ביקורת סרט: הדוכסית

אמרו לי שהגיע הזמן לסרט בלי אקשן. אמרו לי שאפילו בביקורות לסרט הגברים לא השתעממו. אמרו ולא האמנתי. ובצדק.

הלכנו היום לראות את הסרט הדוכסית.

עוד בכניסה לאולם היה ברור שמדובר בלהיט היסטרי. האולם היה מפוצץ והיינו צריכים להתכרבל לנו בפינה בשורה האחרונה. היה ריח עדין של נפתלין באוויר - שילוב של כמות גדולה מדי של גימלאים עם חוסר מיזוג אוויר (כנראה כדי שהם לא יתקררו). הגענו לסרט זקנים במקום לסרט נשים. לא יודע מה יותר אכזרי.

כל הסרט, זמזמו לאשתי באוזן בני גיל הזהב שליידה - מסבירים האחד לשנייה מה קורה על המסך הגדול. הנאה צרופה.

אז נכון שיש שם את "ההיא משודדי הקאריביים" ונכון שהיא בלבוש של התקופה. אבל מה זה כובעים האלה? והבעל הצנון והמאהב האיטרייה?
הסרט טוב. קצת מאד כבד. ובעיקר נטול אלימות מספקת לסוף שבוע. אולי עכשיו, כשאשתי ראתה איך בעלים יכולים להיות, היא תבין איזה אוצר אני .

מזל שאנחנו לא חיים בתקופה ההיא, ושחופש הוא מצרך שהוא מנת חלקנו במדיקה המטורפת הזאת (באופן יחסי כמובן).

אשתי - פעם הבאה אני בוחר סרט. תתכונני.