19 שעות של צ’יעמום

אנחנו הורים. זה לקח רק 19 שעות (ועוד כמעט 9 חודשים), והסוף? רובו היה מצ'עמם. לפחות בשבילי.

האמא סובלת - אין כאן אפילו שאלה. אבל האבא? הוא לא עושה כלום.

ביום חמישי בלילה, הלכנו לישון, ומיד בתום יום ההולדת הרשמי שלי, כמה דקות אחרי חצות, ירדו לענת המים. נסענו לבית החולים והתחלנו את ההמתנות הארוכות עד הלידה. מחדר ההמתנה, לחדר הלידה, באפס ידיעה מה עומד להיות ומתי. אז 19 שעות היו שם, של פתיחה הולכת וגדלה בעצלתיים, עם צירים, שאין לי כתור הבעל הרבה מה לעשות בהם. ישנתי חלק מהזמן הזה, וחיפשתי את עצמי בשאר, אבל בכל זאת - היה מצ'עמם.

מה זה הדבר הזה? אין טלויזיה, אין די.וי.די, אין רדיו, אין דיסקים, אין חוברות פורנו. הבנתם.

הטמפרטורה בחדר הייתה כמו במקפיא שלנו. לקראת הבוקר, הרגשתי כמו ארטיק-אנושי בגודל טבעי.

ראינו החלפה של 3 משמרות, עם סוגים שונים ומשונים של מיילדות.

כגבר, אני חייב להודות שהרגשתי די מיותר בתהליך, עם רצון עז להתמזג עם הטפט המעודן בחדר הלידה. היום, כשהחוויה של הלידה די "מכריחה" את הגבר המודרני להופיע לחדר הלידה, מישהו צריך לדאוג לו לצ'ופרים שם. מסך שטוח וקולקציית סרטי אקשן בהחלט תהיה מבורכת...

אבל זה היה שווה כל רגע בסוף!