היום בו הרביצו לבת שלי
אני לא בן אדם אלים.
באמת שלא.
לפחות לא רוב הזמן.
אבל אתמול, כשאשתי שתחיה התקשרה ואמרה לי שילד בן שנה וקצת הרביץ לבת שלי - הייתי מסוגל לרצוח. באותה השניה, כל מה שרציתי לעשות (חוץ מלפרק עצמות של חצי עוף בן שנה), זה להושיט ידיים דרך הטלפון ולחבק חזק את הבת שלי. זאת הרגשה די מוזרה - זעם ורוך בו זמנית. חדש לי.
כל הנושא הזה של הורות הוא רצף של ניגודים. אני רוצה לגונן על הילדה הקטנה ולעטוף אותה בצמר-גפן, אבל גם רוצה שיהיו לה חיים מאתגרים, שהיא תהיה עצמאית, שתתמודד. לא מסתדר יחד.
עכשיו, כשהגיע החופש הגדול, מקום העבודה שלנו שורץ זאטוטים שרצים במסדרונות. כל יום הורים אחרים נגררים עם הילדים שלהם ומחפשים להם תעסוקה. שבוע שעבר, מישהי שעובדת איתי כבר מספר שנים, הביאה את הבת שלה - נערה בגיל הטיפשעשרה. הלכנו בקבוצה לארוחת צהריים, והיה לי מעניין להתבונן מהצד - המבטים המגוננים והגאים של אמא שלה והקשר החזק הזה. לא ראיתי אותו קודם. זה נראה שמתחילים לראות דברים חדשים שתמיד היו שם כשנהיים הורים.
בכל אופן, די עם ההשתפכות - יובל עוד יחליט שכאן מתקתק מדי
אז אם אתם ילדים קטנים וזבי חוטם, ובא לכם לנסות ולגרום לבת שלי לבכות - כדאי שתדעו שיהיה לכם עסק איתי, ואני לא עומד להיות סבלני או נחמד - אני פשוט אפרק לכם את הצורה ואצרח על ההורים שלכם שלא גידלו אתכם כמו שצריך.