד שפג הפטנט. בלי הגנה של פטנטים לא היה תמריץ לחקור מחלות רבות ולפחות כעת, אין פתרונות קסם אחרים בכלכלה החופשית לאותם התמריצים. פועל יוצא מיידי הוא מחיר גבוה מאד לתרופות הכי חדשות שנמצאות בשוק, שבאופן לא מפתיע הן הכי יעילות, בעלות פחות תופעות לוואי, וכו'.

עם תקציב של 450 מיליון, ישארו הרבה תרופות מחוץ לסל. הדבר יהיה נכון גם עבור 500, 600, 700 מליון ואפילו יותר - לא צריך לבדוק את זה - זה פשוט נכון כשמדובר בתרופות מצילות חיים או מקלות שעולות 30,000 אלף ש"ח ויותר לאדם בחודש.

אז יש ועדה שמונתה, התפקיד שלה לבחור בין התרופות (נקרא להם המועמדים) ולהביא את המנצחים לקופות החולים. נשמע קצת כמו השרדות שמופיעה בערוץ 10 בשבועות האחרונים (לא שחברי הועדה זורקים אחד את השני, אבל גם זה כבר קרה שם עם כל הלחץ שיש עליהם). יש להם אפילו קהל צופים גדול - לכל דיוני הועדה הגיעו חולים במחלות שונות כדי להפגין ולהכניס תרופות שהם "אוהבים" לסל הנכסף.

אולי הדרך לפעול צריכה להיות יותר דומה לארוביזיון (שבא עלינו לטובה באותם הימים בדיוק) או לתוכניות ריאליטי אחרות. שיעשו תכנית טלויזיה, יעמידו את החולים השונים ויספרו סיפורים עצובים על הקושי העצום שלהם והתכונות המדהימות של התרופות והעם יסמס למי הוא רוצה לתת את הכסף. זה פשוט ניראה שתוכניות ריאליטי זו הדרך היחידה היום בארץ לבצע החלטות.
אני מעדיף ועדה. מקצועית. אחת שקובעת גורלות בשקט. באופן גלוי, אבל בלי כל התקשורת מסביב. אני לא מקנא לא בחברי הועדה ולא בחולים - לא הייתי רוצה לתפוס את מקומם של אף אחד מהצדדדים, וגם לא את זה של ראש הממשלה, שר האוצר או שר הבריאות - הם במשחק הזה של סל התרופות תמיד יצאו מפסידים.

שלשום הסתובבתי עם אשתי שתחיה לפני שהלכנו לנשנש במסעדה. הייתי פשוט חייב לשתף...

אהבה ממבט ראשון. יותר מזה לא צריך לפרט הפעם...

פרטים כלליים

מלון WTC נמצא אי שם בסין, בעיר מקסימה ושקטה. המלון מצויין והמחיר נמוך - כיאה לסין.

בקטנה

למלון יש את כל הפינוקים הדרושים - מסך שטוח וגדול בחדר השינה, שליטה בכל האורות מכל חור אפשרי בחדר, לובי מפואר, אגם במרחק הליכה (תמונות מהשוטטות שלי בחוץ). ולמרות זאת, היו כמה דברים שהפתיעו אותי מאד ושבו את ליבי...

מטריה! כמה מלונות מספקים מטריה לכל חדר? לא צריך לבקש, להתחנן או לקנות - פשוט לפתוח את הארון.

בסין, כידוע, מי ברז זאת לא השתייה הכי מומלצת. רוב המלונות, נותנים בגלל זה אחד או שני בקבוקי מים (לא מינרלים) בחדר. במקרה הזה, המלון החליט לספק ברז נוסף - האמת? מים טעימים.

זוכרים את החשמל והדלת במלון הקודם? גם כאן יש את אותו המנגנון, רק שהמלון לא השלה את עצמו וסיפק כרטיס לנושא, שחיכה בסבלנות ליד החור שלו.

והשוס האחרון זה הסידור הנחמד בחדר האמבטיה - מישהו מכיר עוזרת בית עם כאלה כישורים? אני עכשיו לוקח...

מוזרויות

בנושא המיקום יש בעיה מסויימת. המלון קרוב מאד לאגם, עם חניה גדולה מלפנים ובמיקום מאד שקט. אבל מה שקורה דרך החלון מזכיר יותר תחנת ניטור של צה"ל בצפון מאשר מלון. או שאולי נקרא לזה מרכז קליטה?

לתוצאות

1. דלת כניסה - 5. אין הפתעות רעות כאן. הסידור של החשמל משעשע ונאיבי לדעתי.

2. נייר טואלט - 3. אחת האכזבות. קצת מזכיר נייר שיוף (יחסית למלון). לא הייתי ממליץ על המלון הזה לשהות של יותר משבוע. אם כן - תביאו מהבית או שתצטיידו באלוורה

3. גודל החדר - 5. אפשר לשחק פה מיני גולף.

4. תאורה - 5. יש בכל מקום. אפשר לסגור ולהדליק הכל מהמיטה. יש אפילו מנורה גדולה באמצע החדר (קונספט לא ממש נפוץ במלונות).

5. אינטרנט - 5. מהיר וחינם. לחו"ל קצת איטי, אבל זה קטע של הסינים ולא של המלון.

6. מגהץ - 2. אין כחלק מהחדר, אבל אפשר לקבל. לא בדקתי אותו אז אני אהיה פסימי בציון.

7. מתאם חשמל - 5. גם כאן, אפשר לחבר לקיר כמעט כל דבר ישירות ובלי מתאם.

8. ערוצי טלויזיה - 5. יש הרבה באנגלית (כולל 2 ערוצי סרטים) ולא בזבזו ערוצים על צרפתית

9. מיני בר - 3. יש. יש מקום למפתח אבל אין מפתח. אני מקווה שאפשר לקבל אחד.

10. כספת - 5. יש. נוחה לשימוש.

11. ארוחת בוקר - 5. אם היה אפשר, הייתי נותן יותר. היה להם שם הכל - אפילו מנות אורז, נודלס ומרקים. בכיתי כי לא יכלתי לטעום מהכל...

12. חדר כושר - 5. לא השתמשתי, אבל היה להם שם ספא מאובזר עם חדר כושר גדול, בריכה, סאונה, חדרי טיפולים וחדרי אימון. אשתי לא הייתה יוצאת מהמלון.

13. אחרים - 5. למעט צלחות הלוויין לא מצאתי שום דבר רע והמלון הפתיע לטובה בכל פנייה.

סה"כ  4.46 במדד המלונות של צחי.

צריך לחזור לשם (עם נייר טואלט מהבית).

הלובי:

שוב אני בחו"ל. שוב במלון, ושוב יש צורך לבדוק את איכות המלון לפי מדד צחי למלונות.

פרטים כלליים

מלון Ramada Seoul נמצא במרחק יריקה של הסניף של החברה שלי בקוריאה. זה נוח, זה טוב - ואני לא מתאמץ יותר מדי. זה גם מלון הבית שלי כאן - אחד כזה שאני מכיר מצויין.

שבחים

אחלה מלון! יש אוטובוס שיוצא בשדה התעופה ומגיע עד לשער של המלון. יש חדר כושר. אוכל מצויין. שירות אדיב. חבל"ז.

לפני שאני אגיע למדד, יש נושא אחד שאני חייב להתעכב עליו וזה חדר הכושר של המלון הזה. הוא גדול. הוא מרווח. הוא נח. והוא עושה מעל ומעבר. אני אסביר בתמונות:

גרביים. בחדר הכושר אפשר לקבל גרביים. ככה שלא צריך לייבש אותן בחדר לפני אריזה וטיסה.

אם זה משעשע, אז מה תגידו על תלבושת אחידה לחדר הכושר?

אפילו לנשים, רק כמובן שלא בכחול (נשים כבר אמרנו?)

לתוצאות

1. דלת כניסה - 4. הכל סבבה, אבל צריך להשאיר כרטיס בתוך החדר כדי לקבל חשמל (טוב שיש נוסע מתמיד סילבר של אלעל - איך הייתי מסתדר בלי?)
   

   

2. נייר טואלט - 4. אין הפתעות. לא לטובה ולא לרעה.

3. גודל חדר - 5. יש מקום להכל. אפילו לשכיבות שמיכה ותרגילי בטן (לא - לא עשיתי - הייתי בחדר כושר).

4. תאורה - 5. אפשר להדליק ולכבות הכל מהמיטה. יש מספיק אור להכל.

5. אינטרנט - 4. מהיר. מחובר לקיר עם כבל וצריך לשלם.

6. מגהץ - 2. אין בחדר. אפשר לבקש. קיבלתי צעצוע קטן שצריך להיאבק איתו בשביל להשיג חולצה לא מקומטת.

7. מתאם חשמל - 5. לא צריך! אפשר לחבר הכל לקיר בשולחן המשרדי בחדר הייתי מפרק ולוקח איתי הביתה אם היה אפשר...
   

   

8. ערוצי טלויזיה - 4. יש הרבה באנגלית, כולל אחד של אקשן. לא היה לי בכל זאת מה לראות...

9. מיני בר - 0. יש. והוא מלא. ואי אפשר לנעול ולזרוק את המפתח. לא מקום טוב לבוא עם האמא של הילדה שלי.

10. כספת - 5. יש. עובדת וגדולה מספיק למצלמה המגושמת שלי.

11. ארוחת בוקר - 5. יש. כלול במחיר. עם כל סוגי הביצים, לחם, ירקות, פירות טריים. הגבינות לא משהו (בכל זאת המזרח הרחוק), אבל יש רוטב קיוי מגניב לסלט!

12. חדר כושר - 5. מצויין. עם גרביים...

13. אחרים - 5. מיקום טוב, נוף טוב, שקט, נוח.

סה"כ 4.08 במדד המלונות של צחי.

הנוף מהחדר:

בסוף השבוע יתווסף מלון נוסף, והפעם בסין.

כבר שנים שלא ממש יצאנו. סרט פה, מסעדה שם - אבל ממש לצאת - ולחזור אחרי חצות לא ממש יצא.

אפילו בפריז לפני כמה שבועות לא התפרענו והלכנו לישון מוקדם.

אתמול היה שונה. אנחנו מארגנים דרך העבודה כנס בארץ של חברות בינלאומיות שבאות לבצע בדיקות - שבוע שכולו וורקוהוליקים שקטים שבודקים דברים במחשבים שלהם באולם כנסים במלון. עלתה ההצעה שאולי באחד הערבים, נוסיף לאירועים המשמימים הרגילים איזה להקה - ואם כבר, אז כמה חבר'ה שעושים קאברים לשירים של הביטלס. השגנו כרטיסים והלכנו. ביום שישי ב-22:00 בלילה.

כבייבי סיטר הבאנו את אחותי - פינקנו אותה באוכל והצחקנו אותה מספיק כדי שיהיה חשש לחנק (לא טוב לצחוק ולאכול פסטה באותו הזמן). ויצאנו. כהרגלנו, הגענו באיחור למועדון הבארבי בדרום תל-אביב. בשבילי זה היה כמו להגיע לחלל החיצון - מעולם לא הייתי חסיד של דיסקוטקים ומועדונים.

ההופעה הייתה מצויינת. היו ב"אולם" אנשים מכל שכבות הגיל וכולם נהנו. אני ממליץ בחום ללכת.

חזרנו אחרי חצות - שעה בהחלט לא שיגרתית. כשיצאנו, היו זאטוטים שחיכו בכניסה כדי להגיע להופעה שלהם. הרגשתי איך הזיקנה שלי נוחתת עלי ושיערות השיבה שלי מלבינות עוד קצת...
והיום, אני כבר בשדה, לקראת טיסה ארוכה למזרח כדי לבדוק עבור הקוראים שלי את מדד המלונות בקוריאה ובסין.

קראתי אצל שגיא על הבדיקה הפשוטה כדי לדעת אם אני מכור לבלוגים, והחלטתי לנסות.

לא היה נראה לי שאני מכור, אבל מסתבר שאני טועה...

אין לי הרבה מה לומר להגנתי.

בכל אופן, אני עומד שבוע הבא להסתובב קצת במזרח, ככה שיהיו עוד כמה מלונות שאני אוכל לספק להם את המדד החדש שלי

אם נטלי היתה בטובה כי רב תולה שלט בכניסה לבניין שלכם - את מי מהדיירים הייתם מעבירים ולמה?

אני ואשתי שתחיה - כשראינו את השלט הזה בבניין שלנו לפני כמה שבועות היינו די בדילמה:

• צד אחד, יש את המשפחה מרובת הילדים מתחתינו, עם קונצ'רטו לסירים של 7 בבוקר בשבת.
• מצד שני, יש את הדתיים מלמעלה עם שיעורי התורה משחר ההיסטוריה שמתקיימים בימי שני בערב.

הדילמה כה קשה... ואולי פשוט היינו צריכים אנחנו להתקשר?

מדור חדש כאן - מדד מלונות. והמלון הראשון הוא זה שאני נמצא בו עכשיו.

פרטים כללים

מלון Holiday Inn Paris Saint Hermain Des Pres נמצא לו אי שם באיזור הדרומי של פריס. לא הייתי בסביבה מעולם, אבל די נחמד כאן אני חייב לציין.

הרחוב המדוייק הוא 92 rue de Vaugirard ואתר האינטרנט http://www.holiday-inn.com/paris-germain.

הייתי לצרכי עבודה... כרגיל.

קוטריי

מלון נחמד, אבל קצת צרפתי מדי לטעמי. הכל עקום - בעיקר כל מה שקשור לדלת הכניסה. מי עושה כזה מנגנון מפגר לדלת? צריך ללחוץ על הכפתור, להביא את הפינה הספציפית של המפתח מול הנורה האדומה ולהתפלל לנורה ירוקה. בכניסה למלון אפילו הסבירו על דלת לדוגמה איך צריך לפתוח אותה...

לתוצאות

1. דלת כניסה - 4. מנגנון טפשי...

2. נייר טואלט - 5. עלילי תלת שכבתי!

3. גודל חדר - 3. יש מקום לשכיבות שמיכה, אבל לא תוך כדי צפייה בטלויזיה. בתוך האמבטיה אסור להרים את הידיים.

4. תאורה - 4. יש אור מספיק להכול, אבל אי אפשר להשתמש באור ליד המחשב בלי להדליק את כל האורות בחדר. אז ענת לא יכולה לישון תוך כדי.

5. אינטרנט - 4. עובד. מחובר בצינור לקיר (את הכבל צריך לקחת בקבלה - קצת טפשי) וזה בתשלום.

6. מגהץ - 0. אין.

7. מתאם חשמל - 1. יש, אבל רק למי שמגיע מארה"ב או מאנגליה. אנחנו הישראלים צריכים לקנות ברחוב.

8. ערוצי טלויזיה - 0. אכזבה. בתאוריה יש בערך 10 ערוצים באנגלית. בתכלס אפילו CNN לא קולטים טוב.

9. מיני בר - 4. אני מעדיף שלא יהיה ויש, אבל כזה עם מפתח, ככה שאפשר לנעול.

10. כספת - 5. מהסוג הכי שווה. אפשר לנעול אותה עם שני כרטיסי אשראי - אחד שלי ואחד של אשתי שתחיה.

11. ארוחת בוקר - 0. בתשלום. צרפת - מחיר מופרז...

12. חדר כושר - 0. אין. באינטרנט מבטיחים שיש - שקרנים.

13. אחרים - 3. לא נפלתי מהרגליים וגם לא התאכזבתי.

סה"כ הגיע המלון ל-2.54 בדירוג המלונות של צחי.

הגיע הזמן - יש קטגוריה חדשה פה בבלוג, והיא נכתבת - איך לא - מחדר במלון.

שבוע שעבר, כשישבתי עם חברים למסיבת יומולדת, הגיע השיחה של הטסים קבוע - באיזה מלונות מוזרים יצא להם להיות בשנה האחרונה. זאת בעיה אמיתית שאין לה פתרון טוב. אז החלטתי לשים פה את הרשמים האישיים שלי מהמלונות שיצא לא לבקר בהם מעתה ואילך ואני אתחיל כמובן במלון שבוא אני נמצא עכשיו.

את הרשמים שלי אני אארגן כאן בצורה מדעית ומדוייקת, כאשר כל מלון יכול לקבל ציון שבין 0 ל-5. אלה יהיו הכוכבים שאני נותן למלונות... כדי להגיע למספר המיוחל, אני אבדוק מספר פרמטרים שחשובים עבורי במיוחד

הפרמטרים

1. דלת כניסה. לכל חדר במלון יש כזה. כל מלון יש לו את השטיקים שלו בנושא - מפתח רגיל, חשמלי, כזה שמנפנפים באוויר, אחד עם בומבה של מחזיק מפתחות וכו'.

2. נייר טואלט. כשאני בחו"ל, אני מעדיף לנגב במשהו שלא ישאיר סימנים של נייר שיוף. לא כל המלונות מבינים את הקונספט הזה...

3. גודל חדר. ממיקרו ועד לאולם קונצרטים. הכל יש. מה שחשוב זה שיהיה אפשר לנשום.

4. תאורה. אני בא עם מחשב ועם ספר. אני מצפה להיות מסוגל להשתמש בהם מבלי להגדיל את מספר המשקפיים שיש לי.

5. אינטרנט. מחשב כבר אמרנו? אז צריך גם להתחבר באינפוזיה לעולם. אם בתשלום או לא בתשלום, בחבל טבור או באויר.

6. מגהץ. כשיש מגהץ בחדר מבחינתי זה יתרון. זה חוסך גיהוץ וקיפול נורמלי בבית. זה חשוב לטיסות מהעבודה למזרח - כשמצפים שאני אבוא בלבוש מלא.

7. מתאם חשמל. מחשב אמרנו נכון? לפעמים אני שוכח את המתאם בבית. ואז יהיה נחמד אם המלון חשב על זה כבר והכין סטוקים של מתאמים בשביל צרי אופקים כמוני.

8. ערוצי טלויזיה. לשעמום. רצוי מאד באנגלית ורצוי מאד שלא רק CNN ו-BBC.

9. מיני בר. שלא יהיה. עם אשתי - מיני בר זה אסון. זה מגדיל את תקציב הטיול ב-20% לפחות.

10. כספת. צריך שיהיה בחדר - כדי להשאיר דרכון, כרטיסי טיסה ושאר תופינים.

11. ארוחת בוקר. שיהיה כלול במחיר המלון ושהיה עשיר כמו מסעדות באילת...

12. חדר כושר. כדי שהאשה תהיה מרוצה.

13. אחרים. לכאן יכנסו כל אותם הדברים שהמלון הפתיע בהם או להיפך.

אז זהו. כל מה שנשאר זה להתחיל לדרג...

אם אתם גם טסים, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשמח לשים לכם כאן מקום בין הפוסטים שלי.

(הכותרת לקוחה מתרגום של ספר של ד"ר סוס)

מכירים את התופעה הזו של כביסה להעלים גרביים? אתם צוברים כביסה בסל, מעבירים למכונה, והופ - כשאתם באים לקפל חסרים גרביים ואתם נשארים עם גרב ביד בלי בן זוג - ממש קסם. מה עושים? שומרים בצד ומקווים לזכור לפעם הבאה שתהיה איזה גרב בודדת - כדי לבדוק אם יש לה חתן מיועד בפינה חשוכה בארון.

אצלנו, יש קוסם אחר שמעלים את הגרביים - כלבנו האהוב בז'. יש לו אהבה מיוחדת לגרביים של ענת. אחרי שהוא מעלים אותם, יש להן 3 דרכים שונות לצוץ מחדש:

1. בחוץ, מעל שיח רענן, ביציאה מסריחה וארוכה מהרגיל.

2. מאיפה שהם נכנסו, בתוספת מיצי קיבה ומעט עשב מהגינה ממול.

3. בביקור אצל הוטרינרית.

ביום ראשון בבוקר, אחרי ליל שבת ארוך במיוחד ומלא הקאות, לקחתי את כלבנו התשוש לבקר את הוטרינרית, היא פינקה אותו בניתוח קצר למציאת הגרב האבודה. הכלב שלנו, שכ"כ נהנה, פשוט לא יכל להתאפק, ולכןהוא מבקר אותה מאז כל יום. אפילו היום (או יותר נכון אתמול בלילה) - הוא פשוט היה חייב לקפוץ לנשנש משהו אחרי שיומיים הוא לא אוכל. אז ביליתי איתו ועם הוטרינרית שעה נעימה עם אינפוזיה, משכחי כאבים ואנטיביוטיקה.

כיף זה לא. זה אפילו די מדאיג (אם כי הרבה פחות מהאפיזודה הקודמת שלו לפני כמה שנים - שם פתחו אותו פעמיים בתוך יומיים). כמו שהוטרינרית כבר אמרה - היה עדיף לחבר לו ריץ' רץ' לבטן בפעם הקודמת - זה היה הופך את כל העניין להרבה יותר קל.

לפני קצת למעלה משבועיים, התחלתי במיני פרוייקט של שינוי השם שלי. פניתי לאנשים במייל וביקשתי מהם להגיב כי דעתם חשובה לי. עכשיו, הגיע הזמן לסכם ולעבור לתוצאות.

אני אתחיל קודם כל בעובדה שלא היו לי כוונות אמיתיות לשנות את השם שלי. לא לנינט ולא ליהודה (לוי כבר יש לי). אבל עניין אותי לדעת מה אנשים חושבים - כאלה שמכירים אותי ממקומות שונים.

מה היה לנו?

המשעממים

רבים החליטו לחזק את ידי בשם הנוכחי שלי ואפילו להזכיר לי שזה ה-brand שלי. תודה רבה. ידעתי. לא מעניין. אפילו קצת מאכזב לבזבז לי ככה מקום פה בבלוג על חיזוקים. תתנחמו בעובדה שזאת גם הבחירה שלי.

הרעיון הכי פולני

אמא שלי כמובן, הגנה על השם שבחרה לי - כמו פולניה טובה (היא תורכיה, אבל זה די אותו הדבר במובנים מסויימים). התורכים, בכל אופן, המציאו את העצלנות וחוסר המעוף בעניין הזה - השם של הילד ילך לפי הסבא. אז סבא יצחק גרר ילד צחי - כמה כיף. אם אנחנו לא היינו משקיעים, היינו גומרים עם ילדה בשם ויקטוריה או פרידה - שמות מצויינים, אבל לא ממש לילדים
רק לשם הבהרה - אני דווקא חושב שצחי זה שם שמתאים לי - תודה אמא

המאמרקים

כולנו רוצים לאמריקה (אני אם כבר רילוקיישן אז לטיוואן). הרבה הציעו לשנות את השם לאנגלית (היה לנו ג'ו, רוברט ושמעתי על צחי אחר שנקרא וילי בהלעזה). תודה על הרעיונות וההצעות. מצד אחד צודקים - מצד שני אני יותר מדי ציוני בשביל לקחת לי של אמריקאי.

טויסט אסיאתי למאמרקים

ההצעות האלה באו מאנשים שיודעים מה הם אומרים. הם טסים לחו"ל. הם הגיעו למזרח. והם גילו שמות אמריקאיים לאנשים. עם הזמן - הסבירו להם שלכל איש יש שם2 שמות: האחד שנתנו לו הוריו (לרוב שם סיני שנשמע כמו תה של ויסוצקי) והשני, שם שהם נתנו לעצמם כדי שהנודניקים האלה מהמערב שלא מבינים כלום ונראים כמו תיירים יוכלו לפנות אליהם באופן נורמלי. אני לא מוכן לזה. אני רוצה שם אחד.

דרך אגב - לאלה שבוחרים לעצמם שם אמריקאי - אני עובד עם שני אנשים נחמדים שקוראים להם מייקל וג'קסון (שניהם מאותה החברה במזרח) - אין שום דמיון למקור - לא משנה באיזה מהגלגולים שלו...

הפדיחה הגדולה

היה לנו גם כנס של אנשי המכירות בצפת מתישהו לפני שבוע. היה קשה, ארוך ומתיש. פניתי גם לכל אנשי המכירות שלנו - אלה שבאמת שוברים את השיניים שלהם על השם שלי וביקשתי המלצות לשינוי. אחד מהחבר'ה היה צריך להציג נושא מסויים של קבוצת עבודה שהייתי חלק ממנה והוא פשוט התחיל בכך שהקבוצה שלנו מצאה את השם המושלם - צ'קי. אז חברים - אם אתם רוצים לצחוק עלי במשרד - זאת הדרך. אנשים התעוררו ויכלו להקשיב עוד כמה דקות לפני שנרדמו בהמשך אותה ההרצאה...

השם המוצלח ביותר

איך לא חשבו על זה קודם?

אני פשוט צריך להתחלף עם הכלב שלי! לו יקראו צחי ולי יקראו בז' - אפילו הבלוג הזה רומז על הפיתרון האלגנטי.

אז נעמי - תודה! תודה! תודה! את הזוכה המאושרת של ארוחה מתישהו בשנה הקרובה - רק תודיעי לבעלך (עם שם מופלא משלו) שאתם מוזמנים...

לסיום, בשבועיים האלה היו הרבה רעיונות ודיונים עם אנשים שונים. אני נשאר עם השם הקלוקל שלי - הערס וחנוני עם שני שמות משפחה.

היתרון היחיד לכזה שם הוא לאגו: כשאני מחפש את השם המלא שלי בגוגל (גם עברית וגם אנגלית) - כל התוצאות מדברות רק עלי. לא עד עוד שבעת אלפים יוסי כהן למניהם. בצורה הזאת - לא תהיה לי אף פעם את הצניעות שכ"כ חסרה לי כדי להיות מושלם.

שנה מצויינת. שנת שמיטה. אסור לטעת עצים. אסור לעבד אדמות. אסור בעצם כלום. אני ממש מאמין שהחקלאים עוקבים אחרי כל האיסורים האלה השנה.

החברה שאני עובד בה כבר שנים, החליטה הפעם ליטול יוזמה למען הקהילה וללכת לטעת עצים בשם עובדי החברה (ככה אחרי מלחמת לבנון, בשביל הפטריוטיות, ובשנת שמיטה - לא פחות).

הבוקר כשהגעתי לעבודה, מצאתי נייר קלף מעוצב ומצוחצח מחכה לי בחדר על השולחן. דף דומה ליווה את הבוקר של כל עובדי החברה בארץ...

אני אקדים ואומר - אני חושב שהחברה שאני עובד בה עושה רבות למען העובדים והקהילה, והקטע הציני הבא נועד סתם כדי להקניט ולא מתוך מחשבה רעה אמיתית. אני באמת חושב שהפעולות הקטנות האלה שיחידים וחברות עושים באמת מביאים לשינוי (זה מחבק העצים שבי שמדבר עכשיו).

אז ככה:

1. יש לנו מעל 200 עובדים בחברה. הערכה שלי, שאם כל אחד קיבל דף יפה כזה, והיו כמה פספוסים וטעויות בהדפסה, אזי מתוך כל העובדים, יש עובד שתרם את העץ שהוא נטע ברגע זה בשביל לייצר עבורינו את הדפים היפים האלה (שימצאו בצורה זו או אחרת את דרכם לפח המחזור בשנה הקרובה). אז למה לנטוע עצים וליידע את כולם מניירות שמיוצרים מאותם העצים???

2. זאת אחת הפעמים היחידות שרשמו את השם שלי נכון (אפרופו שם - אני אחזור לנושא השם שלי בסוף השבוע).

3. איזה כיף שנטעו עץ בשמי בשנת שמיטה! איך עובד המצפון של הדתיים בחברה שלנו היום - אני לא ממש יודע. יש לי הנחה סבירה שכנראה שילמו את הכסף על החשבון כדי שבשנה הבאה ינטעו את העצים או איזה סידור מאגי דתי דומה.

בכל אופן, חג שמח לכולם! אני התפוצצתי היום מרוב בננות מיובשות...

או יותר נכון החודש...

במשך החודש האחרון עבדתי קצת יותר מדי - הכל בשביל מטרה אחת - ה-14 בינואר - התאריך בו התחילה פגישת המכירות השנתית בעבודה. כתור מנהל מוצרים, היה הרבה עבודה - ואפילו עבר מוצלח השבוע.

אז מה עשיתי השבוע?

• הרבה פגישות

• עוד פגישות

• אוכל - גם הרבה

• קפאתי מקור (ככה זה בצפת בשבוע הכי קר השנה)

• קצת משחקי פליסטיישן

• הוקי (שולחן)

• משיכת ג'יפ בעלייה

• ג'קוזי

• חמאם תורכי (עד עכשיו מגרד לי כל העור מהחוויה המרנינה)

• קריאה בקלפים

• מסאז'

מה היה חסר?

• זמן. לא ממש ראיתי איזה עוגות היו כי הייתי צריך להמשיך ולנהל ישיבות לאורך הפסקות הקפה

• אינטרנט. שבוע בלי למישהו מכור הביא אותי ממש לקריז

בקשר לקריאה בקלפים, היה משעשע. עכשיו למדתי על עצמי כמה דברים חשובים:

1. אני צריך לעזוב את העבודה ומהר

2. אם כבר לעזוב - אז את ההיי-טק - זה הורג אנשים (הייתי ממליץ לא להביא את הקוראת בקלפים הזאת בפעם הבאה לאירועי חברה - יש לה נטייה לירוק על היד שמאכילה אותה)

3. אני טיפוס של מנהיג (מה אני אעשה עם זה אם היא לא מרשה לי לעבוד במקוםעם לחץ???)

4. אה כן - אני אדם עם לב טוב שרוצה לשנות את העולם

5. יתאים לי ללכת ולעסוק בנומרולוגיה או קואוצ'ינג

אז מי שמחפש מאמן אישי עם לב טוב שיכול לספר לו דברים לפי תאריך ושעת הלידה מוזמן להתקשר - אני מבטיח להיות מקצועי.

שבוע קשה. חודש קשה בעצם. השבוע יש לנו את פגישת המכירות השנתית בעבודה, והפעם, שלא כמו בשנתיים האחרונות בהן היינו באילת ובים המלח - אנחנו בצפת - ועוד בשבוע הכי קר בשנה.

מה שאני הייתי נותן בשביל מחממים חשמליים לאצבעות ברגליים היום. מישהו צריך כבר להמציא את זה...

עוד דבר שהייתי נורא רוצה זה אינטרנט נורמלי. מה שיש לי כאן זה יותר כמו זרזיף חלש של ביטים שמגיע באופן לא רציף וגם אז רק של מים קרים.

אז הרבה להתעסק כאן בבלוג אני לא ממש יכול - יותר יהיה בהמשך, בסוף השבוע.

אני מודה לכל אלה שעוסקים במלאכת הקודש של לעזור לי עם השם שלי. אני מבטיח לעבור באופן רציני ככל האפשר ולהגיב בהתאם. מי שעדיין לא הספיק - מוזמן לספק את דעתו לגבי שם...

מסתבר שהשנה היה גידול במספר האנשים ששינו את השם שלהם במשרד הפנים.  למה זה קשור אלי? לי לא שינו מעולם את השם: הוסיפו לי שם (נדמה לי חיים) מיד אחרי שאבא שלי נפטר (הוסיפו=רב אמר להוסיף, לא נעשה שום דבר מעשי בתהליך).

בכל אופן - יהיה קשה להסביר למה השם שלי לא נכון בכ"כ הרבה מובנים. על קצה המזלג:

1. אשתי (שתחיה) תמיד אומרת ש'צחי' זה שם של ערס (מה שלא מסתדר עם התמונה מהפוסט הקודם והמחמאה שקיבלתי עליה)

2. לונט-לוי. לא לוי, לא לבנת - לונט-לוי. עם מקף באמצע. אבא שלי אמר לי שאני אתקע עם השם הזה כל החיים...

3. צחי. למען השם - אני מנהל מוצרים עם קשרים עם הרבה אנשים בחו"ל. אין אף אחד שמסוגל באמת להגות את השם שלי כמו שצריך. קוראים לי: סחי, שקי, שחי, סטחי, טשי ועוד כל מיני מוזרויות.

אז בהתחשב בעובדה שיש עליה במספר האנשים שמשנים את שמם, החלטתי לפנות לקוראי הנאמנים יותר והנאמנים פחות - משפחה, חברים וחיות אחרות - בבקשה - בואי בהמוניכם - עם שמות - יפים - מגניבים - מתאימים - ושאפשר להגות בשפות אחרות גם. אני מבטיח לשקול ברצינות כל הצעה ואולי אפילו בסוף לעשות את הצעד השערורייתי לשנות שם

למי שמגיעים לכאן בפעם הראשונה - אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג מההתחלה לסוף ולהיפך ואז לבחור שם הזוי מספיק.

כן, שוב עברו להם כנראה חודשיים, ושוב הקסדה על הראש צצה לה באין מפריע - הגיע הזמן ללכת להסתפר.

הקש ששבר את גב הגמל הפעם היה העובדה שהחליטו לצלם אנשים אצלנו באופן מקצועי כדי שיוכלו למרוח את הפרצופים שלנו בכל מיני אתרי אינטרנט וג'ורנלים במידת הצורך. עבדכם הנאמן היה צריך בוק חדש ואת זה סיפקו לי בעבודה (כנראה שאני חשוב מספיק כדי למרוח את הפנים שלי באינטרנט בכל מיני מקומות מפוקפקים).

זה דרש הרבה מאמץ: הייתי צריך לצאת מוקדם ביום חמישי מהעבודה כדי לרוץ להסתפר במקום הקבוע שלי (אני אומר "הלו" בטלפון והספר הנאמן שלי מודיע חגיגית "תבוא בעוד שעה ותביא ספר" - הוא מכיר אותי כבר שנים). הוא אפילו לא טורח לשאול אותי איך אני רוצה להסתפר (הוא יודע שזה מיותר - האישה בבית כבר הודיעה לו פעם בעבר איך היא רוצה לראות אותי בבית) והוא גם לא מנסה להראות לי איך יצאה התספורת מאחורה (למה לבזבז עלי זמן שאני גם ככה לא מעריך?). בקיצור - ספר מצויין שנותן לי יחס אישי שמתאים לי בדיוק.

מה עוד עשיתי? לא התגלחתי בסופשבוע - כדי שהגילוח ביום ראשון יצא עם מינימום פציעות ומכסימום הורדה של הזיפים (בקיצור - סתם תירוץ כדי לא להתגלח). אה כן - והתאפקתי שלא לקלף את השפתיים היבשות שלי כמה ימים רצוף (בשנה שעברה צילמו אותי אחרי קילוף טוב כזה שהוציא לי כמה תמונות מהרפרטואר).

והתוצאות? הרוב טובות. חלק אפילו מוציאות את האישיות שלי במלוא הדרה:

תנו כבוד לאף היהודי!

היום בערב היו אצלנו קצת אורחים, ואני שוב עמדתי במטבח ובישלתי להנאתי כמה שעות.

אחד הזוגות שבאו הם חברים טובים מהשכונה שדי בררנים במה שנכנס להם לפה - למרות זאת הצלחתי הפעם להאביס אותם כמו שצריך. אז נטע, לבקשתך: הירקות בתנור מהיום...

מצרכים

• 3 בטטות בינוניות או קטנות

• 5 תפוחי אדמה בינוניים

• 2 גזרים גדולים (אופציונלי)

• 2 קישואי זוקיני בינוניים (אופציונלי)

• 1 בצל גדול (אופציונלי)

רוטב

• חצי צנצנת של חומר מתוק (ריבה טובה או דבש)

• חצי כוס יין לבן

• 3 כפות שמן זית

• 2 כפות רוטב סויה

• 1 כף אבקת מרק עוף או בצל

• מלח ופלפל

• 2 גבעולי רוזמרין (אופציונלי)

אופן ההכנה

• מערבבים את כל חומרי הרוטב יחד.

• את הירקות מקלפים וחותכים לרצועות בעובי של כ-2 ס"מ (את הבצל לקוביות גדולות).

• מוסיפים את הרוטב לירקות ומערבבים טוב. נותנים לירקות "לנוח" עם הרוטב כמה שעות.

• שמים את הירקות בתבנית ומכניסים לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות לבערך שעה.

אפשר להניח מעל קצת חתיכות עוף במרינדה אחרת (אני הנחתי שיפודים - בשביל אוכלי הפגרים שבאו לבקר) ולחמם יחד. אם עושים את זה - ניתן להוסיף את העוף כחצי שעה לתוך זמן הבישול של הירקות.