הפעם ליום הנישואים שלנו. התחתנו לפני 13 שנה. כמו כל זוג, חגגנו את יום הנישואים שלנו בצורה זו או אחרת – עד השנה.
לפני כשבוע ישבנו אצל חברים וקישקשנו לנו. הגענו איכשהו לנושא חתונות וזוגיות – והשיחה הזכירה לנו שאנחנו בקרוב נהיה נשואים 13 שנה. הבעיה היחידה הייתה שפספסנו את התאריך בשבוע…
פשוט לא שמנו לב.
למזלנו גילינו שעשינו משהו מיוחד ביום הנישואים שלנו – הבאנו את הסבתא והסבא לשמור על הזאטוטים והלכנו לנו לים לבלות כמה שעות. איך שהזמן עובר מהר כשנהנים 🙂
זמנים. תאריכים. מקומות. הכל זכרונות שדוהים להם לאט עם הזמן. מעניין אם ה"שכחה" הזאת תמשיך איתנו גם קדימה.
זה הגיל שבו בשאלוני אינטרנט, אתה עובר מקבוצת גיל אחת לקבוצת הגיל הבאה. לרוב, זה מ-24-35 ל-36-50. לפחות בשאלון למטה היו נחמדים מספיק כדי לסדר לי שכבות גיל מצומצמות יותר.
כבר אמרתי כאן דבר או שניים על זה שאני מזדקן (לרוב בתאריכים משמעותיים). עכשיו גם האינטרנט חושב ככה.
האמת? אני כבר חצי שנה מחכה ליום הזה. יש בו משהו מיוחד עבורי. לפני פלוס-מינוס 18 שנים, אבא שלי נפטר. חצי חיים בלעדיו.
השבוע היו אצל אמא שלי אלבומים בסלון. ישבנו שם להתבונן בהם על התמונות הישנות. אחיות שלי. דודים. סבים וסבתות. אמא שלי. וגם אבא שלי. אומרים שאני דומה לו. אני מקווה מאד שכן – פחות במראה ויותר בשאר הדברים. לא יצא לי הרבה לדבר איתו – או לפחות לא מספיק. כנראה השיחות שלנו היו דומות לאלה שיש לי עם הבן שלי כרגע… מעט הברות, בלי מילים – האדם הקדמון. הייתי רוצה להכיר אותו יותר. בגיל הזה. לא מוקדם יותר. לוותר על ההתבגרות עם אבא בבית אבל לקבל אותו עכשיו. לא מצורך ספציפי. סתם.
אם יש בי קנאה, זה באנשים בגילי שיש להם את אבא שלהם בסביבה. מישהו שאפשר להמשיך ולקשקש איתו את אותן שיחות חסרות משמעות שיש בין גברים. אני מקווה להיות שם לילדים שלי באותו הגיל.
–
השנה לפחות אני חוגג את יום ההולדת שלי עם אתניקס ולא עם רינת ויויו כמו שנה שעברה. אלוהים – אפשר לבקש את מירי מסיקה או רמי קליינשטיין לשנה הבאה?
מכל המתוקים שבעולם, עוגת גבינה זה הדבר שאני אקח איתי לאי בודד ואגמור לאכול לפני שהסירה תגיע לחוף. יש משהו מיוחד בטעם הגבינתי המתוק שאין לשום סוכר אחר (חוץ משוקולד מריר עם תפוזים).
בגלל זה כנראה, כל עוגה שניה שאני אופה היא ווריאציה על עוגת גבינה – ויש לי מעל 10 מתכונים אהובים שכאלה.
כשעזבתי את רדויז'ן, הכנתי שתי עוגות: האחת פאי שוקולד עם אגסים והשניה עוגת גבינה עם שוקולד. מסתבר שהייתה בקשה למתכון של עוגת הגבינה. הבעיה היחידה? יש לי מעל 3 מתכונים שונים של עוגות גבינה עם שוקולד…
אז הנה אחת מהן – היא אולי הנכונה. ואולי לא. אבל היא ללא ספק טעימה.
מצרכים
250 גרם פתי בר
200 גרם חמאה מומסת
750 גרם גבינת שמנת
1 כוס סוכר
1 כפית תמצית וניל
5 ביצים
200 גרם שוקולד מריר, מומס
גרידת תפוז מתפוז אחד
לעבודה
מרסקים את הפתי בר. מערבבים אותו עם החמאה ומהדקים בתחתית של תבנית אפיה משומנת.
מקציפים את הגבינה יחד עם הסוכר ותמצית הוניל. מוסיפים את הביצים אחת אחת – תוך כדי הקצפה.
מפרידים כוס אחת מהתערובת לכלי אחר ומוסיפים לכוס הבלילה את השוקולד המריר. מערבבים.
לשאר התערובת (הלבנה) מוסיפים את גרידת התפוז.
מעבירים את תערובת הגבינה לתבנית. מעליה, יוצקים עם כף את תערובת השוקולד והגבינה.
חותכים את התערובת קלות עם סכין כדי לערבב מעט את הבלילות.
אופים בתנור מחומם מראש ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.
אתם חייבים לאהוב את פסח. משפחה. ריבים. יותר מדי אוכל. רעב תמידי בשל חוסר חמור בחמץ.
אם יש דבר אחד טוב שיוצא מפסח זה מתכונים. והפעם, לבקשת הקהל מערב החג, הנה מתכון לעוף סיני, אבל עם טוויסט – הוא בסגנון פולני (=יותר מדי סוכר ומעט מדי חומץ לטעמי).
מצרכים
חצי קילו חזה עוף, חתוך לקוביות
1 כפית ברנדי
מלח ופלפל שחור
1 ביצה
1 כף קמח
1 גזר חתוך לקוביות
2 גבעולי סלרי, חתוכים
2 בצלים בינוניים, חתוך לקוביות
1 שן שום מעוכה
1 כוס אפונה ירוקה
רוטב
4 כפות קטשופ
2 כפיות רוטב סויה
4 כפות חומץ הדרים
4 כפות סוכר
כוס מים
1/4 כוס עמילן תירס
לעבודה
את הבשר משרים בברנדי, ביצה, קמח, מלח ופלפל לשעה.
מטגנים את הבשר בשמן. מורידים מהאש.
בשמן שנותר, מטגנים מעט את הירקות.
מערבבים את כל חומרי הרוטב. מוסיפים את הירקות והעוף לרוטב ומבשלים עד להרתחה. מעבירים לאש נמוכה, עד שהבשר והירקות מתרככים. להוסיף מים רותחים לפי הצורך.
בעוונותי הרבים אני שומע גלי צהל בדרך לעבודה בכל בוקר. הבעיה היא, שבשעת החזרה שלי, לרוב התכנית בגלי צהל היא זאת של שמעון פרנס. לרוב אני פשוט מעביר. היום החלטתי לשמוע אותה. בתכנית הופיע שוקה דינור, שסיפר את הסיפור מהרצאת טד קצרה.
הדובר קרא לזה "רגעים של סוכריה על מקל" – רגעים מקסימים בהם אנשים נוגעים בחייך בצורה שמשפיעה אותך לנצח – רק שלרוב הם אפילו לא יודעים זאת.
אז הנה 5 רגעים של סוכריה על מקל שקרו לי. הם לא כוללים את האשה או הילדים – מהם אני מוצף בסוכריות על בסיס יום-יומי.
–
חבר שלי התקשר אלי לשאול מה שלומי. הייתי בשיחה ממתינה באותו הזמן ועברתי לדבר איתו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי. אמרתי לו בצורה הפשוטה ביותר: "אין לי זמן עכשיו. אני מדבר עם החברה לעתיד שלי". הוא אמר בסדר וניתקנו.
לימים, הנערה הזו התחתנה איתי. חלק מהסיבות להצלחה נובעת לטעמי מהתזמון של חבר שלי – הייתי צריך במשפט להסביר לו את גודל המאורע, והפיכת האירוע למילים ייצר מציאות מאוחר יותר.
–
אבא שלי נפטר. במהלך השבעה נהייתי חולה. הייתי עם 39 חום באחד מאותם הימים. הגיעו חברים. היו איתי. אחד נשאר. הוא היה שם איתי בחדר והחליף לי את המטליות הרטובות על המצח. דאג להחליף את השירים בטייפ שיהיו כאלה שאני אוהב. ונשאר בחושך. ליידי. עד שנרדמתי. זה לקח הרבה זמן. הוא בטח כבר שכח. אבל הוא אחד מאותם החברים שיש לכל החיים.
–
אבא שלי נפטר. שוחררתי מצה"ל מסיבות רפואיות. נכנסתי לאוניברסיטה. נפרדתי מחברה שהייתי איתה 3 שנים. חודשיים-שלוש לתוך האוניברסיטה, התחלתי לעכל את המצב. את השינוי הגדול ואת הפרידה מהעבר.
ישבתי עם שני שכנים מהמעונות באוניברסיטה בגן הבוטני – שני מטר מהמעונות – אחרי חצות, לצידי האגם, מביטים בברבורים.
בנאלי משהו, אבל זה נתן לי את הכח להמשיך הלאה באותה התקופה.
–
גיל 15. החברה הראשונה נפרדה ממני. עולמי חרב עלי. הייתי שבר כלי והסתובבתי ככה כמה חודשים. הלכתי ברחוב עם ידידה טובה שלי. היא הסתכלה עלי ואמרה: "היית עצוב מספיק זמן. די. תתחיל לשמוח".
אז התחלתי.
–
עזבתי את רדויז'ן. ביום האחרון הייתה שתיה. מילים נאמרו. רובן מרגשות. חלקן מנומסות. בסוף המאורע ניגש אלי אחד מהמתכנתים – אדם שהיה שנים בבדיקות. לא זוכר איך קוראים לו. מעולם גם לא ממש ידעתי. הכרתי אותו, מה הוא עושה ואת העובדה שהוא טוב, אבל דרכנו לא הצטלבו.
הוא אמר לי שהשפעתי עליו מאד. בפגישה שהייתה העברתי "משוב" (זה יותר ביקורת כשאני עושה את זה) לגבי מצגת שהוא העביר. אמרתי לו מה צריך לשנות ולמה. הוא אמר לי שהוא לקח את זה הלאה וזה עזר לו מאד גם להציג דברים באוניברסיטה. הוא העריך את זה ורצה להגיד לי תודה.
לא ידעתי מאיפה זה בא לי. זה היה הדבר הכי מקסים שאמרו לי. ואפילו לא זכרתי שנתתי לו משוב.
אני כבר וותיק באמדוקס. עוד כמה שבועות וזה כבר חודש.
עדיין לא התרגלתי לגודל, אבל הדבר הכי מטריד זה הבניין. קוראים לו ה"קניון" וזה בגלל שזה היה הייעוד המקורי שלו – לפני שאמדוקס הציעה לבעלים הצעה שהם לא יכלו לסרב לה…
בכל אופן, המקום הוא מבוך. אפשר לבוא בערב, לעמעם את האורות ולשחק שם מבוכים ודרקונים במאורה גדולה עם מספר קומות. מישהו צריך להציע להם את זה כפעילות כיפית לעובדים. אולי כשאני אהיה שם מספיק זמן אני אעלה את הרעיון.
מלבד משימות היום יום שלי מהמנהלים והעבודה השוטפת, החלטתי על שתי משימות נוספות לשבוע הבא, כחלק מהליך ההתאקלמות שלי (אמדוקסיזציה): בשבוע הבא, אני אקח כפרוייקט את בדיקתם של כל חדרי השירותים בקומה. עד עכשיו, ספרתי 5 שכאלה – אני בטוח שיש עוד.
במקביל, אני צריך למצוא גם את כל פינות הקפה בקומה – ולדעת איפה נשארות פחמימות זמן רב יותר – לשעות הקשות כמובן.
סגרתי ברדויז'ן 13 שנה ועוד קצת. אני בחור מוסדי. קם בבוקר. מנשנש ולעבודה. צהריים אוכל ב-12:00 בדיוק. מתקתק להנאתי על המקלדת ברוב שעות היו במשרד.
זה לא פלא שהעדפתי לעשות חופשה קצרה מאד בין רדויז'ן לעבודה החדשה שלי.
אני היום כבר באמדוקס. לומד את השוק, המתחרים, המוצרים – ובכלל מנסה להסתגל. לא רציתי חברה גדולה. 400 האיש ברדויז'ן הרגישו לי הסתדרות. נראה איך יהיה עם 20,000.
מלהיות אחד מהדגים השמנים באקווריום הלכתי להיות בורג קטן במכונה גדולה.
עם כל השינויים בחיים שלי, היה אך ברור שאפשר עוד. ולכן – עברנו מהוט ליס. בהוט בילינו כבר כמה שנים.
בעזיבת העבודה הייתי צריך לעשות אינטרנט בבית בעצמי, אז ביררתי מחירים. ואם כבר מבררים – עושים בדק בית. גיליתי שאנחנו שילמנו פה על טלפון+טלויזיה יותר מאשר על הטריפל של הוט – ואפילו לא היה לנו HD, ממיר מקליט או ערוץ פרמיום אחד לרפואה.
גילינו גם שיש לנו 2 קוי טלפון. או יותר נכון 2 מסלולים. הנציגים ה"אדיבים" של הוט הסבירו לי בסבלנות רבה בטלפון שאכן יש לי שני קוים, ואז שאלו בתמיהה למה אני לא משתמש באחד מהם כלל. אחרי הנציג החמישי, החלטתי לוותר. לא על הקו, אלא על כל השירות. אז עברנו ליס.
עכשיו יש לנו HD, VOD, ממיר מקליט וגם Streamer. אמריקה. התכנים קצת שונים, אבל חוץ מזה אין הרבה הבדל. פה קצת יותר סרטים. שם VOD יותר עשיר. בקיצור – מלחמת "למי יש יותר ארוך".
הירידה העיקרית באיכות החיים? הממיר של Yes לא כולל שעון מובנה בכל הסוגים שלו – אין לנו יותר אפשרות לדעת בחדר השינה שלנו מה השעה… ובסלון? השעון רשום בצבע כחול ולא באדום שהורגלנו אליו. משום מה, קשה לקרוא אותו ממרחק הספה. ב-Yes עושים טלויזיה לצעירים – לא למבוגרים כמוני. אני בקושי רב מצליח לקרוא את התפריטים והפירוט שהם רושמים על המסך עם הממיר שלהם.
13 שנה וזה כל מה שנשאר. כמה זכרונות וצעצועי משרד ארוזים בקופסת קרטון חומה.
כל כך הרבה היסטוריה בכל כך מעט מקום.
זה לא שהחדר שלי בעבודה לא היה עמוס בניירת – זה פשוט שאת רובה הייתי צריך לגרוס או לזרוק למיחזור – לא היה שם דברים רלוונטיים אפילו עבור העבודה שעשיתי.
נשארתי עם 3 פסלים שנאספו עם השנים – מתנות מפה ומשם. תמונות ישנות עם הכלב שלנו הגור ואשה אחת מטיול ירח דבש באיטליה. ועוד כמה צעצועים. גם שלט צהוב (שרואים בתמונה) – קיבלתי אותו מחברים בכיתה י' או יא' כשהייתי חולה ומאז הוא איתי בכל מקום.
התיק כבר לא כבד בלי הלפטופ ואין לי משקולת קטנה בכיס של טלפון סלולרי. אין לי גם קו טלפון כבר. או אימייל שמתמלא בקצב.
זה נכון שכולם נקברים בסופו של דבר לבד, אבל באיזהשהו מקום זה נכון גם לגבי עזיבת מקום עבודה. סיום של פרק בחיים.
