עדיין בארה"ב. הפעם במינאפוליס.

המלון שהייתי בו ממוקם קרוב יחסית לשדה התעופה, אבל הדבר הכי חשוב – הוא ממוקם מטר וחצי משתי חנויות לתינוקות. בדיוק מה שהייתי צריך. נחתתי. נסעתי למלון. קיבלתי חדר. והלכתי לקניות. עשר דקות אח"כ הייתי מסודר עם התינוק שלנו.

כמו כל המלונות השבוע, גם במלון הזה החדר גדול ומרווח.

כמו המלון הקודם (וזה שיוזכר כאן בעוד ימים מספר), גם כאן חדר הכושר מצחיק עד כדי גיכוח. הבריכה לעומת זאת, כאילו נבנתה עבור ילדים, למרות שלשחות אי אפשר.

הכי מגניב?

במסעדת המלון יש מחשבה על ילדים. ניירות וצבעים.

הכי זוועתי?

שמו שולחן עבודה למחשב. מגניב. אבל לא השאירו שם שום חיבורי חשמל פנויים (רחוק, מתחת לשולחן)

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –4. הנייר היה בסדר. כל האופרציה של האמבטיה טיפה פחות.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 3. אי אפשר להדליק את מנורת העבודה יחד עם המחשב.
5. אינטרנט – 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 0. זה לא המתאם. זה הקושי לחבר מחשב לחשמל.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה.
9. מיני בר – 5. אין. כמו שאני אוהב.
10. כספת – 0. מה זה כספת?
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. ועוד בתשלום נוסף.
12. חדר כושר – 0. חדר יש. כושר אין.
13. אחרים – 5. מיקום פצצות. קרוב לשדה התעופה. ליד חנויות.

לסיכום: 3.38 במדד המלונות של צחי.

למה התחלתי שוב עם מדד מלונות כאן? כי השבוע יש לי כמה כאלה לסקר במקומות שונים בארה"ב.

אתמול הייתי בראשון מביניהם: Holyday Inn, Libertyville, IL.

Libertyville זאת עיר/עיירה מקסימה במרחק 30 דקות נסיעה משדה התעופה של שיקגו. מסביב הכל ירוק, ויצא לי להגיע ביום ללא גשם עם מזג אויר מצויין. איך שנכנסתי למלון שאלתי על מסלול ריצה, והסתבר לי שהמלון ממוקם צעד וטיפטיפ מחורשה ענקית מלאה בעצים, חיות ואגמים קטנים. אחרי 10 ק"מ בערך בחורשה (חלקם בהליכה וחלקם בריצה) חזרתי שמח וטוב לב למלון – עם ידיעה ברורה שיהיו לי התכווצויות שרירים ברגליים בימים שיבואו.

המלון, ומסביבו ירוק וכחול לכל עבר…

ובכל אופן, יש משהו להגיד גם על המלון עצמו: המיקום מצויין גם לגיחות למסעדות בסביבה, אבל משום מה הוא חושב קצת בקטן: הדוש במקלחת נמוך מדי והיה צריך להתכופף (זה ארה"ב!?), חדר הכושר והבריכה מיניאטוריות…

כל מכשירי הכושר בחדר הכושר המרווח

הבריכה המחוממת – טובה לילדים קטנים, אבל זה בערך הכל

דבר נוסף מוזר במלון הזה – הכיור. הוא בתוך החדר ולא בחדר השירותים:

ולמדד…

1. דלת כניסה – 5
2. נייר טואלט –4. הנייר היה בסדר. המיקום של הכיור לא.
3. גודל חדר – 5. אמריקה.
4. תאורה – 4. בסדר. לא משהו מיוחד
5. אינטרנט – 5. מהיר וחינם.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 3. היה צריך להתכופף כדי לחבר את המחשב.
8. ערוצי טלויזיה – 5. אמריקה
9. מיני בר – 5. אין. כמו שאני אוהב.
10. כספת – 5. יש. עובד.
11. ארוחת בוקר – 2. אמריקאית. לא היה אפילו עלה חסה לרפואה. תוך דקות אחדות הרגשתי את העורקים שלי מסתיידים מהשומנים.
12. חדר כושר – 2. חדר יש. כושר אין.
13. אחרים – 5. מיקום פצצות. בלב הטבע אבל גם בתוך העיר עצמה.

לסיכום: 4.15 במדד המלונות של צחי. צריך לחזור. בשביל הטבע.

אז נכון. לא כתבתי המון זמן. ונכון. אני לא במזרח הרחוק עכשיו, אבל הייתי. בדיוק לפני פסח.

ועכשיו רק יוצא לי לכתוב כאן על המלון שהייתי בו במקאו – "עיר" דמויית לאס וגאס בסין, סמוך להונג קונג.

כמו שאמר אחד מהאיטלקים שהיה איתי במלון כששאלו אותו אם זה דומה למקור (ונציה): "זה נורא מוזר. זה נראה כמו הדבר האמיתי, רק עשוי מקרטון).

המלון מפואר בכל קנה מידה והחדרים בו די מופרעים:

מבט מהכניסה, דרך "חדר השינה", לעבר ה"סלון"

ובכיוון ההפוך, מה"סלון" לעבר הכניסה

בניגוד למקבילה שלו בלאס וגאס, כאן הקזינו מופרד טיפה מהמלון ואין צורך לעבור דרכו כל פעם. כמו בלאס וגאס, גם כאן כל הליכה היא מסלול. זה רבע שעה מהחדר למעלית, מהמעלית לחדר האוכל, מחדר האוכל לאולם בו היה הכנס, מהכנס לכניסה למלון. ספורט היה לי שם בשפע.

ולמדד…

1. דלת כניסה – 3. משהו פשוט לא עבד. הכרטיס לא הגיב בפעם הראשונה בכל נסיון כמעט.
2. נייר טואלט –5. לא רק הוא. כל חדר האמבטיה. יש חדר נפרד לאסלה. אמבטיה. מקלחת. כיור גדול עם מראה. פינת טואלט כדי שלנשים יהיה איפה להתאפר בישיבה.
3. גודל חדר – 5. אין דברים כאלה. בעצם יש.
4. תאורה – 4. שליטה מרכזית. אבל היה קשה לסגור את כל האורות מבלי להפסיק את החשמל למחשב.
5. אינטרנט – 4. בתשלום. אבל עובד ומהר.
6. מגהץ – 5. יש בחדר.
7. מתאם חשמל – 5. לא צריך. השקעים החשובים בקיר עובדים עם כל חיבור.
8. ערוצי טלויזיה – 5. לא היווה בעיה. יש מספיק ערוצים באנגלית
9. מיני בר – 3. יש. אפשר לבקש לנעול
10. כספת – 5. יש. עובד.
11. ארוחת בוקר – 5. אין מה להתלונן על ארוחות סטייל וגאס.
12. חדר כושר – 5. סבבה. גדול. חדש. שווה.
13. אחרים – 5. היה מצויין. רק חבל שהמלון במקאו.

לסיכום: 4.54 במדד המלונות של צחי. בין הגבוהים.

אה. כן… הנה הנוף מהחדר:

אחרי שלושה ימים נטולי שינה, הגיע היום המיוחל – הלכתי לפגוש שוב את רופאת השיניים שלי. שן הבינה שלי שוב עושה צרות.

שן הבינה שלי עברה הרבה – טיפול שורש, סתימה ושאר ירקות.כל כמה חודשים היא כואבת ליום-יומיים ואז זה עובר. הפעם, לרופאת השיניים שלי נמאס ונשלחתי לעשות צילום פנורמי.

זה אומר עלייה של שלוש קומות למכון לצילומי השיניים. במכון לצילומי השיניים מישהו החליט להיות אכזרי משהו והניח בכניסה קערה מלאה סוכריות.

אני מניח שלמישהי כבר יצא לשבת אצל הדיאטנית מול סלסלת רוגלחים…

בכל אופן, טכנאית השיניים (אם זה שם המקצוע של הילדה הנמוכה עם הגשר שקיבעה לי את המוח בתוך מכשיר גדול ולבן) ביקשה ממני לחייך, לעצום את העיניים ולא לזוז, ואחרי 10 שניות של מוסיקה קלאסית נגמר כל התהליך.

משם לרופאת השיניים – והופ לכירורג. היה לו זמן פנוי, ולי שן לעקירה.

חמש דקות נוספות של סמול טוק וכבר פלייר עבד כדי למשוך את השן הסוררת החוצה.

רבע שעה נוספת וכאבי התופת התחילו.

אאוץ.

עכשיו רק שיעבור הכאב…

ילדים גידלתי ורוממתי.

הבת שלנו ישבה יום אחד לצייר את המשפחה שלה. כל אחד (חוץ מהקטנצ'יק) קיבל פורטרט משלו.

אז זאת חן:

מגיעה קומפלט עם ריסים ולחיים

הנה אמא:

וזה אני:

אומרים שילדים לא משקרים. אז אולי באמת העיניים שלי לא באותו הגודל?

גם זה קרה בשנת 2010. או יותר נכון ביום האחרון של 2010.

חן, בהברקה של צהריים, החליטה לייצר לה אוטו מהכריות בסלון בשילוב עם הכרית מהמיטה שלה.

כמו כל הורים, קנינו לבן שלנו הכל. ומחדש. כמעט ולא העברנו דבר מאחותו. לא ברור למה, אבל הצורך העז לזרוק את מרבית הדברים שארזנו ושמרנו ולקנות שוב פשוט היה שם. אולי כי לא היה לי הכח להתמודד עם אשתי האהובה בנושא הזה, או סתם כי צריך לקנות.

אחת מהקניות העיקריות היה מובייל – כזה של tiny love – הכי יקר והכי משוכלל.

מובייל זה דבר די משעשע. הוא מתאים לתינוקות. עד גיל 5 חודשים (לא 3 ולא 6), ובכל אופן, צריך להוריד אותו כשהילד מתחיל להתיידד איתו יותר מדי ולשלוח ידיים חמדניות.

המובייל של טייני לאב באמת מוצלח, והסיבות לכך נעוצות

בשינויי הזוית,

האורות,

הצורות,

הצבעים

והתנועה.

מכל זה אני לא ממש יודע לומר אם התינוקות מוקסמים ממנו ובגלל זה לא בוכים ל-20 דקות החסד שהוא מייצר או שהם פשוט בשוק מרוב פחד והיסטריה…

התינוק שלנו כבר התרגל למובייל שלו – יותר מ-5 דקות של חסד הוא לא מוכן לתת לנו עליו.

אני בא מבית חום-שחור. עיניים חומות. שיער חום/שחור. מתולתל. אפרו.

ועכשיו יש כאן את הראש הג'ינג'י הזה.

הוא לא דומה לי. אפילו לא מזכיר אותי. מוזר.

כל פעם שהוא רואה אנשים – הוא מחייך. ישר, באינסטינקט. עם אחותו היה צריך להתאמץ כדי להוציא חיוך – אבל הוא נדיב בחיוכים.

מה עושים עם ג'ינג'ים?

אם יש רגע שבו ברור באופן חד משמעי עד כמה משתנים החיים כשבאים ילדים לעולם אז זה כשהם ממש חולים.

שבוע שעבר, הבת שלנו חטפה דלקת עיניים חריפה. מאז, היא ראתה 3 רופאי עיניים ופעמיים את רופא הילדים. עברה 2 סוגי טיפות עיניים (עם השלישית נתחיל הערב). כמויות הקמומיל שהעיניים שלה שתו עצומות.

את העיניים היפות שלה היא החליטה לסגור ביום חמישי בבוקר. ולא לפתוח. לא ביום חמישי. לא ביום שישי. לא ביום שבת. בכל יום שעבר, שמחת החיים שלה ירדה עוד קצת. מדבקות חדשות, צעצועים מתנה, הצגה עם סבתא ואפילו לק עם פרחים וורודים על כל אצבעות הידיים לא גרמו לה לפתוח את העיניים.

הבת שלנו, היום בבוקר עם עיניים סגורות

בסוףף, יעוץ טלפוני קצר עם מישהי שמייעצת להורים על גידול ילדים עשתה את העבודה. הטלנו סנקציות וקווים אדומים ברורים ועד הצהריים היא פתחה את העיניים שלה.

מיד ראו שינוי – האור חזר לבית: הריצות, הקפיצות, הקידוחים במח של יותר מדי מילים ברצף. מדהים כמה שילדים מביאים שמחה. שמים לזה לב רק כשהיא נעלמת.

בכניסה לרופא העיניים הערב

אז יש לנו עוד כמה ימים איתה בבית – טיפות עיניים, מי מלח, שטיפות עיניים. לא סבבה, אבל עכשיו כשהיא שמחה, הכל כבר בסדר 🙂

ביום שישי שעבר, עצרנו את הטירוף שאוחז אותנו כאן מאז הלידה והרמנו מסיבת ברית.

לבת שלנו לא עשינו דבר כשהיא נולדה, אבל הפעם המצב הוא שונה. למה? כי יש לנו ילדה בת 3, ומסיבה לבן החדש זה בעצם מסיבה בשבילה.

תפסנו שישי צהריים בבאר של סבא. סגרנו עם חברת קמבו לכמה מתנפחים, ג'ימבורי קטן ועוד כמה אטרקציות לילדים. צלם. ודי ג'י – אשתי חייבת לרקוד בכל הזדמנות.

למרות שהגענו כולנו חולים – היה כיף. הבת שלנו חזרה הביתה וביקשה שוב ללכת לברית.

התמונות – כאן.